שרידי חומת ברלין (צילום: דורון הורוביץ)

חגיגות ה-20 לנפילתה של חומת ברלין כובשות את שער "מעריב" ("העולם חוגג"), וגם ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" הן זוכות למקום של כבוד ככותרת השנייה בחשיבותה. רק ב"הארץ" מעדיפים, לצד הכותרת הראשית המדינית על פגישת אובמה-נתניהו, כותרת על "מטוס הקרב הטוב (וגם היקר) בעולם בדרכו לחיל האוויר הישראלי".

איך באמת היתה הפגישה? "המבוכה והפגישה" היא הכותרת על שער "מעריב". כותרת הכפולה הפותחת היא "פגישה, חצי פגישה", תוכן הדיווח נראה כשאוב בעיקרו מההודעה לעיתונות של לשכת נתניהו. "אין פגישות חינם", מבשרת כותרת "ידיעות אחרונות" בעמ' 4. "ידיעות" מתמקד, אם כן, בתשלום: "הבית הלבן דרש מנתניהו: 'נאום ויתורים' תמורת פסגה", "'וול-סטריט ז'ורנל': התחייבותו הפומבית של נתניהו להקמת מדינה פלסטינית היתה תנאי לפגישה עם אובמה, שנערכה לפנות בוקר. אבל זה לא הכל: האמריקאים ידרשו מישראל לשחרר אסירי פת"ח כמחווה לאבו-מאזן".

הכותרת ב"הארץ" היא ציטוט מאותו "נאום ויתורים" שנשא אתמול נתניהו מול באי העצרת הכללית של הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה: "אני מוכן להציע לפלסטינים ויתורים מרחיקי לכת". כותרת המשנה מאזכרת את המבוכה והוויתורים: "על רקע הקושי בהסדרת הפגישה, נועד אמש באישון לילה ראש הממשלה עם נשיא ארה"ב ברק אובמה, ללא נוכחות התקשורת וללא תדרוך עיתונאים. בכירים בממשל: השיחה אושרה רק ברגע האחרון כי ניסינו לגרום לנתניהו להתחייב לתהליך השלום בנאומו".

לעומת זאת, טור הפרשנות [עקיבא אלדר] גורס: לא ויתור ולא פשרה. "הקריאה של נתניהו לפלסטינים 'לשוב לשולחן המשא-ומתן בלי תנאים מוקדמים' מבטיחה תשואות של קהל יהודי", כותב אלדר, "אבל אובמה למד שזה ניסוח עדין יותר למסר 'תשכח מזה שממשלתי תסכים להקפיא את ההתנחלויות'".

ומה ב"ישראל היום"? שם המסר של לשכת נתניהו ("וי מין ביזנס", המופיע בניסוח זה בדיוק בכל העיתונים) הופך לכותרת הראשית: "נתניהו לאובמה: אנחנו רציניים – מוכנים לרסן הבנייה".

פ א נ י ק ה !

מותו של שלום בן-שלמה משפעת החזירים מוזכר על שערי "הארץ", "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות". הכותרת של "הארץ": "גבר בן 31, ללא מחלות קודמות, מת משפעת החזירים". הכותרת של "ישראל היום": "עוד צעיר בריא מת משפעת החזירים". הכותרת של "ידיעות אחרונות" דומה מאוד: "בן 31, בריא, מת משפעת חזירים", אבל גם שונה מאוד: הניגון שלה אינו ענייני אלא דרמטי, מזכיר נעימת פתיחה של סרט מתח, והיא מודפסת באותיות ענק, גדולות פי שניים או שלושה מהכותרות בעיתונים האחרים (ובכפולה הפותחת: כותרת באותיות ענק "הקורבן ה-41:", מתחתיה מודפס באותיות עוד יותר ענקיות: "גבר צעיר ובריא"). הנה כך, באמצעות אותן מלים כמעט, מצליח "ידיעות אחרונות" להפוך דיווח חדשותי לצעקה היסטרית.

לא למדו כלום

"לא למדו דבר?", שואלים עורכי "עסקים" של "מעריב" בפתח כותרת המשנה לאחת ההפניות על השער, המדווחת כי "הבונוסים בוול-סטריט עוקפים את השיא של 2007". לפי "ממון" של "ידיעות אחרונות", הבנקים גולדמן זקס, מורגן סטנלי וג'יי.פי מורגן צ'ייס ישלמו השנה בונוסים בסכום שיא של 29.7 מיליארד דולר – 60% יותר מבשנה שעברה ויותר מהשיא שנרשם ב-2007. בעמ' 4 של "עסקים" כותרת המבשרת: "דו"חות פרטנר: הרווח צנח ב-20%". בסופה של כותרת המשנה: "החברה תחלק דיבידנד של 300 מיליון שקל".

