כמאה מעיתונאי "הארץ" חתמו השבוע על עצומה נגד ההחלטה לפרסם מאמר מאת נתן אשל במדור הדעות של העיתון. החותמים והחותמות מחו על עצם מתן זכות הביטוי לאשל, לשעבר ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה נתניהו, וזאת בשל הנסיבות שבהן עזב את עבודתו בלשכה. הפרסום של מאמרו, טענו, "מלבין" את שמו של אשל ואף עלול לפגוע ביכולת של כתבי "הארץ" לרכוש את אמונן של נפגעות מין.

עורך העיתון אלוף בן סירב להגיב לפניית "העין השביעית" טרם הפרסום על העצומה, אך למחרת התראיין לתוכניתו של רזי ברקאי בגלי-צה"ל והסביר את עמדתו. "נתן אשל, כולם יודעים מה הוא עשה וכולם יודעים למה הוא עזב את לשכת ראש הממשלה", אמר בן. "אני לא חושב שפרסום מאמר נותן לו איזו לגיטימציה, אם כבר זה מעלה מחדש את כל הסיפור הזה. אבל איך אומרים, זו הבעיה שלו – לא שלי".

בהמשך הוסיף עורך "הארץ": "נתן אשל הוא לא בעל טור ב'הארץ' ולא עיתונאי ב'הארץ'. פעם בשנה או שנתיים פרסמנו דברים שלו שנראו כמו סוג של בלוני ניסוי פוליטי של ראש הממשלה שהוא היה ונשאר מאוד מקורב אליו, וחשבנו שיש פה עניין לציבור. אנחנו לא לוקחים מנתן אשל מאמר שבו הוא מטיף מוסר לאחרים או מסביר לאנשים איך להתנהג במשרד. זו הסיבה שפרסמנו ועובדה שבאמת היה עניין לציבור. ובכלל, מחר לאן נלך עם זה? האם מחר נחליט שאסור לעיתונאי 'הארץ' לדבר עם נתן אשל לשיחות רקע?".

שני ליטמן: "העורכים של עיתון 'הארץ' הם אנשים נגישים, וזה מקום שיש בו חופש דיבור, בגבולות הנימוס הסביר, כמובן. לא חשבתי שנדרשת עצומה כדי להביע דעה או מחאה בפני עורך עמוד הדעות"

לא רק עורך העיתון, ועורך עמוד הדעות אלון עידן, חשבו שיש מקום לפרסם את הטור. בין עיתונאי ועיתונאיות "הארץ" היו גם רבים שמיאנו להצטרף לעצומה. שלוש מהן הסכימו לחלוק עם "העין השביעית" את הסיבות.

"לא חשבתי שהפורמט של עצומה נכון במקרה הזה", אומרת הכתבת שני ליטמן. "פניתי לעורך הדעות ושאלתי אותו למה החליט לפרסם טור של נתן אשל. אמרתי לו שבעיני זה מוזר, אבל הוא הסביר את טעמיו והסתפקתי בתשובתו. זו היתה דעתו, יש לו המנדט לעשות את זה, וזה נראה לי מספיק. עצומה היא כלי חזק שצריך לשמור למקרים יותר הרי גורל".

לדבריה, "העורכים של עיתון 'הארץ' הם אנשים נגישים, וזה מקום שיש בו חופש דיבור, בגבולות הנימוס הסביר, כמובן. לא חשבתי שנדרשת עצומה כדי להביע דעה או מחאה בפני עורך עמוד הדעות. לעצומה יש ניחוח של הפיכה, איום, בריקדות, מלחמה".

עוד מוסיפה ליטמן כי בעקבות פרסום המאמר התקיימו דיונים רבים במערכת "הארץ", בפורומים שונים, לגבי מתן זכות הביטוי לאשל. היה מי שחשב שלגיטימי לחלוטין לפרסם מאמר פרי עטו ולקבל הצצה לתוכניותיו של ראש הממשלה. היא עצמה חשבה שאין הרבה ערך במאמר כיוון שברור שהפרסום הוא סוג של ספין, ושבהתחשב בזהות הכותב ובעבר המפוקפק שלו עדיף היה לוותר על תובנותיו.

אריאנה מלמד: "הקבס שעולה בי, כאשה שהיתה קורבן לאונס, מעצם מראה שמו של נתן אשל ב'הארץ', לא יכול להיות נורמה שלפיה אקבע אני, או מישהו אחר, מי ראוי לכתוב בעיתון או לא"

עם זאת, לדבריה הדיונים עברו מהר מאוד לשאלה העקרונית: את מאמריו של מי ראוי לפרסם ואת מי לא? "הוא כן וחיים רמון לא? ומה לגבי ההוא וההוא שעבדו פעם בעיתון ועזבו בגלל טענות על הטרדה מינית, האם עכשיו מותר לפרסם מאמרים שלהם או לא?", משחזרת ליטמן. "זה הפך להיות דיון מאוד רחב, ובנקודה הזו חשבתי שאין כאן שורה תחתונה מובהקת, ובהקשר הזה לא מתחשק לי להיות חלק משום עדר. ועצומה זה סוג של עדר".

