אף שמסכי הסרטונים הקצרצרים המשובצים בגליונות העיתונות המקוונת כבר מזמן אינם בגדר חידוש, קשה להתכחש לקסם הצפון במדיום זה. דרדקי הדור הרביעי לסלולריים, מי שנולדו עם מצלמת הטלפון בידם המסמסת, מן הסתם לא יבינו על מה אני שחה ומה פה מעורר ריגוש, אך בשביל בני דורי, שנסערו מ"חדשות" בפול־פרוצס, המדיום החדש מזכיר תחיית מתים.
הרעיון של גיליון הניעוֹר בלחיצת כפתור, והופך בן־רגע מעיתון לטלוויזיה, שעד לפני כמה שנים הכרנו כטריק קולנועי – כניסת המצלמה אל תוך תצלום והתעוררותו – מסעיר את הדמיון בהיותו כמו פתח־מנהרה־סודית שדרכו אפשר לחדור אל תוך המציאות המתווכת על־ידי הטקסט המילולי, להיות זבוב־על־קירה, לצפות, כביכול, ב"מה שבאמת קרה", לשמוע, להתרשם באופן "אובייקטיבי" ממה שהמצלמה מראה לנו, מקום או הבעות פנים, רצף של הבעות פנים, לא הבעה אחת שמישהו – הצלם או העורך – בחר, ואת השאר אף פעם לא נדע.
אבל כמו התמונות, גם סרטוני הווידיאו משקרים. גם הם מראים פיסה קטנה של מציאות נבחרת – ובכל זאת, אולי מפני שהפיסה הזאת גדולה יותר ומכילה תנועה וקול, אצורים בה, לפחות בפוטנציה, מידע רב יותר, וגם אשליה גדולה יותר.
איור: בתיה קולטון
מבין שלושת העיתונים המקוונים הגדולים (מעריב-Ynet ,nrg והארץ-online), רק ב־Ynet ניתן למצוא שימוש רחב יחסית במדיום, עובדה שיש לה השפעה ניכרת גם על העיצוב הגרפי (בהארץ-online אין כלל סרטוני וידיאו, וב־nrg יש מעט מאוד, בעיקר בתחום הרכילות). בסקירה אקראית, ברגע נתון אחד, ביום רגוע למדי (קסאמים עם שחר ובלי נפגעים), נספרו ב־Ynet שבע כתבות מצולמות שהפניותיהן בעמוד השער. לא במקרה, שלוש מאלה הן כתבות ספורט (התחום הנפוץ ביותר על מסכי הווידיאו של Ynet), אחת היא מתחום הבישול ("איך מכינים גפילטע־פיש"), אחת מתחום התיירות, אחת מתחום החברה ("דו־קיום בנגב"), ואחת אנציקלופדית באופיה ("הידעת? קנגורו מקפץ במהירות חמישים קמ"ש!"). כתבות רבות אחרות מבליחות בשכבות המוקדשות לתחומים השונים המסוקרים ב־Ynet. ככלל, גם בימים סוערים יותר מספר הסרטונים בתחום האקטואליה נמוך מאוד ביחס למספרם בתחומים פוטוגניים כבידור, רכילות ("יומולדת למנחם הורוביץ"), ובראש ובראשונה בתחום הלכאורה־פוטוגני־ביותר – ספורט.
לכאורה. בפועל, ברוב הסרטונים של Ynet מככבים חדרי הלבשה חשוכים ומיוזעים – רקע הולם לתירוצי המרואיינים, מפסידי המשחק ולפעמים מנצחיו. מן המשחק עצמו יזכה הקורא־צופה (הוא בן־הכלאיים שהולידה העיתונות המקוונת) לראות־לשמוע רק שניות מעטות: שער ניצחון, קריאות ניצחון או בוז, או – בהילוך אטי – איזו עבירה שעל רקעה מציעה לו הכותרת לראות ולשפוט בעצמו את שופט הדרבי, כמו גם להצביע בסקר המצורף, מדיום אינטרנטי נוסף המעניק למשתמש אשליה של שליטה והשתתפות פעילה בעיצוב המציאות.
אשר לעצם השימוש בראיון־בזק בסרטונים – החל בתחום הספורט וכלה בתחומים "רציניים" יותר, כמו חדשות, תרבות וחברה – שוב, לכאורה, זהו שימוש מתבקש וטלוויזיוני, אך בפועל, ואולי משום שמדובר לא בראיון של ממש אלא ברדוקציה של ראיון, ולמעשה במעין דקלום קצרצר, על־פי רוב התוצאה נופלת בהרבה מראיון בכתב. הבעיה אינה רק אי־העמקה; הרי ברור שאיש אינו מצפה לראיון עומק של דקה וחצי. הבעיה היא השיממון שבצפייה באדם – לחוץ ביודעו שלרשותו עומדות רק דקה וחצי – ניצב קפוא מול מצלמה ומדקלם טקסט. אחת הדוגמאות המעציבות היא הראיונות – למה ראיונות? אלה מונולוגים! – עם פעילים חברתיים, המוגשים ב־Ynet בחסות acTV (מיזם אינטרנט חברתי). מדובר במונולוגים בלתי טלוויזיוניים, לעתים מביכים ומגומגמים (דבר נסלח ואנושי במונולוג ארוך, ונלעג בזה הקצרצר), שבפירוש מחייבים צופה סבלני (כלומר, אנטי־צופה־אינטרנטי).
בעיה נוספת: לא פעם, כדי לצפות בסרטון המצולם נאלץ הקורא־צופה (שמא נקרא לו הקורץ? שהרי הוא קורא־גם־צופה בעין אחת) לעבור מעל משוכת סרטון הפרסומת המקדים, המתקרב באורכו לסרטון התוכן ומשמש לו לא אחת קונטרפונקט בוטה. כך, למשל, את המונולוגים של הפעילים החברתיים, מוקיעי העוולות והעוני, מקדימה פרסומת שורצת דוגמניות ודוגמנים באי־גן־עדן (לבושֶם, כמדומני). ואותו גן־עדן (פרסומת השעה/היום/השבוע) מקדים גם את הסרטון שבו נראה המון גברים אבל ומתלהם בעזה, חמוש בחלקו, מלווה שתי אלונקות עם חללים שנפגעו מפגזי צה"ל, אשר נורו בתגובה לירי הקסאמים.
אך לשניוּת זו כבר הרגיל אותנו העולם הצרכני. וכבר למדנו להפריד – במבטנו כמו גם בתודעתנו – בין מסרים פרסומיים לבין התוכן שאליו הם מסתפחים. קשה יותר, לעומת זאת, ליישב את הנתק שבין הכותרת "תושבים בצפון הרצועה: אנחנו חיים במטווח" ואת דבריו של אוסמה אלבידן, תושב בית־להיא, המספר על החיים בצל פגזי צה"ל – "אנחנו חיים בסרט אימה" – עם הסרטון שבצל הכותרות הללו, שבו נראה המון גברי־ערבי חמוש בחלקו, מתלהם, נושא שתי אלונקות עם חללים. והרי אין ספק שזה איננו סרט האימה שאליו נתכוון אלבידן.
גיליון 62, מאי 2006