1. נצחון פיראס

ערב שלישי 25 בנובמבר, היה ערב הגרנד-פינאלה של "פרויקט Y", תוכנית המציאות הפופולרית שסיקרה את חייהם המלאכותיים של חבר בני-תשחורת הדרים בבית זכוכית, מעין כור מצרף שהרבה לא קורה בו, ועם זאת מתרחש בו תהליך אלכימי: הפיכתם של אלמונים לידוענים. נובו-ידוענים אלה הם-הם חומרי הבעירה המזינים את שלהבות לפידיהם הזעירים של יאיר, ליהי, אודטה ומארחים אחרים הנזקקים לאספקה מתמדת מן המוצר הנדיף, המוגז. בראיונות הבלעדיים-סדרתיים שהעניקו כוכבי הפרויקט חזרה והוזכרה השאיפה המה-זה-מקורית לזכות ולהתפרסם; המנצח בגדול, פיראס חורי, בישר לתקשורת: "אני מאושר", ומאליה נחקקה המשוואה פרסום הוא אושר, אושר הוא פרסום.

הקהל, מצדו, בבוחרו בערבי (ואתעלם כאן מן הסברה הרווחת כי המגזר הערבי התגייס ותיקתק הודעות SMS), העניק לעצמו, ותודה לערוץ YTV, שי חינם: מראה חדשה שממנה נשקפות פנים חדשות, חלקות, פניה של חברה פלורליסטית ונאורה, המאמצת אל לבה החם את האחר. היי, מי זה אמר שאין פה סובלנות?! שהלב היהודי לא גדול ורחב ומחבב את הערבי שלו, ועוד בתקופה שכזו? אהבה בימי כולירה. אמת, פיראס הוא לא סתם ערבי, הוא ערבי רגיש ותל-אביבי (עילבוני במקור), יש לו חברה יהודייה-אשכנזית ואין לו נטיות פוליטיות מסוכנות, וחוץ מזה הוא חילוני מוחלט ("הדבר הכי טוב שקרה לי עד היום היה שחזרתי בשאלה"). הערבי הזה, אם כן, הוא בעיקר הצלחה ליהוקית-מיצובית: כערבי היחיד בתוכנית הוא הופך לנציג ומייצג המגזר; כחריג במגזרו וכאדם א-פוליטי הוא מאפשר גם לצופה הימני לקבלו; כמי שחובש גם את כובע הגוד-גאיי, בן הכפר בעל המוסר שהתחנך על ערכים שמרניים, הוא מייצג גם את ערכי היהדות והישראליות (בניגוד למתמודד שעליו גבר, צ'ינו הבת-ימי בעל הסנסציות). מעל לכל, קבלתו אל השבט היא אקט מזכך.

אבל יש לו, לפיראס חורי, על ראשו (הגלוח בסגנון חיילי) עוד כובע המכסה על כובעיו האחרים: מצנפת הידוען חוצת הגבולות והאופנות. מצנפת זו היא-היא, לעניות דעתי, כרטיס הכניסה האמיתי שלו לחברה המתרפסת בפני מפורסמיה. כשהוא חבוש במצנפתו זו, שום סלקטור-מסיבות לא יעצור בעדו. הניצחון של פיראס (כמו "המופע של סטיב") אינו אלא מופע נוסף, מתעתע, של נצחון העם הידועני על החברה הישראלית.

2. סואפ-ניוז

ערב שלישי, 25 בנובמבר, היה, לעומת זאת, ערב דרמטי בחייה של שרת החינוך לימור לבנת, ובערוץ הראשון - באין ציפור שיר, "פרויקט Y" - מיהרו לחלוב ממנו את המיטב. תחילה באה ההכרזה: "השרה לימור לבנת התמוטטה בתום דיון בתיאטרון החאן הירושלמי". מיד לאחר מכן הגיעו התמונות מן התיאטרון, זירה שדי בה כשלעצמה כדי להפוך אירוע רפואי אישי לחיזיון דרמטי וסמלי, קל וחומר כאשר מוסיפים זרדים למדורה: ההתמוטטות אירעה בתום דיון על התמוטטות מוסדות התרבות בבירה. סמליות זו, לחם חוקם של מחזאים, נדחקה הצדה מפאת השעה - כשחיי שרה מוטלים על הכף, שומה על המוזות לשתוק בנימוס. דומה כי כל מה שעמד לנגד עיניהם של יוצרי הכתבה (כתבונת) היה השאיפה להצית דאגה לשרה בלב הצופה/האזרח, ואולי גם להזכיר לו את עובדת היותה בת-אנוש.

בת-אנוש, ועם זאת אישיות ממלכתית הראויה לכיבוד צנעת הפרט, אין דינה כדין פגועת פיגוע אלמונית, מותרת לכל צלם. כתחליף, וכאילו כדי להדגיש את הוד-העדרה של השרה, צולמה זירת האירועים. אבני הגזית בכניסה לחאן העתיק הצטלמו לתלפיות, כך גם המדרכה שעליה היתה שרועה השרה אך שעה קלה קודם. אך מכולם הקסים להצטלם האמבולנס המיטיב שהחיש את השרה לבית-החולים (מערכת הבריאות פועלת כתקנה), עם פנסיו האדומים והסירנה המייללת, על רקע אורותיה המרצדים של הבירה. דוברת השרה שלפה, בלי בושה, קלישאת הרגעה: היא מתלוצצת עם רופאיה (על מה?!). היתה זו דוגמית חינם לנגזרת אפשרית אחרת, רבת-השראה, של ז'אנר טלוויזיית המציאות: סואפ-ניוז. חדשות-סבון.

למחרת סיפקו כתבי "ידיעות אחרונות" פרטים פיקנטיים על ההנשמה שעברה השרה מפה לפה - מפיו של איזה דובר שהתגלה כחובש קרבי (ושוב, כל הכבוד לצה"ל), על חסרונו של דופק צווארי, על לבה שעוסה בידי מאבטחה. כלום היתה הפיזיונומיה הפורנוגרפית הזאת מעניינת מישהו אלמלא היתה האזרחית המתמוטטת שרה, סוג של ידוענית?

גיליון 48, ינואר 2004