1. האמיני, יום יבוא

היום אחות, אם תקראי את "ידיעות אחרונות", נשמי לרווחה. "האינתיפאדה הסתיימה", "שפת השלום תחליף את שפת הרובים", שרון ואבו–מאזן זוג יונים לבנות שיער, שמי שארם התכולים צובעים את העמוד כולו, החגיגי והבלעדי, וכל החדשות האחרות מסולקות, מפאת קדושת הרגע ההיסטורי, אל העמודים הפנימיים. בעצם לא כולן. למטה, בתחתית הגיליון, נוקשות שיניים: "איזה קור! (...) שלג בירושלים בסוף השבוע".

2. הבהלה לחורף

את הסכר שפרצו זה מכבר הסלב–חזאים הטלוויזיוניים, של אשדות דיווחים מטרימים על סופות שלא התחשרו, או חלפו מבלי שנרגיש בן, או חמקו מתחת לעדשתן של מצלמות ערוץ 10 במיזם חדשני לרגל הרכש דני רופ, את הסכר הזה סתם לרגע, באצבע קטנה וממזרית, החזאי התורן הוותיק אליעזר דנציגר, בתוכנית הבוקר של מיכה פרידמן ( גלי–צה"ל, יום שישי, 11.2.05). "צר לי להיות זה שמחרב לך את המסיבה", אמר לפרידמן, שייחל, ברוח הפסגה, ל"רצף טריטוריאלי של שלגים, מן החרמון ועד מצפה רמון", "אך בירושלים לא צפוי יותר מגשם מעורב בשלג".

3. חזרה לשארם

איך הוצגה הפסגה בכותרות "מעריב"?

גם פה שולט ברקע הגוון הכחול–ממלכתי (פרי מקלדתו של גרפיקאי) וגם פה מחייכים הסבים הגאים ברכה הנולדת, "תקווה חדשה לשלום". אריק והפמליה המוטסת מוחים דמעה צה"לית בראותם את חופי הטורקיז, הצוקים והדיונות. "הקסם של שארם" חזרנו אלייך, ומה בתפריט? מלים יפות, דגים וקנלוני של שף ה"מובנפיק" מוצטפא חליפה. למה עבדאללה לא פותח את הפה המלכותי? מלחשים שנעלב מחוסני שכך השתלט על הפסגה. חושבים, אחות, שאת אוהבת אופרות סבון.

4. דרמה מאופקת

רק ב"הארץ" אין שמץ של שמי תכלת, ואין "שלום" ואין "תקווה" - יש "סוף לאלימות". בחדר הצפוף, מעל סידור פרחים סתמי ודגלונים בגובה מים מינרליים, באור מבזקי העיתונות (בתצלום איי.פי), שני גברים, לא צעירים, מושיטים ידיים במאמץ - פיזי לגמרי - להגיע זה אל ידו של זה, בלי לאבד שיווי משקל. ההתמסרות לאתגר הקטן, הכמו–ספורטיבי, המעלים לרגע את האתגרים המדיניים שהוא מסמל ומחלץ מן השניים חיוך קונדסי; לרגע קסם הם הופכים לילדים משחקים במשחקי חברה במסיבה, זוכים, לרגע, להיות הם עצמם. ואז, פתאום, כל–כך פשוט להאמין שיום יבוא, ואז, אחות, אפילו אם את קצת ציניקנית כמו אלוף בן (הכותב בטורו, לצד אותו תצלום, על נאומי גזור–והדבק ממוחזרים), אפשר שעל לחייך תזלוג דמעת אמת.

5. רקע היסטורי

כי רקע הוא לפעמים הרבה יותר מרעש רקע. מי שראה בערב הפסגה - ב"פוליטיקה", ערוץ 1, 8.2.05 - את צחי הנגבי, מר א"י השלמה, יושב כשמאחוריו, וגם משני צדדיו, כמו שומרות ראש, שתי נערות מוסלמיות מן הקהל, לא במהרה ישכח את התמונה, הסמל.

6. דף חדש, פורמט חדש

עושה רושם שמעצביהם הגרפיים של הטבלואידים עדיין לא הסתגלו לפורמט החדש. כך, דווקא בבוקר החדש שבו דחוף כל–כך ל"ידיעות אחרונות" לדווח על סיום האינתיפאדה, נאלצים קוראיו לנחש מהי אותה מלה ארוכה שפעולת קיפול ביתרה לשניים (אילוסטרציה מושלמת לסבלם של שני העמים?). ב"מעריב", הנפגעת אנושות היא לחיצת היד הבין–מנהיגית המתרחשת במחשכים, מתחת לקיפול, בעמוד האחרון.

7. לחיצת יד כסנסציה

בשנים האחרונות מתגלה ישראל כמעצמה בתחום מחקר חלוצי: לחיצות ידיים. עם כל פסגה, עם כל התוועדות, הולך מאגר הנתונים של שדה חשוב זה ומתעשר בג'סטות חדשות, פרשנויות, וכלים לזיהוי טכניקות חמיקה. ועדת חקירה של מומחה אחד (גבריאל רעם, פרשן ומרצה לתקשורת בלתי–מילולית), אשר זומנה על–ידי "ידיעות אחרונות", הרגיעה את הציבור הדאוג. "לחיצת היד של אבו–מאזן משדרת חמימות".

גם ב"פוליטיקה" עשו עניין מלחיצת היד בין אב שכול פלסטיני (ג'מאל א–דורה, אביו של הילד מוחמד א–דורה) לאב שכול ישראלי (שמואל בירי, אביו של דוד בירי, הרוג האינתיפאדה הראשון). "האם תהיה מוכן ללחוץ את ידו?" נשאל כל אחד מהם על–ידי המנחה, עודד שחר. באופן יוצא דופן, שני האבות זיהו את הסנסציה ואת הניסיון הנואל להציגם כאויבים (וזאת לאחר שמוצתה הצגת זהותם המשותפת כ"אבות שכולים"). "אין לי שום בעיה ללחוץ את ידו", אמר בירי, "גם לי אין בעיה", אמר דורה. "אז תלחצו!", לחץ עליהם המנחה. היתה להם ברירה? הם לחצו.

8. פובליציזם פופולרי

קראתי על ניסוי שנערך בצפרדעים - אפשר שזהו ניסוי מופרך ואינו אלא משל - ולפיו, כאשר מחממים בהדרגה את המים שבהם שורצת הצפרדע, אין היא מרגישה בכך, ונשלקת בהדרגה, עד למותה (במקום לחוש בסכנה ולזנק החוצה). נזכרתי בניסוי כאשר התבוננתי באותו עמוד ראשי של "ידיעות אחרונות" שלמחרת הפסגה; שם, במקום המובלט והמכובד ביותר בעיתון, נדפסו פרשנויות של נחום ברנע, סימה קדמון, אורי אורבך ו(הופ, בלעתי צפרדע) יאיר לפיד, שלשם שינוי אינו מהגג אלא מנתח (אולי צלחה עליו רוח אביו?). לצדן, נוטף שמאלץ, מתנוסס הגיג מבית היוצר של שלמה ארצי, המשפשף את עיניו, מצטט משירתה של הרוגת טרור–מלכות אלמונית, וחותם ב"וואללה". ומה יהיה כשיבוא–יבוא שלום עם סוריה? ומי יסביר וינתח כשאחרוני הפובליציסטים יכותתו למזמרים ומזמרות?

גיליון 55, מרץ 2005