1.
בעמ' 12 בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מיום שישי האחרון מופיעה ידיעה קצרה, כ-100 מלה אורכה, המדווחת על שוטר ותיק בתחנת משטרת חדרה שהושעה מתפקידו לאחר שנחשד שמכר חפצים שהוחרמו בפשיטות המשטרה ושילשל את הכסף לכיסו.
אל הידיעה צורפה תמונה, תמונתו של השוטר. אני יודע שזו תמונתו של השוטר כיוון שבכיתוב התמונה המופיע מתחתיה נכתב "השוטר שהושעה". אלא שהתמונה הזו היא מופת לתמונה שאין בה תמונה. גודלה הוא כ-2.5 ס"מ על 4 ס"מ (מדדתי), תמונה המכונה בעגה העיתונאית בשם "בול" כיוון שגודלה כגודל בול. בתמונה מופיע קלסתרו של השוטר, אך רובה ככולה מפוקסלת כדי שלא יזהו את פניו. מה שנותר מתמונת הבול הוא שיערו של השוטר, אוזנו הימנית וצווארון חולצתו (סקופ! הוא לובש לבן!).
"ידיעות אחרונות", 2.7.11
תפקידו של עיתון לחשוף מידע ולהציגו בפני הקורא. אבל מה קורה כאשר העיתון אינו יכול (מסיבות כלשהן) להציג את המידע שיש בידיו? אפשרות אחת היא לא להציגו ולהסביר לקורא מדוע: "בשל צו איסור פרסום/בשל בקשת המשפחה/בשל בקשת המשטרה/משיקולי העיתון החלטנו שלא לפרסם את שמו של החשוד או את תמונתו".
האפשרות השנייה היא "אפשרות האגו" ומשמעותה פרסום תמונה שאינה תמונה רק כדי לרמוז לקורא: אנחנו יודעים איך קוראים לו, יש לנו אפילו תמונה שלו, אבל אנחנו לא נראה לכם אותה. מדוע? אין הסבר. לא בטקסט ולא בשום מקום אחר. ומדוע אין הסבר? כי זה לא מה שחשוב. מה שחשוב הוא שאנחנו, בעיתון, יודעים. נכון שאתם שמחים שקניתם עיתון הבוקר?
2.
כמה עמודים הלאה, בעמ' 16 באותו קונטרס חדשות, מתפרסמת ביקורת הטלוויזיה של נופר סיני-פורת. ביקורתה עוסקת בעיקר בתוכנית "מאסטר שף", ובתחתית הטור מתייחסת הכותבת גם לתוכנית "דיבור ישיר". תחת הכותרת "הלך הוויץ" מקוננת סיני פורת על לכתו בטרם עת של משתתף הפאנל מנחם בן.
"יש בו קסם אחר – הוא אמיתי מאוד, יותר מרוב האנשים שמופיעים על מסך הטלוויזיה", מסבירה המבקרת את קינתה. "האמת שלו, שעוברת מצוין את המסך, היתה הדבר הכי מבדר ב'דיבור ישיר'", היא מסבירה ומיד מוסיפה: "אין ספק שדעותיו של בן על הומואים הן מפגרות, שלא לומר סהרוריות. בן אומנם חצה את הגבול, אבל העדרו מהתוכנית הופך אותה לפחות טובה".
זה מה שקורה כאשר נותנים לנשים לכתוב ביקורת על טלוויזיה. למעשה, צריך לחוקק חוק שיאסור על נשים לכתוב ביקורת טלוויזיה. אני אמנם בעד איסור עתידי בחוק על נשים שכותבות ביקורת, אבל החרגתי מכך את כל מי שהיתה מבקרת קודם לכניסת החוק החדש, אם וכאשר. להן מותר. הן כבר היו, בהיתר של אמצעי התקשורת, לכן אין לשלול מהן את מה שהתרגלו אליו.
בטורה המבריק של נעה ידלין, מסבירה מי שהיתה בעברה מבקרת טלוויזיה את הבעיה של מבקרי הטלוויזיה: הם מתמודדים פעם אחר פעם עם בעיית ציון המובן מאליו. סיני-פורת עוד לא למדה את הלקח הזה ולכן היא מציינת את המובן מאליו: התוכנית "דיבור ישיר" הרבה יותר מעניינת עם מנחם בן מאשר בלעדיו. כל הכבוד. אלא שזו כלל אינה השאלה. השאלה היא איזה מחיר מוכנה חברה לשלם כדי שלא יהיה לה "משעמם".
סיני-פורת מוכנה, כדי לא להשתעמם מול המסך, לשלם הרבה. היא מוכנה לשמוע דעות הומופוביות, גזעניות, עילגות ומסיתות על בסיס קבוע – אחרי הכל זו אמת ש"עוברת מצוין את המסך". אין פלא שהיא מבואסת מכך שמנחם בן כבר לא יבדר אותה. ואני אומר: נופר, אל תתייאשי: עם קצת לחץ, אולי תצליחי לשכנע את קשת להביא לתוכנית, במקום מנחם בן, את איתמר בן-גביר. איזה בידור זה יהיה?!
3.
במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מאותו יום מוקדש עמוד שלם לשיתוף פעולה בין העיתון ובין אתר וואלה, שבמסגרתו מוצג "מדד וואלה". המדד, כך מוסבר, מורכב מ"שיקלול הידיעות הנצפות ביותר והמטוקבקות ביותר והנושאים המסוקרים ביותר בוואלה! השבוע". אייזיק ניוטון ודאי מתמוגג למקרא הנוסחה המתימטית המדויקת שמייצרת "מדד" על בסיס משהו שפורסם בוואלה.
כדי להתרשם מעומק העמוד הזה ורצינותו מופיע בתחתיתו תת-מדור ושמו "הטוקבקים של השבוע". למרבה הצער, אין בעמוד הסבר לאופן שבו נבחרו ארבעת הטוקבקים שהגיעו לדפוס, אבל אני יוצא מנקודת הנחה שגם במקרה זה מדובר בשיקולים מתימטיים צרופים. אחרת איך אפשר להסביר את הטוקבק הראשון המתייחס להחלטתו של ראש הממשלה להרע את תנאי הכליאה של אנשי החמאס, שבו נכתב: "ביבי חזק ואמץ. זו תגובה מעולה".
זה לא "ישראל היום" אומר. לא!! זה טוקבק. טוקבק שנכתב בוואלה. השבוע הוא נכתב, הטוקבק הזה. אנחנו מפרסמים אותו במסגרת של, אתם יודעים, הטוקבקים של השבוע. אנחנו, ב"ישראל היום", פשוט מביאים לכם, קוראינו היקרים, את מה שנכתב במקום אחר. זו עשייה דוקומנטרית.