1. היכונו ליציאה מן הארון השמאלני
הדיווחים המוקדמים כמעט שלא הותירו מקום לספקות: חיים יבין, מר טלוויזיה, מר ממלכתיות, עומד לפרוץ בסערה (בגיל 72) מן הארון השמאלני. סנונית ראשונה (אפשר שהיו קודמות שהחמצתי) נצפתה מרפרפת בגליון נובמבר של "העין השביעית", שהוקדש ברובו לשיח התקשורתי על ההתנתקות. מתוך כתבת דיוקן של רן בנימיני על ערן שטרנברג, דובר המועצה האזורית חוף־עזה, למדתי כי "יבין מכין סרט על המתנחלים בשביל זכיינית ערוץ 2, 'טלעד', וגייס לתקופה מסוימת כיועצים את עיתונאי 'הארץ' עקיבא אלדר וד"ר עדית זרטל, שני אנשים שלא ידועים בחיבתם להתנחלויות". בהקשר זה דיווח בנימיני על מכתב שכתב הדובר הלוחמני למוטי שקלאר, מנכ"ל הרשות השנייה, ו"בו איים כי שידור הצילומים של תושבי גוש־קטיף שהולכו שולל אחר יבין 'יגרור צעדים חמורים ביותר, הן משפטיים, הן אזרחיים, ויפתח מלחמת עולם כלפי הגוף המשדר" (שם).
בהתקרב מועד השידור נשמעו קולות זועמים נוספים מקרב הימין: באתר ערוץ־7 (בדבר טענת עמותת "לדעת" כי "יבין הטעה את המתנחלים כדי לשתף עמם פעולה", 29.5.05) וביום השידור עצמו דווח באמצעי התקשורת השונים על דרישת מועצת יש"ע להדיח את יבין "בשל הצגת דעות שמאל קיצוניות באופן חד־צדדי", וזאת בהסתמך על צפייה בפרומואים של הסדרה. ברם, לא רק גורמים מן הימין סימנו את הסדרה של יבין כמוצר שמאלני, אלא גם, למשל, תום שגב, שהקדיש לו את טורו האישי במוסף "הארץ" (27.5.05). "יבין", כותב שגב, "מציג את המתנחלים כבני כת קנאית, מטורפת, גזענית, מתועבת, אלימה ומסוכנת, מקוממת ומייאשת יותר מכפי שנראו אי פעם בסרט ישראלי". אפשר לחלוק על הסופרלטיב (ולשלוח את שגב לצפות בסרטי כיבוש עזים ממנו, בהמלצת אורי קליין – בביקורת בבוקר שלמחרת הפרק הראשון ב"הארץ"), אך אי־אפשר לטעות בהבנת עמדתו האוהדת של שגב כלפי הסדרה. שורת התארים העזים המוצמדת למתנחלים אמנם מוצגת כמשתמעת מן הטקסט הקולנועי של יבין, אך אין כל ספק שהיא מבטאת את דעתו הבלתי מסתתרת של מחברה.
2. הפרדוקס הממלכתי
"ייתכן", מסכם שגב בנימה עגמומית, "שתשומת הלב לא תתמקד במסר הנורא של הסרטים, אלא רק בעובדה שחיים יבין עשה אותם" (שם). וכך בדיוק קרה. שגב רואה בכך, ובצדק, פועל יוצא של האטימות הישראלית והסגידה לידוענים, אך דומתני שגם הז'אנר המסוים שבו בחר יבין, יומן אישי, מכתיב זאת, ועומד על כך אורי קליין: "יש לסדרה ייחוד, והוא נובע מזהותו ואישיותו של האיש שיצר אותה ומופיע בה (...) (שם). לתפיסת קליין, "מעלתו (של יבין) כדוקומנטריסט שמסוגל לייצג את מהותה הנפשית והאידיאולוגית של התקופה שבה הוא מייצר את הסדרה (...) חיים יבין מצליח להפוך את העמדה הרגשית והמוסרית שאותה הוא מייצג לממלכתית ואינני יודע אם יש בישראל עוד יוצר סרטים, או אפילו אישיות ציבורית, שמסוגל לעשות זאת בצורה כה ישירה" (שם). הנה כך, בזכות גישתו הממלכתית, "הצליח אחד כמו יבין לדלג בקלילות מעל הרתיעה הטבעית של תושבי יש"ע מהתקשורת, וגרם להם למתוח את צווארם ולהגישו לגיליוטינה" – התיאור הציורי משל דובר חבל־עזה במאמר ל"בשבע" (מצוטט ב"העין השביעית", שם).
