חברתנו א', החיה זה שנים בהודו ומקייצת עתה בביקור מולדת, היא שרכשה את "טיים-אאוט תל-אביב" (גיליון 344, 4 ביוני), ורק כשנתנה מבט שני בשער, התפלצה: על חזית המגזין, המוקדש ל"חודש הגאווה", נראים כשמונים מתפללים מוסלמים כשהם כורעים ואחוריהם אל המצלמה. במרכז התמונה, בשחור על גבי ורוד, נכתב: "אתם רואים כאן איום, אנחנו רואים כאן הזדמנות". כוכבית שחורה מפנה אל כוכבית ורודה בתחתיתו של העמוד ואל כותרת קטנה: "הקמפיין לגיוס הומואים חדשים יוצא לדרך".

א', אשה שחייה הבלתי שגרתיים הם דוגמה ומופת לפתיחות, היתה מזועזעת מן הוולגריות של הסלוגן, ועוד יותר מזילות השימוש בגופם הפרטי של אלמונים יראי שמים, ועוד בעת התייחדות עם האל. "האם זה חוקי?", תהתה, "אולי אני חסרת הומור?", הוסיפה והקשתה, "פיכס", עיקמה את אפה כשדיפדפה, בהוראת הכוכבית, לעמודים 30–34, שם, בין יצירות נוספות של משרדי הפרסום שהרימו את הכפפה והשתתפו בקמפיין שיזם המגזין, נתקלה גם ב"החיים יפים, תבלע אותם" על רקע שפיך נוזל מפיו של גבר וב"אלפי זרגים בסכנת התייבשות" מעל איבר בקוע כאדמה חרבה.

על טעם וריח אין להתווכח. היו בוודאי מי שבלעו את הדאחקות בהנאה, העריכו את התעוזה ואת ההוצאה מן ההקשר; אחרים, ואף אני ביניהם, סבורים שהשימוש בתנוחת התפילה ישיר מדי, בוטה, וולגרי, ובוודאי לא סקסי. מעבר לכך, אם אמנם נעשה כאן שימוש באנשים שלא בחרו להציע לשימוש את הרקטום שלהם כאשר נתפסו בעין הצלם בתנוחה אינטימית (ושבעתיים כשסיבתה היא תפילה), הרי שהשימוש ראוי לכל גינוי.

"טיים-אאוט" אינו מסתפק בפרובוקציה אחת. לצד הכותרת המפנה אל פרויקט הקמפיין, מפנה כותרת נוספת, "אני, לסבית" אל כתבתה של כתבת המגזין ש"נשלחה לחיות שבוע כלסבית". ברי שמדובר במשימה מופרכת לפחות כמו להיות הומלסית לשבוע אחד או קופאית לשבוע אחד, מסוג החוויות שכדי לחוות במלוא מורכבותן ועוצמתן יש להתנסות בהן לאורך זמן – ובוודאי אף יותר, בהתחשב בכך שנטייה מינית היא תוצאה של הבניה תרבותית רבת שנים, ובעיקר משום שלטנגו צריך שניים.

ועדיין, העיתונות, המגזינים, הם המקום למשימות מעין אלה, וכל עוד מכירים בשטחיותן, בשקריותן, במגבלותיהן, אפשר, אולי, בכל זאת להפיק מהן משהו. בסקרנות פניתי לעמ' 30 ואל הכתבה בעלת השם המתבקש: "לא שמה זין". מכותרת המשנה למדתי כי הכתבת, סטרייטית מארץ הסטרייטיות, שבה מלסבוס "עם סט האורגזמות הכי טובות שהיא קיבלה בחיים". מגוף הכתבה למדתי על סלידתה הראשונית מנגיעה "בפצע הפתוח והמפעפע הזה", סלידה שכאמור, כפי שרימזה כותרת המשנה, התחלפה במשיכה מטורפת ובאותן מולטי-אורגזמות שגרמו לה להעיר את השכנים, ועל כך היא מתנצלת. כדי להקל עלי, ובוודאי גם על קוראי "טיים-אאוט" האחרים, לדמיין את השאר, ואולי גם לעשות במראות שימוש ידני, מלווה הכתבה בשני תצלומים שכמו נלקחו מסרט פורנו שנקרא לו "יאפיות לוהטות".

