(צילום מקורי: pareeerica, cc-by-nc-sa)
הכתבה המכונה "כתבת הפטריות" של העיתון "כלכליסט" היא ללא ספק אחת התופעות המרשימות ביותר בתולדות העיתונות העברית. בכתבה, שהתפרסמה באוגוסט 2011 תחת הכותרת "על מה פטריות חושבות?", תיאר הכתב, אורן הוברמן, את נפלאותיה של צורת החיים הפרימיטיבית-לכאורה הזאת. מסתבר שהפטריות מסוגלות להרבה יותר מכפי שנדמה לנו: יש להן "זיכרון" ו"אינטליגנציה", הן מסוגלות לטהר פסולת רדיואקטיבית ולעכל פלסטיק, וגם "לייצר דלק ביולוגי נקי".
כתבתו של הוברמן התפשטה כנגיף ברחבי הסייבר-ספייס הישראלי, ובתוך זמן קצר נקראה על-ידי מאות אלפי גולשים. לאחרונה, לרגל יום-ההולדת הרביעי של העיתון, ציינו שם כי הכתבה צברה כ-2 מיליון צפיות והיא הכתבה הנקראת ביותר באתר "כלכליסט". שם התואר "מדהים" נזרק אינספור פעמים על-ידי המגיבים באתר וברשתות החברתיות, וכן משפטים בנוסח "כל הכבוד ל'כלכליסט'" ו"'כלכליסט' ואורן הוברמן הם נכס". נראה שקהל הקוראים חיכה זה זמן רב ובצימאון אין-קץ לכתבה מסוג זה, ושב"כלכליסט" עלו על הנוסחה המנצחת לכתבות המצליחות לדווח על נושאים מדעיים יבשים באופן שירתק הן את דמיונם והן את שכלם של הקוראים.
זה נראה טוב מכדי להיות אמיתי, ואכן כך היה. כעבור שבועיים בערך פירסם כתב "נענע 10" עידו גנדל תגובה לכתבת הפטריות (במדורו "מדעי ה-WTF"), וחשף כמה כשלים יסודיים בטענותיו של הוברמן. האומנם ייתכן, תהה גנדל, שלפטריות יש "זיכרון" ו"יכולת קוגניטיבית"? כנראה שלא – וגנדל הראה (אם כי באמצעות טיעונים שכמה מהם היו סבוכים למדי) כי מסקנות מסוג זה הן מרחיקות לכת ובלתי מוצדקות.
אחריו הקדיש הבלוגר יהודה בלו (בבלוג "רשימות מן התיבה הלבנה") רשימה ארוכה ומפורטת לכתבת הפטריות, ובה הצביע על טעויות רבות נוספות שנפלו בה, החל בשגיאות קלות וכלה באי-הבנות חמורות: ה"פטרייה" שעליה דובר במאמר ב"נייצ'ר" אינה פטרייה כלל אלא רירית פלסמודית, אורגניזם מסוג שונה לחלוטין; האופן שבו תיאר הוברמן את הניסוי היה אף הוא בלתי מדויק, בלשון המעטה: הרירית לא "התפשטה" ברחבי המבוך, לא "למדה" את מבנה המבוך וגם לא "זכרה" אותו. גם הטענה שפטריות מסוגלות לעכל פלסטיק בטעות יסודה. במלים אחרות – חלק ניכר ממסקנות הכתבה בטעות יסודן.
משהו חדש לגמרי
כתבת הפטריות היתה אמנם הצלחתו הגדולה ביותר של "כלכליסט" (מבחינת רייטינג), אך כתבות מדע אחרות שהופיעו בעיתון, לפניה ואחריה, זכו גם הן להצלחה רבה. ב"כלכליסט" כינו כתבות מסוג זה "כתבות השראה": מדובר בכתבות העוסקות בנושאים מדעיים שונים, מציגות שפע של מחקרים ושל חוקרים, וכן מסקנות מפתיעות ומעוררות מחשבה.
במגזין "טיים אאוט", שהקדיש מאמר דעה לכתבת הפטריות של "כלכליסט", קבע עודד כרמלי כי הפופולריות העצומה של הכתבה נובעת מן העובדה ש"הקורא רוצה שיספרו לו משהו חדש לגמרי, משהו שעדיין אין לו דעה לגביו. משהו שיגרום לו לחשוב, משהו שנדיר מאוד למצוא בימים אלו בתקשורת הישראלית".
