לפני שנים, בעידן הערוץ היחיד, היתה לירון לונדון פינה יומית בחדשות חצות שבה סקר ספרים חדשים. באחד הלילות הקדיש לונדון את פינתו לפסקי דין. לתוהים על השינוי הבהיר: "אומרים שקיימת סחבת בפסיקה. וכיצד לא תהיה אם במקום לכתוב פסקי דין השופטים כותבים ספרים?".

נזכרתי באפיזודה זו למקרא מאמרו של ד"ר שוקי שגב, "רפורמת סדרי הדין: אקטיביזם שיפוטי" ("ישראל היום", 18.8.2019). ד"ר שגב דן במאמרו ברפורמה המתוכננת בתקנות סדר הדין האזרחי, שמטרתה "ליצור ודאות דיונית, למנוע שרירותיות ולהגשים את העקרונות החוקתיים העומדים ביסודו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, כדי להשיג תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסכסוך".

ד"ר שגב אינו חולק על חשיבותן של מטרות אלה, אלא שלטענתו התקנות תובלנה להגברת "האקטיביזם השיפוטי" ואף תבאנה לאוקסימורון בדמות "רודנות משפטית ללא רודן". כל-כך משום שהתקנות קובעות כי "פסק הדין יהיה מנומק באופן תמציתי", דבר שיפגע לדעתו ביכולת לערער עליו.

קשה להבין על שום מה הנמקה תמציתית תפגע ביכולתה של הערכאה הגבוהה לבקר את פסק הדין, שהרי בית-המשפט אינו פטור מלנמק את הכרעתו, הוא רק יימנע מלכתוב ספרים במקום פסקי דין. נהפוך הוא, דווקא מיקוד ההנמקה יאפשר לעמוד ביתר קלות על עיקריה, במקום לשוטט במרחבי אמרות האגב השזורות לאורכו של פסק הדין. מה עוד שהתקנות משמרות את כוחו של בית-המשפט ליתן הנמקה מפורטת מקום שלדעתו יש בה צורך, "משום שיש בפסק הדין חידוש או חשיבות מיוחדת לציבור, או מטעמים מיוחדים אחרים".

אף אינני רואה על שום מה לא יסתפק בית-המשפט של ערעור באישורו של פסק דינה של ערכאה נמוכה מטעמיה, מבלי לחבר תזה שתחזור על ההנמקה בלשון אחרת. עוד לפני שבאו עלינו התקנות החדשות מוכרים לנו פסקי דין שבהם העתיק בית-המשפט העליון את פסק הדין דלמטה מילולית והסתפק בקביעה שהוא נראה לו.

זה המקום להזכיר שפסקי הדין המנחים של בית-המשפט העליון, אלה שניתנו בעשורים הראשונים לקיומו, הצטיינו בקיצור רב עד כדי עמודים בודדים. קיצור זה לא מנע מבית-המשפט ליצור את מגילת הזכויות השיפוטית ולקבוע את זכויות היסוד שמהן נהנים אנו עד היום.

ד"ר שגב מזהיר אותנו מהגעה למציאות האמריקאית שבה "השופטים דנים רק במה שמעניין אותם". אין הנידון דומה לראיה. במערכת המשפט האמריקאית קיימים בתי-משפט לערעורים מעל בתי-המשפט הנמוכים, ואילו בית-המשפט העליון בורר את פסקי הדין החשובים שבהם ידון לאחר שמוצו זכויות הערעור.

המצב במדינת ישראל שונה לחלוטין. דווקא משום כך לא מתקיימת הסכנה שעליה הצביע ד"ר שגב, כי בית-המשפט העליון "ימשיך להזניח את הפונקציה הערעורית שלו" ויגביר לעומתה "את הפונקציה החוקתית". סכנה זו קיימת דווקא במצב המשפטי הקיים.

פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית-הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא כבוד של האגודה הבינלאומית להגנה על חופש הדת. המאמר נשלח ל"ישראל היום", אולם שם סירבו לפרסמו