בתצלום האחד נראות הכתבת ("מימין") עומדת על רצפת הטרה-קוטה של מטבח מאובזר, נדחקת בלהט תשוקתה בין התנור והכיריים הדולקים לבין הפרטנרית שעל משטח השיש. כדי שנבין מי כאן האשה ומי הגבר, לבושה האחת (נחשו מי) בשמלה לבנה בתולית, ואילו רעותה, זו ש"מעל", במכנסיים ובגופייה הלבנה שהגויים קוראים לה "Wifebeater" ובעברית, שפה בלי סקס, היא "גופיית סבא"; בתצלום השני נראות שתי הנשים באמבטיה אובאלית-יוקרתית מלאת קצף – המסתיר את כל מה שצריך. שתי הנשים צעירות, צחות עור, יפות – מפליאות לפלרטט לא רק זו עם זו, אלא גם עם המצלמה. גאות או לא גאות, שתי הנשים נראות גאות ביופיין, בטוחות בו, בוטחות בנשיותן. כשהכתבת מהגגת על השאלה מדוע נשים מגלות פתיחות גדולה יותר לחוויה מינית עם בנות מינן, מסקנתה ההומופובית: "לעומת הגבר, האשה אינה מאבדת מהנשיות שלה כשהיא חווה יחסים לסביים, לעומת גברים שאי-אפשר להתחמק מכך שיש משהו קצת מסריח בגבר סטרייט ששיחק עם בולבולים בפה" (שם).

מה שמשותף לכתבה, לקמפיין ולעוד כמה פרגמנטים קטנים נוספים במגזין ("אם הייתי הומו/לסבית הייתי עושה את..."), מלבד הומופוביות (הכתבת חוזרת ומבהירה כי היא "סטרייטית בדם"), הוא העמדתה של הסנסציה במרכז החוויה ההומו-לסבית, והשימוש הארוטי והפורנוגרפי הנעשה בה. "אני מניחה", מתוודה בכנות הכתבת, "שאת ההתמודדות האמיתית והרצינית עוד לא עברתי, ואני לא בטוחה שאהיה מספיק אמיצה בשביל לעמוד בה. המחשבה שלאורך זמן לא אוכל להיות מסופקת מבליחה בערך בכל פעם שנדלקת סיגריה". לי נדמה שלא הזין וגם לא הגבריות הם מה שיחסרו לכתבת, אלא עינו המציצנית, המלטפת, המשתוקקת, של הציבור ההופך לצלע שלישית, הכרחית, בשלישייה (אגב, בתחילת הכתבה, אולי כדי להוכיח את פתיחותה, מארחת הכתבת במיטתה שני פרטנרים), והיא בדיוק אותה עין ההופכת את בתי האח-הגדול למיניהם לזירות יצריות.

במדור המוזיקה באותו גיליון, בבואו לבקר את האלבום החדש של רונה קינן, מתייחס גל אוחובסקי, ובלי אירוניה, "לשאלת הייצוג הלסבי במוזיקה הישראלית", ומוחה, אמנם "בקטנה" כלשונו, על "הפרופיל המגדרי הנמוך מבחינה תקשורתית" שעליו מקפידות לשמור קינן וגם אלאל. אפשר כי גם המבקר הגאה, כאשר יעלעל בגליון "טיים-אאוט" ובסנסציותיו, ייווכח כי גישת שתי היוצרות אינה מועילה רק להגנה על פרטיותן, אלא בכלל לקהילה. אלאל וקינן, בהעמידן את העדפתן המינית במקום הראוי לעניין אינטימי, לא סנסציוני, הן-הן השגרירות שלהן צריכה לפלל תנועה שתכליתה להיאבק בתפיסות חברתיות הרואות בהומוסקסואליות סטייה, מבקשות לצמצם את ממדיה ושוללות מחבריה זכויות אדם בסיסיות. לעומת זאת, שמונים העכוזים שבשער "טיים-אאוט" הם דאחקה המצמצמת את עולמו של ההומוסקסואל לכדי חור תחת.