קריקטורה בכלל, וקריקטורה פוליטית בפרט, נושאת עמה לרוב פוטנציאל נפץ אדיר. מעצם טבעה היא מביעה עמדה באמצעות דימויים חזותיים מוקצנים ומוגזמים, ובוחנת לעתים את גבולות הגזרה של חופש הביטוי. כך היה בעבר, וכך גם היום, בעקבות סערת הקריקטורה שפורסמה לאחרונה ב"ניו-יורק טיימס" ובה נראה נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ, כעיוור המובל בידי כלב נחייה שפניו הם אלה של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הכלב נראה עונד קולר שעליו מגן דוד, וטראמפ נראה חובש כיפה לראשו.

נראה שהביטוי שטבע קונפוציוס כבר לפני כ-2,500 שנה, שלפיו תמונה אחת, או במקרה הנוכחי קריקטורה אחת, שווה אלף מלים, מבטא בצורה קולעת את עוצמת הסערה סביב הפרשה הנוכחית, שמסרבת לדעוך. הפילוסוף הסיני כיוון אמנם לכך שטוב מראה עיניים משמיעת שמועות, אבל בלבושה המודרני משמעותה ברורה: קריקטורה אחת בלבד, ולא משנה היכן, מתי ובאיזו פלטפורמה היא מפורסמת, יכולה להצית אש גדולה ואף להוביל לשפיכות דמים.

כך היה ב-2006, כשהעיתון הדני "לנדס פוסטן" פרסם במדור התרבות והסאטירה שלו 12 קריקטורות של הנביא מוחמד, שפורסמו גם בעשרות כלי תקשורת אחרים, כולל בישראל, והדבר עורר הפגנות ומהומות שהובילו לעשרות הרוגים במקומות שונים בעולם.

הדיון הציבורי בקריקטורה של ה"ניו-יורק טיימס" מתמקד בתרומתה לעליית המדרגה בתופעת האנטישמיות בעולם בכלל ובארצות-הברית בפרט, והוא מהדהד במיוחד בחוגים מדיניים ופוליטיים בוושינגטון ובירושלים. לצד זאת, הקריקטורה הזו, כמו אחרות בעבר, שופכת שמן גם למדורה בתוך הזירה העיתונאית-מקצועית. מצד אחד, היא מעוררת שוב את המחלוקת סביב גבולות חופש הביטוי בכל הקשור לפרסום קריקטורות, ומצד שני, ברזולוציה גבוהה עוד יותר בתחום המקצועי, מציגה שאלות קשות באשר לפרקטיקה הראויה מצד הגורם המפרסם, במקרה זה ה"ניו-יורק טיימס", בתחום שאינו מטופח דיו – התיקון, ההבהרה או ההתנצלות.

כלי תקשורת ועיתונאים בכל סוגי המדיה החדשותיים, לאחר שנחשפה טעותם, אינם ששים לתקן את המעוות שפרסמו. כאשר הם נאלצים לפרסם תיקון טעות הם עושים זאת בחמיצות, בשיניים חשוקות, ותוך התמקחות על כל תג

ככלל, תיקון הטעות, ששורשיו במאה ה-17, הוא חלק מחובת אחריות הדיווח (accountability) של המדיה לשאת בתוצאות המסרים והמידע שהם מעבירים, ולהפיץ את המידע המתוקן לקוראיהם, מאזיניהם או צופיהם. חובת התיקון היא סימן היכר ליושרה עיתונאית. היא אינה רק משפטית, אלא גם מקצועית-אתית.

כפי שעולה מממצאי מחקר שנערך בתחום זה בישראל, ומנתונים נוספים שנאספו בעולם המערבי, כלי תקשורת ועיתונאים בכל סוגי המדיה החדשותיים, לאחר שנחשפה טעותם, אינם ששים לתקן את המעוות שפרסמו. כאשר הם נאלצים לפרסם תיקון טעות הם עושים זאת בחמיצות, בשיניים חשוקות, ותוך התמקחות על כל תג, מאחר שהם רואים בכך אות לכשלונם וכתם על אמינותם.

פרסום התנצלות כתוצאה מפרסום קריקטורה הוא נדיר ביותר. מבדיקת ממצאי מחקר שהתמקד בטעויות ובתיקונים בתקשורת הישראלית נמצא כי מתוך 1,570 תיקונים שפורסמו לאורך שנים בארץ, נמצאו רק שישה מקרים (0.4%) שנבעו מפרסום קריקטורה. הכתבה או הידיעה החדשותית היתה הז'אנר השכיח ביותר שבעטיו פורסם התיקון – 71.6%. למרות הנתונים הללו, התנצלות או תיקון בעקבות פרסום קריקטורה מעוררים הדי נפץ אדירים, והיקפם במחקר אינו עומד בקנה אחד עם "פוטנציאל הרעם" הטמון בהם.

