יש לי סוג של אובססיה לתמונות מפוקסלות שמופיעות בעיתונות המודפסת. בהשוואה לסטיות אחרות של המין האנושי, אני חושב שזו סטייה נסבלת באופן יחסי. האובססיה הזו קשורה בסתירה הפנימית שקיימת בין המטרה המוצהרת של העיתון לבין התמונה המפוקסלת שהוא עצמו מפרסם.
מצד אחד מטרת העיתון היא לספר לקורא דברים שהוא לא יודע, להציג בפניו מידע חדש או זווית ראייה חדשה. לשם כך הוא שולח כתבים לקצוות העולם ומבקש מהם לחזור עם סיפורים שירתקו את הקוראים, שיגרמו להם לומר "אחחח, קראתי סיפור מעניין בעיתון". אם במקרה העיתונאי החרוץ חוזר ממשימתו כשהוא מצויד בתמונה, הרי זה משובח, שכן כידוע תמונה שווה אלף מלים (היא לא, אבל אל תהיו קטנוניים), ומספקת המחשה כל-כך נדרשת וחשובה למוצר שמבוסס ברובו על טקסט.
על פניו, תמונה מפוקסלת היא האנטיתזה לכל מה שנכתב עד כה, שכן היא אנטי-מידע. נכון, היא מספקת המחשה לכך שיש בידי העיתון עדות, עדות חותכת למה שהתרחש, אך היא מפוקסלת כך שלא ניתן לראות מה יש בה. לעתים, השטח של הפיקסול בתוך התמונה כה גדול שהוא תופס את רובה (על מקרה שכזה כתבתי לפני שמונה שנים, ללמדכם שסטיות לא נעלמות, הן רק מתפתחות). אז מהו בעצם הערך שלה, ומה היא חושפת על מי שבוחר לפרסם אותה?
השאלה הזו הדהדה בראשי לאחר שפתחתי את עמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" ביום שישי. בראש עמוד 9, ועל פני מחצית העמוד העליונה, הופיע סיפור שכותרתו "אימה בתאילנד" (על רקע אדום כמובן. אחרת איך תדעו שמדובר באימה אמיתית ולא באימה צעצוע?). בהמשך נכתב: "הטיגריס הסתער על הפעוט".
הידיעה של איתמר אייכנר, שנראה כאילו הוא חתום על כל טקסט ב"ידיעות אחרונות" שלא מצליח לברוח ממנו, מספר על פעוט בן שנה וחצי מראשון-לציון שננשך בפניו על-ידי טיגריס בגן החיות שבקו-סמוי, תאילנד. הידיעה מתחילה במשפט "לא כך ציפתה משפחת ברנס מראשון-לציון לבלות את חופשת הקיץ שלהם בתאילנד". ועל זה נאמר, "די, ברצינות?".
אייכנר, יחד עם רן עזר (שהשתתף בהכנת הכתבה), מביאים את עדותו של דודו של הפעוט, עדות שכוללת תיאורי שיניים, צרחות מטורפות, דם, התעלפויות ונזקים בגולגולת. לצד הציטוטים נדפסות שתי תמונות.
אם הייתם לוקחים את התמונה וממירים אותה לריבועים, הייתם מקבלים 182 ריבועים. בתמונה ישנם כ-110 ריבועים מפוקסלים (כן, ספרתי), כלומר יותר ממחצית התמונה היא לא יותר מכתמי צבע
התמונה הראשונה היא תמונת יחסי ציבור שאותה ניתן למצוא באתרי תיירות רבים, בייחוד אתרי תיירות ישראליים שמשווקים את חוויית הביקור בספארי המקומי. רואים בה אדם מחייך, שנראה בלתי תאילנדי בעליל, כשהוא חבוש בכובע ומלטף טיגריס ענק בשעה שזה חושף את שיניו המפחידות.
אבל התמונה השנייה היא התמונה שמעניינת אותי. אורכה כ-13 ס"מ ורוחבה כ-7 ס"מ (כן, מדדתי), והכיתוב שלה הוא "'הילד היה כולו דם'. הפעוט אחרי הנשיכה". במחצית התמונה התחתונה רואים את ידו של אדם מבוגר אוחז במגבת צהובה שמונחת על חזהו של מה שהוא כנראה פעוט. במחצית התמונה העליונה רואים את ראשו של הפעוט כאשר כל פניו מפוקסלים ורק שיער ראשו נמלט מאימת הפוטושופ.
אלו לא סתם פיקסלים עדינים. לא. גודל כל פיקסל הוא ריבוע בגודל של 0.5 סנטימטר על 0.5 סנטימטר, מה שהופך אותם לכתמי צבע בלתי ניתנים לפיענוח. למעשה, אם הייתם לוקחים את התמונה וממירים אותה לריבועים בגודל הזה, הייתם מקבלים 182 ריבועים. בתמונה ישנם כ-110 ריבועים מפוקסלים (כן, ספרתי), כלומר יותר ממחצית התמונה היא לא יותר מכתמי צבע.
אבל אל תזלזלו בכתמי צבע. ריבועי הצבע בחלק התחתון של מה שהם כנראה פניו של הפעוט הם הרבה יותר אדמדמים מריבועי הצבע שנמצאים באזור המצח שלו. וזה כל מה שצריך. כל מה ש"ידיעות אחרונות" רוצה שתבינו הוא שאזור הלסת התחתונה של הפעוט ננשך בעוצמה וכעת מה שהיה סנטר חמוד של ילד חמוד הוא פצע מדמם, אדום ונורא.
"ידיעות אחרונות" נוהג לפרסם תמונות מפוקסלות דרך קבע. לעתים הוא רוצה לרמוז לקוראים שיש בידו תמונה של אדם שאסורה בפרסום, אז הוא מפרסם אותה כשהיא מפוקסלת לחלוטין. מטרת הפרסום היא להפגין את מה שמכונה באנגלית "Humble Brag", הפגנת יוהרה מכוערת תוך כדי ניסיון למסגר אותה כאקט צנוע. "יש לנו את התמונה! הנה היא, יש לנו אותה! אבל מכיוון שאנחנו שומרי חוק אנחנו לא יכולים להראות לכם אותה".
המקרה של נשיכת הטיגריס שונה. נכון, יש גם איסור חוקי במקרים מסוימים להראות תמונת קטין, אולם נראה שכאן מפגין העיתון משהו אחר לחלוטין: צביעות. מצד אחד הוא אומר לקוראים שהוא שומר עליהם מפני תמונות קשות: "יש לנו תמונה של הפעוט, אבל היא כל-כך קשה שהחלטנו לפקסל אותה". יפה מצדו. מצד שני, אופי התמונה והפקסול שלה הוא כזה שהזוועה מועברת לקורא בכל זאת. השילוב של כיתוב שאומר "הילד היה כולו דם" יחד עם כמה ריבועים אדומים (דם... ריבועים אדומים... מעניין מה זה יכול להיות...) מספיק כדי לעשות את העבודה.
נראה לי שזו הסיבה שאני כל-כך נמשך לפרקטיקת התמונות המפוקסלות בעיתונות. היא חושפת את המניעים האמיתיים של מי שמפרסם אותן: הפגנת יוהרה מכוערת וחיבה שאינה יודעת שובע לסנסציה וולגרית – במסווה של עיתונות אחראית.