"מנכ"ל גולדמן זקס, הבנק שמושך אש בשל הבונוסים הנדיבים שהוא מעניק לעובדיו, מאמין שהבנקים משרתים מטרה חברתית ושהם מבצעים את 'עבודת האל'", מצטט "ממון" את ה"סנדיי טיימס". המנכ"ל, לויד בלנקפיין, אמר עוד כי "אנחנו מסייעים לחברות לצמוח בכך שאנחנו עוזרים להן לגייס הון. אם לומר זאת בפשטות, מי שחושב שהבנקים בארה"ב מלווים, פשוט טועה". "הם לא מלווים, ואל תאמינו למי שאומר לכם את ההפך. אני מספיק מבוגר ואמיץ כדי להגיד את זה", אמר היזם ואיש הנדל"ן לי נייברט בראיון ל"דה-מרקר" ביום חמישי האחרון.

כותרת מאמרו של גדעון עשת בעמ' 14 ב"ממון" היא "דו"ח שקרי". הדו"ח הוא דו"ח השכר, והשקר הוא באשר לנתוני השכר. עשת חושף כיצד תיכמן בית-החולים איכילוב (ואם הוא, אז מי עוד?) את הממונה על השכר, שבתורו מגיש לציבור דו"ח עם נתונים שגויים.

כאמור, לא למדו כלום

"נראה שהמאבק בבזבזנות הציבורית שיבש גם משהו בסדרי העדיפויות", כותב היום יהודה שרוני ב"עסקים", ומותח ביקורת על החלטתה של לשכת ראש הממשלה לבחור במכרז הזול יותר של ארקיע להטסת ראש הממשלה, למרות העיכובים ואי-היעילות של הטיסות הנבחרות והעלויות הנוספות שאולי חבויות בו. מדוע לא לקנות באמת מטוס פרטי לבכירי הממשלה, הוא מעלה בחיוב הצעה שהתפרסמה לאחרונה בתקשורת וחטפה קיתון של צוננים.

"לי כאזרח המדינה חשוב שלוח הזמנים של ראש הממשלה ינוצל בצורה המיטבית", כותב שרוני, ומזכיר את ההבדל בין הוצאה מוצדקת על רכישת מטוס פרטי (למשל) ובין הוצאה מקוממת של מאות אלפי שקלים על מלון וארוחת בוקר (למשל). צודק שרוני, ומצטרף לתרשים הזרימה הידוע מראש של הפרסום העיתונאי: נחשף מקרה ראוי לביקורת – כותרות ענקיות ומתלהמות – פרשנים משתוללים – קריאה לוועדת חקירה – הכאה על חטא הסיקור המתלהם והפרשנות המשתוללת – קריאה לוועדת חקירה.

הפראנקופ ריוויזיטד

"[...] הצעד הקטן נגד איראן הוא צעד ענק במלחמת ההסברה שמנהלת מערכת הביטחון. לא, לא מול העולם, שמשום מה מגלה אדישות מוחלטת להחרמת המכס הנועזת. המערכה האמיתית היא כמובן על הלבבות והמוחות שלנו, אזרחי ישראל. היא נועדה לשמר את התפיסה שלפיה ביטחון וצבא חד הם, מערכת הביטחון היא היחידה שיודעת לעשות פה משהו, ומה שהיא עושה הוא טוב מעצם בריאתו" (עפר שלח כותב ב"מעריב" על תפיסת אוניית הנשק בשבוע שעבר).

הרכבת תקלה

בשבת הפציעו ב-ynet עם כתבה על הרכבת הקלה [רונן מדזיני], היום היא מופיעה על שער "עסקים" של "מעריב" [עידו אפרתי]. מצא את ההבדל בין הכותרות: "הייאוש יותר נוח בצרפת" (ynet), "בפריז הייאוש יותר נוח" ("מעריב"). גם החרפה העיתונאית שונה, אבל דומה. חנוך מרמרי מרחיב.

עיתונות טובה

"מודו מפטרת 100 מתוך 250 עובדיה", מדווחת כותרת יבשה ועניינית לידיעה הטמונה בתחתית עמ' 6 של מוסף "עסקים". ב"ממון" הידיעה קטנה עוד יותר, בתחתית עמ' 4. רק ב"דה-מרקר" היא מגיעה לשער. אם אני זוכר נכון את שיעורי החשבון של המורה שמחה מכיתה ו', הרי מדובר בחיסול של 40% מכוח האדם של החברה. מהלך דרמטי כזה, שבא אחרי שני גלי פיטורים ואחרי השקעה של למעלה מ-100 מיליון דולר בחברה, היה מצדיק טיפול דרמטי בהתאם, לא?