גם באתר הסאטירי "לאטמה" (שאינו עוסק בדרך כלל בנושאים כאלה) החמיאו בהתלהבות לכתבת הפטריות וסיכמו כי "אם עורכי העיתונים יבינו שתוכן מכובד הוא מה שהעם דורש, אולי עוד לא הכל אבוד ויום אחד תשוב העיתונות הישראלית להגשים את ערכיה המרכזיים אותם נטשה מזמן: ביקורת אמיתית על מוסדות השלטון, הצגת כל המידע המשמעותי לאזרחי ישראל וניהול דיון ציבורי נוקב וברמה גבוהה".
במוסף "כלכליסט" החליטו, כאמור, למלא את החלל שעליו הצביעו ב"טיים אאוט" וב"לאטמה", והציגו לראווה כתבות נוספות מסוג זה: "כתבות ההשראה" שהופיעו במוסף כוללות נושאים רבים ומגוונים, ובכולן ניכרת התפעלות עצומה – ומופרזת לחלוטין – מהמדע ומכוחם של חוקרים להשיב על שאלות היסוד החשובות ביותר של האדם.
("חד קרן בשביה", אריג מצויר, 1495–1505, דרום הולנד. מוצג במוזיאון המטרופוליטן. עיבוד: ש"ט)
לזכות העיתון וכותביו יש להדגיש כי התשובות לשאלות אלו ניתנות לקוראי "כלכליסט" בלשון פשוטה אך לא מתיילדת, באריכות יתרה אך לא בארכנות טרחנית, אך גם במידה רבה מאוד של פשטנות בלתי נסלחת. כך, למשל, נקבע בכותרת המשנה לכתבתה של דיאנה בחור-ניר מיוני 2010 כי "מדעני מוח, פסיכולוגים ואנתרופולוגים מנסים כבר עשרות שנים לפצח את סוד הנישואים המוצלחים. מוסף 'כלכליסט' יצא בעקבות המחקרים העדכניים ביותר והתוצאות המפתיעות שלהם. המסקנה היא שאת מוסד הנישואים המורכב כל-כך אפשר לתרגם לנוסחאות ברורות, ולקבוע מראש בדיוק מדהים הצלחה או כישלון".
בכתבתה של אביבה משמרי מאוקטובר 2008 הועלתה השאלה "עד כמה דומות שיטות הניהול של הנמלים לאלו המוכרות לנו מחברות אנושיות?"; בהמשך הכתבה העלתה החוקרת דברה גורדון מספר רב של קווי דמיון בין תופעות אנושיות מודרניות ובין התנהלותה של חברת הנמלים, וטענה, בין היתר, כי בקן הנמלים שוררת "אבטלה סמויה" בשיעור של כ-70%, וכי "מעמד המובטלים חיוני ליציבות הקן". המסקנה הנגזרת? גם בארגונים אנושיים יש ערך חיובי לאבטלה סמויה ול"עצלות". הנמלים מלמדות אותנו שיעור חשוב בסוציולוגיה ובכלכלה.
בכתבה של איתי להט מספטמבר 2010 מסופר על ד"ר אוברי דה-גריי, "איש הנצח", חוקר המבקש להביס סופית את "מחלת הזקנה" (כלשונו) ולהביא את האדם לאלמותיות. הכתבה נפתחת בתיאור של "זן יחיד במינו של מדוזה בגודל זרת ובעלת השם המבהיל טורטופסיס נוטריקולה, או ה'הידרה'. המדוזה הקטנה הזאת היא אורגניזם יחיד במינו בעולם, בעיקר משום יכולתה לרמות את המוות". יש חוקרים, כך סופר בכתבה, המבקשים ללמוד את דרכיה של המדוזה, כדי שגם בני-אנוש יוכלו "לרמות את המוות" ולחיות לנצח (יש לציין כי בניגוד לנאמר בכתבה, הטורטופסיס נוטריקולה וההידרה הם שני מינים שונים).