"נתן אשל בעיני הוא יצור אנושי מתועב, נבזה וראוי לכל גינוי", אומרת אריאנה מלמד. "מה לעשות ועל-פי החוק בישראל נתן אשל הועמד אך ורק לדין משמעתי ואולץ לפרוש משירות המדינה ואכן פרש. מעסיקו ופטרונו של אשל, ראש ממשלה החשוד בפלילים, בחר להשיבו אל הכוורת הפוליטית בדלת האחורית. אם אחשוב שהעבירה שבה הורשע נתן אשל בבית-הדין המשמעתי פוסלת אותו מהשמעת דבריו בציבור, אני אנוסה לחשוב כי כל עבריין מורשע או כל מי שריצה את עונשו איכשהו צריך לסתום את הפה עד אחרית ימיו. הקבס שעולה בי, כאשה שהיתה קורבן לאונס, מעצם מראה שמו של נתן אשל ב'הארץ', לא יכול להיות נורמה שלפיה אקבע אני, או מישהו אחר, מי ראוי לכתוב בעיתון או לא".

מה לגבי טענות החתומים על העצומה כי עצם הפרסום "מלבין" את אשל וכי הוא עלול לפגוע ביכולת של כתבי העיתון לרכוש את אמונן של נפגעות תקיפה מינית?

"הטענה שלפיה זו ההלבנה האולטימטיבית של נתן אשל שקולה כנגד הטענה שכתיבתו של ישראל הראל למשל מכשירה את הכיבוש ואת מפעל הגזל הקרוי התנחלויות. לגבי הטענה השנייה, ל'הארץ' יש רקורד הרבה לפני MeeToo# בחשיפה שיטתית של עבירות מין, למשל בפרשת עמנואל רוזן, ואני מאמינה ש'הארץ' ימשיך לפרסם טענות ותלונות של נשים שנפגעו מעברייני מין, לאחר בדיקה הוגנת שעומדת באמות מידה עיתונאיות, כפי שעשה עד כה".

"אם אין בטקסט הסתה או דיבור מלא שנאה, ואם יש בו טיעון שאפשר לענות עליו ולקיים סביבו דיון ענייני, אז אני נוטה להאמין שמקומו בזירת הדעות שכל אדם יכול לכתוב בה"

עיתונאית נוספת ב"הארץ", שהעדיפה לדבר בעילום שם, מסבירה כי העדיפה שלא לחתום על העצומה בשל הפגיעה בחופש הביטוי. "אני לא חושבת שזה תפקידי כעיתונאית לקחת ממישהו את יכולות הביטוי שלו, בטח שלא בעמודי הדעות", היא אומרת. "אני חושבת שתפקידנו כעיתונאים, אם יש פרסום שלא מוצא חן בעינינו, הוא לענות במסגרת מדור הדעות. במדור הדעות של 'הארץ' יש תמיד מחסור בכותבות נשים. יש לזה אלף סיבות, רובן לדעתי קשורות לעניינים שמומחיות למגדר יכולות להסביר. אז דווקא פה, כשברור שמלא עיתונאיות התקוממו נגד משהו שקורה בסביבתן הקרובה, ניסיתי לעודד כתיבת טור לפרסום באותה זירה – הזירה הפומבית. אשל צריך לדעת שזה האפקט שיוצרת הכתיבה שלו. אני אישית לא מזדהה עם קריאה להשתקה של אף אדם. אני חושבת שמאמרים צריכים להיפסל על תוכן ולא על זהות הכותב".

לדבריה, בפסילת פרסום של טורים על בסיס זהות הכותב טמונה סכנה. "בסוף נגביל גם אנשים כי הדעות שלהם לא מוצאות חן בעינינו", היא מתריעה. "אם אין בטקסט הסתה או דיבור מלא שנאה, ואם יש בו טיעון שאפשר לענות עליו ולקיים סביבו דיון ענייני, אז אני נוטה להאמין שמקומו בזירת הדעות, שכל אדם יכול לכתוב בה".

ומה לגבי הטענות בדבר הלבנה ופגיעה באמונן של נפגעות תקיפה מינית?

"לגבי הלבנה – יכול מאוד להיות. הדעות של 'הארץ' זו במה יוקרתית, למרות שהיא פתוחה לכל ואין תשלום לכותבים בה. אז יש חשש כזה. אבל מה שעומד מנגד – צנזורה – הוא כלי שבעיני לא נמצא בארגז הכלים של עיתונאי. או לפחות לא צריך להיות שם. לגבי רכישת אמונן של נפגעות – אני לא מכירה מקרים ספציפיים אבל מבינה גם את החשש הזה. באופן כללי, אני חושבת שלחברה בכללי ול'הארץ' בפרט, כעיתון שנתפס כמוביל חשיבה מתקדמת, יש עוד כברת דרך לעשות בעניין נשים".