אם דב מורן, המייסד של מודו, היה ראש עיר או חבר-כנסת, הוא היה נקרע לגזרים ונטחן עד דק, דק יותר מהטלפון הדק שמודו מייצרת ומנסה למכור להודים. אבל עיתונות הכלכלה לא קורעת לגזרים ולא טוחנת עד דק. במקרים רבים היא גם לא מותחת ביקורת חריפה ומנומקת, אלא מעדיפה טיפול בכפפות של משי, מהסוג היקר והמלטף, כזה שטייקונים משתמשים בו כדי לתפור כפפות לעיתונאים שלהם. פלא שמורן מתלונן שהוא מקבל עיתונות גרועה?

עיתונות רעה

רני רהב אינו היחצן של אפריקה-ישראל, ולכן הנזיפה של החברה ב"דה-מרקר" אינה מנוסחת כך: "'דה-מרקר' רע, רע, רע", אלא כך: "בצד קולות בודדים, אשר שיבחו את הנהלת החברה ואת בעל השליטה על מידת האחריות והזהירות שהפגינו, השתלטו על השיח הציבורי קולות שעטו על ההזדמנות לנגח ולהשתלח [...] בין היתר היו כאלה שאמרו כי כל מטרת החברה היא להשתמט מתשלום חובותיה, והיו אף כאלה שהתבטאו באומרם כי פירוק החברה הוא בבחינת 'משימה לאומית' [...] ברגעים מסוימים היה נדמה כאילו מתנהל מסע ציבורי בהנהגת כלי תקשורת מרכזי על מנת להבהיר לציבור כי משעה שהגיעה החברה למסקנה כי אין ביכולתה לעמוד בתשלום חובותיה לנושיה במועד פרעונם – יש להעבירם מיד על דרך הפירוק או בכל דרך אחרת לניהולם של הנושים, ויש לשלול מבעל השליטה את שליטתו בחברה, עד שיזרים כספים לתוך החברה בשיעור שיהיה די בו, לדעת אותם נושים, לרוכשה מחדש מידיהם [...] הסערה הציבורית האמורה, יש להניח, נתמכה בחלקה על-ידי בעלי אינטרסים שחפצו באמצעים אלה לשפר את יכולת המיקוח מול החברה והנהלתה, ובמקביל לובתה האש על-ידי 'מתקני העולם' למיניהם, אשר שמו להם כמטרה מוצהרת להביא לפירוקה של החברה, תוך אדישות מוחלטת לשאלה האם מהלך שכזה יועיל לנושים – או שמא יפעל דווקא לרעתם".

אני מקווה שאתם עדיין כאן, אחרי הציטוט הארוך הזה (ויש עוד לא מעט כאלה) מהתצהיר שהגישה אפריקה-ישראל לבית-המשפט, כחלק מהמאבק שלה לקיום בפועל של הסדר החוב שהגיעה אליו עם המשקיעים המוסדיים. הממבו-ג'מבו הצבוע והמתחסד הזה, שמובא היום בכל העיתונים הכלכליים, חושף טפח מהחוצפה שלא תיאמן של תאגידים כמו אפריקה-ישראל ועשירים כמו לב לבייב, וגם את החולשה המובנית של העיתונים המסקרים אותם: לבייב מאשים את "דה-מרקר" (נכון, עורכי-הדין לא כותבים "דה-מרקר", אולי כי הם לא רוצים שגיא רולניק ימסגר את התצהיר, יתלה אותו לראווה במשרדו וינופף בו כל אימת שיואשם כי הוא מלקק לעשירים) כי נקט עמדה ביקורתית כלפי אפריקה-ישראל מפני שנתמך על-ידי "בעלי אינטרסים שחפצו באמצעים אלה לשפר את יכולת המיקוח מול החברה והנהלתה".

לבייב ופרקליטיו אינם מספרים מי הם אותם בעלי אינטרסים: המשקיעים המוסדיים, ושל מי הכסף שהם אמורים להגן עליו: שלנו, של הציבור, כספי הפנסיה שלנו. בעלי האינטרסים בשיפור יכולת המיקוח מול לבייב (ודוק – מול לבייב, ולא מול החברה) הם אנחנו, הציבור, והעיתונות הכלכלית אמורה לעשות בדיוק את זה: לייצג אותנו.

