עורך "הארץ", אלוף בן, פרסם היום מאמר ובו מתווה מדוקדק לפתרון "משבר" הרכבת הממשלה. עיקריו: הסכם בין בנימין נתניהו לאביגדור ליברמן, שלפיו מפלגת ישראל-ביתנו תתמזג לתוך הליכוד, והשניים יכהנו בראשות הממשלה ברוטציה לפרק זמן של שנתיים כל אחד. כמובן, ההסכם יכלול את כל המאוויים (לכאורה) של שני המנהיגים: כהונה כשר ביטחון לליברמן בזמן שנתניהו ראש ממשלה, חקיקת הסדר החסינות ופסקת ההתגברות, הצבת ליברמן כמועמד הליכוד לראשות הממשלה בבחירות הבאות ועוד ועוד.
כל זה, על-פי בן, יתקבל כמובן בהסכמה של חברי הליכוד ובתמיכת כל סיעות הקואליציה, אבל לא פחות חשוב מכך – גם בהסכמת האופוזיציה, ש"תרוסן בזכות הסיכוי לתיק הביטחון במעלה הקדנציה, אחרי שנתניהו והחסינות שלו יזוזו מהדרך ולא יפריעו לממשלת אחדות".
מבלי להיכנס לשאלה האם זו דיסטופיה שבן מצייר בייאושו או הצעה קונקרטית שעוד עלולה להתקבל לשם מניעת בחירות נוספות, חשוב להצביע על ההנחה המובלעת וחסרת התקווה המסתתרת במאמר. ההנחה היא שכ-ו-ל-ם מתקרנפים וצבועים, בין הם אם ותיקים בפוליטיקה ובין אם נכנסו אליה לפני חודשים ספורים.
ההנחה המובלעת של בן כאילו אין עצם אחת ישרה בגופם של 120 חברי-כנסת היא הטלת דופי לא רק בפוליטיקה ובפוליטיקאים הישראלים, אלא בישראליות ובישראלים עצמם
את הבוז והסלידה הללו שבן מפגין לפוליטיקאים הישראלים מכל קצוות הקשת צריך כל אחד מהם להרוויח ביושר – כלומר באי-יושר – ולא לספוג אותם מעצם הכניסה לעולם הפוליטי. כדי להיות מתויג כאדם חסר עקרונות ונטול ערכים צריך לעשות דבר מה שיצדיק זאת, ולחברי-כנסת רבים עוד לא היתה הזדמנות לעשות דבר.
ההנחה המובלעת של בן כאילו אין עצם אחת ישרה בגופם של 120 חברי-כנסת היא הטלת דופי לא רק בפוליטיקה ובפוליטיקאים הישראלים, אלא בישראליות ובישראלים עצמם. לפי בן, זה כלל לא משנה מי אתה כאדם ומה הרקורד שצברת לפני כן, ברגע שהתמנית לחבר-כנסת הפכת לאדם שיוותר בקלות על עקרונותיו תמורת קרבה לשלטון.
אם זה אכן כך, אפשר כבר לכבות כאן את האור, לא? אני לא חושבת שזה המצב, ומקווה שגם עורך "הארץ" אינו חושב כך. הדמוקרטיה שלנו בהחלט נמצאת בתקופה קשה וראתה ימים יפים יותר, אבל דווקא בשל כך זה הזמן לנטוע תקווה, לקרוא לאנשים אמיצים להתייצב בחזית ולחזק אותם בעמידתם בפרץ. בוודאי שלא להטיל דופי בהם – ובכולנו.