בכתבתה של רונית צין-קרסנטי מיוני 2010 נכתב כי "פול בלום ודן גילברט, מחוקרי הפסיכולוגיה המובילים בעולם, הצליחו לפצח את נוסחת העונג האנושי"(!). מסתבר כי מה שנטען על-ידי אינספור גורואים של עזרה עצמית קיבל כעת גושפנקה מדעית חלוּטה: הכל בראש. "אושר ותענוג הם דברים שאפשר לייצר באופן מלאכותי, לבדנו ובתוך הראש שלנו", טען אחד החוקרים שרואיינו בכתבה. "מה שמכונה 'להתבונן בחצי הכוס המלאה' או 'לשמוח במה שיש' זה למעשה אושר שאנחנו מייצרים. זה מה שקורה כשאנחנו רואים את ההזדמנויות שבפיטורים, ואת לב הזהב של הבעל שמחטט באף. זו לא נחמה מזויפת, זו לא 'שמחה של לוזרים', כי מבחינת המוח שלנו, שמחה של לוזרים ושמחה של וינרים היא אותו הרגש". אפילו שרי אריסון לא היתה מנסחת את זה טוב יותר.
בכתבה של איתי להט ממאי 2011, שכותרתה "פרדוקס החיים הארוכים", מרואיין הפרופסור לפסיכולוגיה האוורד פרידמן, שמצא, לטענתו, כי הדרך לחיות חיים ארוכים היא לאמץ את תכונות האופי "התמדה, זהירות, עבודה קשה, מוסר גבוה ומעורבות גבוהה בקהילה [...] ילדים עליזים ושמחים חיים בממוצע פחות שנים מחבריהם הרציניים יותר לספסל הלימודים". כמו כן, "ילדים להורים גרושים לא מתאוששים מזה במונחים של שנות חיים. באופן מפתיע, אובדן של אחד ההורים למוות מוקדם לא משפיע על אריכות חיי ילדיהם, אבל בעוד שאפשר למות בשקט, להתגרש זה כמו לקצוב את חיי הילדים לחמש שנים פחות".
לבסוף, יש להזכיר כתבה נוספת של להט מהימים האחרונים, שבה נקבע כי "ב-30 באוקטובר 2010, בשעה 15:00, המדע סוף-סוף מיפה את האורגזמה הנשית". מדובר, כצפוי, בדימוי שנעשה באמצעות מכשיר fMRI, שמיפה את פעילות מוחה של אשה במהלך האורגזמה. אחד החוקרים שהתראיינו לכתבה סיפר כי "אנחנו רואים למעשה את כל המוח נדלק באורגזמה, ומכיוון שמה שהמכשיר מודד למעשה זה את זרימת החמצן לאזורים השונים במוח – המשמעות היא שכל המוח מקבל כמויות עצומות של חמצן וחומרים מזינים אחרים. אם בכלל קיימת שאלה אם אורגזמה טובה לנו, הרי שהניסוי הוכיח שהתשובה היא כן מוחלט".
המדע ההירואי
כל הכתבות הללו נגועות במידה רבה של פשטנות ושל מסקנות מרחיקות לכת ובלתי פרופורציונליות. זהו גם חלק ניכר מסוד כוחן ומה"השראה" שהן משרות על הקוראים. אבל אסור לטעות: מדובר במדע ספקולטיבי ביותר, המבוסס בעיקר על משאלות לב ועל דמיונות שווא, ולא על מסקנות מדודות וקפדניות. בניגוד למשתמע מהכותרות ב"כלכליסט", מדענים לא פיצחו עדיין את סוד האושר או את רזי הנישואים המוצלחים, וספק גדול אם יצליחו לעשות זאת בעתיד הנראה לעין. גם ההתגברות על המוות אינה עומדת לצאת לאור בקרוב.
כמובן, אופטימיות מופרזת מסוג זה אינה חדשה משום בחינה. גם במאה ה-19 הכריזו אנשי מדע המוח (שהיה אז בחיתוליו) כי יש ביכולתם "למפות" את אופיו של אדם על-פי צורת גולגולתו, וכי לא ירחק היום שבו יוכלו להתבונן ולבחון את ה"נפש" עצמה בכלים מדעיים. ספרו של החוקר הגרמני מיכאל הגנר, "המוח האנושי", שזה עתה ראה אור תרגומו לעברית, מפרט את שפע הפנטזיות שבהן נשבו חוקרי המוח מאז ועד ימינו.