לב לבייב במשרדו, ספטמבר 2005 (צילום: משה שי)

מובן שגם כאן מתעוררת בעיה, משום שהמוסדיים הם אחרי הכל גופים נפרדים מהציבור – ומנהלים אותם אנשים שיש להם אינטרס נוסף על שמירת כספו של הציבור: עשיית רווחים, האדרת שמם וכיוצא באלה. לכן ההיצמדות של "דה-מרקר", העיתון הלוחמני היחיד בזירה הכלכלית, לרועי ורמוס מפסגות היתה בבחינת אליה וקוץ בה. כך זכה הציבור לכך שנוצותיו של לבייב, שהפסיד מיליארדים ששייכים לנו, נמרטו מעט, אולם החבר'ה המוסדיים בהחלט לא היו מעוניינים לגלגל אותו גם בזפת ולשלוח אותו צורח ובועט במורד הרחוב, משום שאז ייתכן שהם היו נמצאים ראויים להתגלגל שם יחד איתו.

כך גם נחסכה מקוראי העיתונות הכלכלית מלוא ההתנהלות סביב היקפה האמיתי של הקופה של לבייב, היקף הפרעונות שלו בתקופה שלפני הסדר החוב, פירוט החובות הפרטיים שלו לבנקים, עדכון לגבי אופי המשחק הכפול שמשחקים הבנקים בכובעיהם השונים כמלווים ומשקיעים. הנה רק היום מבשרים לנו העיתונים על הסדר של לבייב עם הבנקים, אולם לא מסבירים לנו אם פרטי ההסכם עם הבנקים על חובותיו הפרטיים של לבייב טובים יותר או פחות מפרטי ההסדר של אפריקה-ישראל עם המוסדיים על חובותיו הציבוריים של לבייב (750 מיליון שקל למוסדיים, עבור חוב של 7.5 מיליארד; כ-700 מיליון שקל לבנקים, עבור חוב של כ-3 מיליארד). האם אין זה נכון שהבנקים הוציאו – ללא שום קמפיין תקשורתי – תנאים טובים בהרבה מלבייב? האם לא יהיה זה נכון להגיד שלבייב כופף את ידו של הציבור כדי שיוכל לשחרר את ידו שלו הלפותה בידי הבנקים?

נחסך מאיתנו גם דיון ערני, מתמשך, עקבי ונוקב בשאלת השארתו של האיש לב לבייב בראש התאגיד הענק אפריקה-ישראל ("להיוותרותו כבעל השליטה נודעות חשיבות ותרומה ניכרות לשווי החברה", נכתב בתצהיר של מי שהצליח להפסיד יותר מ-10 מיליארד שקל); נחסך מאיתנו דיון בלתי פוסק, יום אחרי יום, בשאלות של אחריות פרטית וציבורית ומוסר אישי וחברתי. ואם לא כל אלה, היה הציבור זכאי לפחות לאזכורים נוספים וחוזרים על מחירם בליש"ט של המעקות המגולפים בבית-המידות של לבייב בלונדון ("הבית הכי יקר באנגליה"), לשם עבר היהודי החם הזה כדי למלט עוד כמה שקלים מרשויות המס שלנו. כלומר, מאיתנו. הציבור. אני מנחש שלא תהססו להצטרף אלי להימור כי עוד זמן לא רב נזכה שוב לקרוא על המעקות האלה, אבל לא בטורים פובליציסטיים זועמים, אלא מעל גבי כפולת צבע במוסף הכלכלי של סוף השבוע, כולל כיתוב תמונה מרייר.

מעקב "מעריב"

עמ' 5 ב"עסקים" של "מעריב" מוקדש למעקב אחר ידיעה על העדרם של בנקים למשכנתאות מאזור בית-שאן. "בנק הפועלים יפתח סניף משכנתאות בבית-שאן", לשון הכותרת. החותמת "בעקבות חשיפת 'עסקים'" מוצמדת לצילום סניף של בנק הפועלים, שמתחתיו הכיתוב "בקרוב בבית-שאן". אחת הכותרות על שער "מעריב" היא "פניות למזוז: לחקור את מחבר מדריך ההסתה. בעקבות חשיפת 'מעריב'". אחת הכותרות על שער "המגזין" של "מעריב" היא "ראש העיר החדש של נצרת-עלית נלחם על הרוב היהודי בעיר".

ענייני תקשורת

"נתייעץ עם עמיתינו באפגניסטן כיצד להתמודד עם הרגולציה" היא כותרת ידיעה של חני יודל וטל שניידר ב"עסקים". "בהוט זועמים על החלטת מועצת הכבלים והלוויין להגביל את שעות השידור של 'לילה בכיף' ל-22:00 גם ב-VOD. גם בארגוני הנשים לא מרוצים: 'העובדה שהפורנו מוגבל לשעות הלילה לא פותרת הבעיה'". ועל זה נאמר: שניהם צודקים, חוץ מהשני.

ועוד ידיעה של יודל ב"עסקים": "למרות הדד-ליין: הארכת הזיכיון לערוץ 10 לא עלתה בכנסת".