1.

במרכול, בתור לקופאית, בעודי מהרהרת נוגות במחיר העתק של הלחם אשר בידי (לחם סתמי מקמח מלא ב-14 שקל – הזול בלחמי ה"בריאות"), נשף בעורפי קול גברי נסער: " בני בגין נפטר! אני לא מאמין!".

לא הספקתי להסב את ראשי כדי לראות מי הדובר והוא, גבר בן גילי לערך, כבר עקפני, וכבר עמד אצל ערימת העיתונים, נטל ממנה את העותק העליון והוסיף וקונן: "בני בגין, איננו, זה לא ייאמן!".

בעדינות, ברגישות, בקול קטן, בעודי דולה מן הארנק את מעותי, העמדתי אותו על טעותו: "לא בני בגין, בני גאון...".

הגבר השתתק, קירב אל פניו את העמוד הראשון ונראה כמנסה להצליב את המידע שזה עתה מסרתי לו עם תוכן הידיעה. כעבור רגע נשמע שוב קולו הנרגש: "בני גאון... בני גאון... איך מת... פתאום...".

ואני נטלתי את הלחם שקניתי ויצאתי מן המרכול ובדרך חלפתי על פני הקיוסק הפינתי ועל פני ערימה נוספת של עיתונים יומיים שהקדישו מקום – בעמוד הראשון – לגאון שהלך לעולמו. ובבית סיפרתי לבן הזוג שלי את האנקדוטה הקומית, ובן הזוג שלי חייך, מרח חמאה על הלחם שהבאתי, שבינתיים נשכח מחירו, נגס ואמר: "טוב לחיות".

2.

אבל כעת אינני מחייכת. אני חושבת על הפנים שלא ראיתי בעיתון ביום ההוא, פניו של האזרח הקטן ג'ימי קדושים, שנהרג בגינתו שבקיבוץ כפר-עזה – ונדחק מפני מותו של מנכ"ל כור לשעבר ובעל גאון-אחזקות אל העמודים הפנימיים, כאילו היה עניין שבשגרה.

ואולי זה מה שקבור מתחת לפליאתו של הגבר הנסער: אנו מקבלים בטבעיות, שלא לומר באדישות, את מותם, הריגתם ואפילו רציחתם של אזרחים מן השורה, אך העובדה כי גם המפורסמים הולכים בדרך כל בשר (ואפילו בגיל 73, כבמקרה גאון) היא, לרבים מאיתנו, סנסציה מרעישה.

3.

ועוד דבר: אלמלא אותו גבר נסער שהעלה את שמו של בני בגין מן האוב, אפשר שלא הייתי נתקלת בו עוד ימים רבים. ייבדל לחיים ארוכים בני בגין וישמח באי-ההתעניינות של העיתונות בו ובמעשיו, כי – כמו שמראה לנו המקרה המצער של בני גאון – הופעה בעמודו הראשון של העיתון היא במקרים רבים פריבילגיה של מתים.

4.

שלא כאמצעי התקשורת האלקטרוניים – הטלוויזיה, האינטרנט, ובמידה פחותה הרדיו – העיתון היומי הוא חלק מן המרחב הציבורי. אמנם ציבור גדול של קוראי עיתונים יומיים הם מנויים, ולכן המפגש היומי שלהם עם חומריו מתרחש בחללים פרטיים (על מפתן הדלת, בתיבת הדואר הפרטית, על שולחן המשרד), ועדיין, עמודו הראשון של עיתון יומי הוא חלק מנוף הרחוב המקומי. אתה חולף ברחוב ועיניך אינן יכולות שלא ליפול על כותרות העיתונים – שהוצבו שם כדי שתיתקל בהם ותתפתה לרכוש את המידע המוצע בהם. אבל ההצבה ברחוב, במסלולו של הצרכן הפוטנציאלי, אינה רק עניין טכני – כמו למשל הצבתם של משקאות קלים בפני ההלך הצמא. הרחוב, בפומביותו, הוא מסגרת, הוא כמו מלמד על חשיבותו של המידע המופץ ברחוב – בבחינת, אם המידע הוא חלק מן הרחוב משמע שהוא חשוב וראוי לצריכה.

ראיה לכך: גברת טלוויזיה בכבודה ובעצמה, ברצותה להביא לצופיה אילוסטרציה ל"עניינים המעסיקים את הציבור", בוחרת לא פעם בקלישאת מראה "דוכן העיתונים" (ובחו"ל – במראה גליון העיתון המכסה את פני הנוסע ברכבת התחתית).

5.

מה שמביא אותנו אל אחד הפרדוקסים של העיתונות המודפסת: רבים מקוראי העיתון אינם קוראים את העיתון. הם אינם צורכים את המוצר השלם, על כל ידיעותיו, הרחבותיו ופרשנויותיו, אלא רק את המארז החיצוני – כותרות העמוד הראשון. אם בננה היא אבטיח לא מוצלח, עמודו הראשון של העיתון הוא מסך טלוויזיה קפוא, דימוי אחד שנבחר על פני שורה אפשרית של דימויים שהיו עשויים להיצרב בתודעתו של הקורא האקראי.

6.

נקודה אחרונה למחשבה, מובנת מאליה ובכל זאת: הטלוויזיה – מדיום של תמונות נעות – מעבירה את החיים בזרימתם. גם כאשר המצולמים אינם עוד בין החיים, הטלוויזיה מעירה אותם מתרדמתם ומראה לנו אותם כפי שהיו (פלוס-מינוס מניפולציות של צילום, בימוי ועריכה). תצלומי הסטילס של העיתון, כמו כל תצלום סטילס, מעצם הקפיאם רגע אחד חד-פעמי, הופכים את המצולם בהם – חי או מת - לרוח רפאים.