3. מטמורפוזה
מרתק לעקוב אחר המטמורפוזה שעוברת דמותו של יבין מפרק לפרק – במהלך תסריטאי מחושב ומרהיב (הראוי, אולי, להילמד בבתי־ספר לתועמלנות), המאפשר לישראלי המצוי להזדהות עם המגיש, ובהדרגה לאמץ את דעותיו. יבין של הפרק הראשון נראה המום, אינו יודע מה לומר ומתגלה במלוא מערומיו של הקריין – זה הקורא בקול את מה שאחרים כותבים, בלי לערער או לפרש ("אני לא יכול לסייע למצוקה, רק לתעד אותה", הוא מכריז בפרק הזה). הצפייה ביבין של הפרק הראשון מותירה משקע מטריד – שחור וסמיך כמשקע הקפה שיבין לא סירב לקבל בבתיהם החמימים של המתנחלים שהעניקו לו מחסה מפני הקור. קל היה להסכין עם שתיית קפה מחושבת, ערמומית, למטרת השגת חומרים עיתונאיים, אבל יבין – זה שעל המסך בפרק הראשון – לא משדר ערמומיות אלא תמימות, הוא "מעריך ואפילו מחבב את המתנחלים" והמצלמה חושפת את הטבעיות שבהיענותו להזמנה. באותו הרגע הופך יבין למייצג, לא רק של הציבור "המתון", אלא גם של התקשורת הרותמת עצמה לסיקור מצוקות המתנחלים והצגת אנושיותם.
אבל בפרק השני, ועוד יותר מזה בפרק השלישי, יש הרבה פחות מופעים של יבין ההמום/המנסה להבין/המזדהה עם סבלה של מתנחלת שכולה (בעצם נראה כי בכלל יש פחות "רגעי יבין"), יותר ויותר רגעים של עימות אלים בין יבין וצוותו לבין המתנחלים, ובעיקר, יותר ויותר תיעוד של זוועות.
ושוב – יש חשיבות לנוכחותו של יבין, למצלמתו של יבין ולתיווכו של יבין. זוועות כיבוש מגוונות צולמו במצלמות של פעילי "תעאיוש" והאנרכיסטים, אבל יבין אינו פעיל "תעאיוש" ולכן הרגע (בפרק השני), שבו מתנחל מתנפל על מצלמתו וחוסם אותה בידו, הופך לרגע סמלי ואימתני, מעין חזרה גנרלית למוראות הפינוי. כך גם כאשר מתנחלת קוראת לעברו "סתום" או ברגע מצמרר אחר, כאשר מצלמתו מתעכבת על טפיחת שכם סחבקית של מתנחל גוזל־אדמות על גב שוטר. "אני מבקש", אומר המתנחל לשוטר, "שתעשה את תפקידך". גם עצם השימוש של הסדרה בחומרים מצולמים של ארגונים כמו "תעאיוש" והאנרכיסטים, והבמה הניתנת לנציגיהם בסדרה, מכניסה את מי שאך לפני שבועות נתפסו בציבור הרחב כארגוני שוליים קיצוניים, בתיווכו של יבין, אל לב הקונסנזוס.
4. מופע האימים של דניאלה
כמו מרואיינים אחרים בסרטו של יבין, גם דניאלה וייס היתה ליהוק צפוי, וסיפקה את מרכולתה הקבועה, שהיתה מספקת לכל מראיין סתמי. למחרת הופעתה בפרק הראשון של "ארץ המתנחלים", ב"לימוזינה" (ערוץ 10, 1.6.05), "תוכנית ההתנתקות האמיתית", ניתנה לצופים הזדמנות פז לראות מה מסוגל מראיין בלתי שגרתי להפיק מן הגברת הזאת. גיל ריבה, קרוב לוודאי האנטיתזה הגדולה ביותר ליבין – קינקי, קווירי, טווסי, חסר גבולות, גס רוח ומבריק – קרקר סביבה בטייץ אדום ובכרבולת מחומצנת, ובקול מתחנחן־מפלרטט־צווחני־מלא פתוס, אך גם עתיר אירוניה (מלווה בסבטקסט לחשושי חדר המיטות של סרז' גנסבורג וג'יין בירקין ב"ז'טם"), ביקש ממנה שתסביר לו "מה יש באדמה הזאת ששווה להישכב עליה?", "למה אני לא מרגיש כלום חוץ מלכלוך?", ואחר דרש שיעור הדגמה להיאחזות בקרקע ("אני רוצה להיות תלמיד שלך, תראי לי איך מחזיקים יד ושומרים אחד על השני"). וייס, כדרכם של קנאים, החמיצה לחלוטין את האירוניה והדגימה בכובד ראש: "אתה פשוט מתיישב, או אוחז – ככה – במוט ברזל ואומר, 'אני חזק', 'אני חזק'". זה היה מופע אימים, ודרך גאונית להמחיש לצופים מהו טירוף. אך ריבה לא הסתפק בכך – עד מהרה מצאה עצמה וייס, הלהוטה לשתף פעולה, משופדת לצדו על מושב הלימוזינה, נשאלת שאלות חריפות, וביניהן גם שאלה חודרנית במיוחד, אינטימית ופוליטית, "מתי את נוגעת בעצמך, דניאלה?".
מגומגמת, כמי שכפאה שד, הודתה וייס כי אין לה זמן לגעת בעצמה, וכי היא מוצאת סיפוק בפעילות למען כלל ישראל. בסיום האייטם, כמענה לשאלה "מה תספרי לנכדים על התוכנית?", הגישה גם וייס את צווארה לגיליוטינה, לעריפה סופית: "הסבתא המטורפת שלכם", אמרה, "שוב הכניסה את עצמה בזמן הלא מתאים לסיטואציה הלא מתאימה".
גיליון 57, יולי 2005