1. מקום

כמו בתי-הקברות בשולי הערים, כך גם מודעות האבל מתקיימות בשולי העיתונים, וכמו בתי-הקברות, גם על פניהן יהיו רבים יותר שיעדיפו לחלוף ולא להתעכב ולחוש בצינה הנושבת מהן.

2. זמן

בתוך אותו מוצר ותיק, גליון העיתון המודפס, שעבר תמורות רבות כל-כך, לא יתקשה גם הקורא המתעורר מתרדמת של חצי מאה לזהות מרחוק את פורמט עמודי מודעות האבל. המדור, כמו המוות, אינו מתיישן.

3. מצבה

מודעת האבל היא מצבת דיו זעירה. כמו אחותה העשויה שיש, גם לה אותו פורמט מלבני, אותן אותיות שחורות ריבועיות, אותו צמצום מילולי. סידורן של המודעות אחידות-הפורמט זו לצד זו וזו מתחת לזו הוא היוצר את מראה העמוד האופייני – ואף בו יש כדי להזכיר את מטריצת גוש/חלקה.

4. מסגרת שחורה

מאחורי ביטוי טכני חורץ לשון המוות.

5. גיוון

בשל אופיו הקודר, המוחלט והאוניברסלי, המוות מעדיף את הסטנדרטי על פני היצירתי והמגוון. קו מסגרת בעובי אחיד, מבחר גופנים מצומצם, שם הנפטר תמיד באותיות גדולות ומעובות משמות האבלים.

6. בית

שלא כמו המצבה, המנציחה את בדידותו של הנפטר, במודעת האבל מסתופפת (על פי רוב) המשפחה כולה. כמו על דלתות בתים, גם כאן יהיו קורקטיים שיסתפקו בשלט עם הצהרה כללית "המשפחה האבלה", ואחרים יציגו קטלוג שלם של הפרטים במשפחה, סדורים על-פי תפקידיהם – אשתו, בנו ובתו, הנכדים, גיסו. המהדרין יוסיפו גם שמות, שמות משפחה ולפעמים גם כינויים, שלא יצוטטו כאן מפאת כבודם של המתים והחיים, אך מציעים למתבונן סקרן עולם שלם.

7. יושבים שבעה

ברחוב זה וזה, בדירה זו וזו, בשעות 21:00–16:00.

8. תארים

שלא כמודעות האבל עשירות הסופרלטיבים הנדפסות בעיתונות החרדית, אלו הנדפסות בעיתונות החילונית קורקטיות לרוב. על הפטירה מודיעים בדרך כלל בצער רב, לפעמים בכאב או ביגון עמוק – ביטויים שכבר היו לקלישאה. את זהות המנוחים יגדירו בראש ובראשונה זיקות משפחתיות ("אמנו, אחותנו וסבתנו"), לעתים רחוקות יותר פועליהם ותואריהם (ד"ר, "מוותיקי נהריה"). רק מתי מעט זוכים לשורה מלאת שאר רוח, כפי שהיו אולי הם, בחייהם: "ספורטאי, גנן ומציל אגדי בבת-ים, שהנחיל לנו אהבת ים וגן ונפרד מאיתנו כשהוא בן 98 שנים".

9. מפורסמים לרגע

לאותם שחיו את חייהם באלמוניות, הרגע הזה הפומבי של פרסום שמם במרכז מודעת אבל הוא רגע קצר מועד של תהילה. למרבה הצער, הם כבר אינם שם להתענג – לא על תשומת הלב והכבוד, ולא על נדיבות לבם של מי שזיכו אותם בכך.

10. שאלה נוספת:

האם מודעת האבל מתפרסמת בעיתון שאותו נהג לקרוא המנוח?

11. גזור ושמור

זכורה לי בחדות הגאווה שחשתי כילדה כשראיתי את שמו של סבי על מודעת האבל בעיתון. האם אני הייתי מי שגזרה ושמרה אותה לצד תמונתו הקטנה הממוסגרת? ואולי אחד מהורי? האם גם אבלים אחרים נוהגים לעשות זאת?

12. עלות

כמו בפרסומים אחרים, כך גם במודעות האבל: ככל שהמודעה גדולה יותר, כן גדל מחירה. ב"הארץ", שבו המודעות יקרות יותר, הן גם גדולות ומעטות יותר; מתי "הארץ" אינם מצטופפים כמו המתים ב"ידיעות אחרונות" ו"מעריב". האם המתים של "הארץ" אקסקלוסיביים יותר? למרבה ההפתעה, עלעול בעמודי מודעות האבל של העיתונים המתחרים מגלה כי בשיעור גדול של המקרים אלו אותם מתים ממש: מי שיש לו כסף לפרסם מודעת אבל אחת, יש לו כסף לפרסם שלוש מודעות זהות בשלושה עיתונים שונים.

13. תועלת

מרכינים ראש, אבלים, המומים, דואבים, זוכרים, ולא שוכחים לצרף את סמליל החברה.

14. טעם לפגם

מילא סמליל שחור-לבן, כזה הנבלע בשחורו-לבנו של העמוד, אבל סמליל ירוק?! מישהו ב"דה-מרקר" – מאותם מישהואים עם ראש כלכלי – מצא ערוץ פרסום נוסף. אפשר שבקרוב נראה שלטי חוצות גם בבתי-קברות?

15. מותו של מדור מודעות האבל

דבר מותה של ב', מורה אהובה ונערצת, הגיע אלי בדואר האלקטרוני – מדיום יעיל, מהיר וחינמי. ובכל זאת חיפשתי אחר שמה במודעות האבל של "הארץ". ב', אשת לפידות, היתה הרוח החיה בטקסי יום הזיכרון בבית-ספרי ובקיבוצה ובעלת חולשה, כך התוודתה, למלנכוליה. חשבתי, על כן, כי הדבר היה מסב לה קורת רוח – לראות את שמה מופיע בעיתון (של האינטליגנציה) באות עבה, את שמו של קיבוצה צמוד אל הביטוי "מרכין ראשו". אפשר שהקיבוץ הישן, הלא מופרט, זה שידע ימים מבוססים, היה מפרסם מודעה שכזו. הקיבוץ החדש, ראשו מורכן ממילא.