כאז כן היום, חוקרים רבים לוקים בהתלהבות יתרה הגורמת להם לתלות במדע תקוות מופרכות. כפי שמתגלה בכתבות ב"כלכליסט", העיתונות הפופולרית משתפת פעולה עם התלהבותם של החוקרים, שאינם נרתעים מלהפיץ דעות בלתי מבוססות כאלו, שאותן אין הם יכולים להביע בכתבי-העת המדעיים, אלא רק בעיתונות היומית.
המדע, כפי שהוא מוצג בכתבות הללו, הוא מדע "הירואי" במלוא מובן המלה: החוקרים הנזכרים בכתבות מתוארים כמי שעוסקים בפיצוח סודות הבריאה והאדם, חושפים את סודותיו העמוקים ביותר של הטבע, וחותרים בהתמדה ליצירתו של עתיד טוב יותר לאדם ואף לטבע עצמו.
לעתים קרובות מדובר בהקשר זה במדע שאין גבול של ממש בינו ובין המאגיה: המחקרים מגלים שלפטריות יש יכולת מופלאה ובלתי מוסברת ללמוד ולזכור, וכי יש מדוזות החיות לנצח; כמו כן, בניגוד לשיעורי הפיזיקה והכימיה הנלמדים בבתי-הספר, המדע של "כלכליסט" נושא עימו לא רק עובדות וחוקים, אלא גם לקחים ערכיים ומוסר השכל: הנמלים יכולות ללמד אותנו כיצד ראוי לנהל ארגונים; חוקרי המוח מלמדים אותנו כיצד לשפר את חיי הזוגיות ולהגביר את אושרנו (וכן, כמובן, שהאורגזמה הנשית היא דבר טוב מעיקרו); המדע מגלה גם שאורח החיים הפרוטסטנטי, הכולל עבודה קשה ודאגנות יתרה, מביא לאריכות ימים.
בעבר טען הסוציולוג הגרמני מאכס ובר כי הרציונליות והמדע המערביים מביאים ל"הסרת הקסם מן העולם" ולשבייתו של האדם המודרני ב"כלוב של ברזל". "כתבות ההשראה" של "כלכליסט" מוכיחות כי נארטיבים פופולריים של המדע – כפי שהם משתקפים בכתבות מגזין רבות, הן בארץ והן בעולם – חותרים במפורש נגד מגמה זו.
המדע המתואר בכתבות כאלו עוסק דווקא בהשבתו של הקסם לעולם, ומציג את הטבע במלוא הודו המסתורי. המסתורין הזה אינו חסר פשר או כאוטי: לפי נארטיבים אלה, יש בכוחו של המדע (בעיקר הגנטיקה, מחקר המוח ומדעי האבולוציה) להתוות לאדם את מקומו הראוי בטבע, ואף להראות כי לטבע יש תבונה נסתרת ומשמעות מוסרית שהבנתן תוביל, בסופו של דבר, אל גן העדן האבוד – בין אם מדובר באלמוות או בעונג נצחי.
הרציונליזציה של החברה המערבית פועלת בד בבד עם תהליך נגדי, שהניו-אייג' והדתיוּת החדשה הם רק חלק ממופעיו, של התמוססות הדרגתית ומתמדת של כלוב הברזל הוובּריאני. האדם המערבי המודרני אינו מעוניין בתמונת העולם המדעית נטולת המסתורין הנלמדת בבתי-הספר ובאוניברסיטאות, ורוצה לשוב, לפחות במידת מה, אל המיסטיקה ואל הכישוף. באופן פרדוקסלי, נארטיבים פופולריים מסוימים של המדע, כמו כמה מאלה שנסקרו כאן, מאפשרים זאת.
תגובה: אכן, מדעיסט / אמיר זיו
"'מוסף כלכליסט' בחר, במודע, שלא ללכת בדרך הפשטנית שבה מסוקרים נושאים מדעיים בעיתונות". תגובה לטור של יקי מנשנפרוינד