דווקא ה"ניו-יורק טיימס", הניצב כעת בלב סערת הקריקטורה, מהווה בעיתונות העולמית מגדלור אתי בתחום תיקוני הטעויות והתנצלויות, כולל במרחב התקשורתי המקוון. הוא מוביל לאורך שנים רבות מדיניות יוצאת דופן בהשוואה לעיתונים אחרים בעולם, אפילו במקרה הנוכחי של הקריקטורה

מרבית אמצעי התקשורת במדיה החדשותיים בדמוקרטיות הליברליות, כולל בישראל, אינם נוקטים מדיניות אחידה בתחום פרסום התיקונים. גם התהליכים והשינויים הרבים שהתחוללו במפת התקשורת לאורך השנים לא שינו את השיטות ואת תהליכי הטיפול בתיקונים במדיה הישנים, ובעיקר החדשים. הם נותרו עדיין פגומים, חסרים תרבות וסטנדרטים אחידים וברורים. בפועל, כל ארגון בוחר בדרך משלו כדי לבצע את התיקון, אם בכלל. מנהל ועיתונאי בכיר באתר אינטרנט מוביל בישראל הודה שיתקן רק כאשר חרב תלויה על צווארו, שכן "הדבר הכי נורא שיכול לקרות לך הוא שטעית והודית".

דווקא ה"ניו-יורק טיימס", הניצב כעת בלב סערת הקריקטורה, מהווה בעיתונות העולמית מגדלור אתי בתחום תיקוני הטעויות והתנצלויות, כולל במרחב התקשורתי המקוון. הוא מוביל לאורך שנים רבות מדיניות יוצאת דופן בהשוואה לעיתונים אחרים בעולם, אפילו במקרה הנוכחי של הקריקטורה.

בעוד מרבית אמצעי התקשורת בעולם בכלל, ובישראל בפרט, נוקטים במדיניות של בת יענה וטומנים את ראשם עמוק באדמה ככל שמדובר בצורך לפרסם תיקון טעות או התנצלות, ה"ניו-יורק טיימס" אינו מהסס לחשוף את קלונו ברבים. זאת, מתוך ההבנה שתיקונים אינם מחלישים את הארגון כלפי פנים וכלפי חוץ, אלא דווקא מחזקים אותו. ככל שכלי התקשורת בכל הפלטפורמות הקיימות מדפיסים יותר תיקונים, כך הם ראויים יותר לקבלת אמון הציבור.

ל"ניו-יורק טיימס" יש היסטוריה עשירה של תיקוני טעות. ב-1896 נרכש על-ידי אדולף אוקס, שהטביע חותם היסטורי על העיתון בזכות קביעתו לגבי ה"אני מאמין" של העיתון: "All the news that's fit to print". אוקס הפך למו"ל המשפיע ביותר בהיסטוריה הארוכה של ה"ניו-יורק טיימס". אופיו ויושרתו היו הגורם המשפיע ביותר בקידום ה"ניו-יורק טיימס" בתחום תיקוני הטעות. מעניין מה היה אומר על התנהלות העיתון בעקבות פרסום הקריקטורה הנוכחית. הוא בוודאי היה שבע רצון מהתגובה המקצועית הכוללת של העיתון בטיפולו בפרשה, אבל כנראה הרבה פחות מחלקים אחרים. העיתון פעל אמנם במהירות ראויה להערכה, אבל בהתנהלותו נפלו גם פגמים מטרידים.

הקריקטורה של טראמפ ונתניהו התפרסמה ביום חמישי, 25 לאפריל, במהדורה הבינלאומית המודפסת של ה"טיימס", מעל מאמר דעה של הפרשן הפוליטי הבכיר תומס פרידמן שעסק במשבר ההגירה. כתוצאה מהפרסום החלה הרשת לגעוש בביקורת חריפה. בעיקר בלטו תגובותיהם של קונסול ישראל בניו-יורק, דני דיין, לצד קולות מחאה של ארגונים יהודיים בארצות-הברית שהצביעו על הסכנה הנובעת מהקריקטורה בעידן של אנטישמיות גואה. הקריאה להתנצלות מצד העיתון היתה ברורה וחדה.

רק לאחר שגלי הזעם המשיכו לגאות ברשת ומחוצה לה מצד אישים וגופים בוושינגטון ובירושלים, כולל גינוי חריף מצד סגן נשיא ארצות-הברית, שיחרר העיתון הודעה שנייה – הפעם מפורשת, מגובשת ומנומקת

כתוצאה מהלחץ הציבורי, יומיים לאחר הפרסום נסדקה חומת השתיקה של ה"טיימס" בציוץ ראשון בטוויטר. ב"הערת העורך" נקבע כי הקריקטורה שפורסמה במהדורה הבינלאומית כללה "סממנים אנטישמיים" וכי "הדימוי היה פוגעני". בהקשר המקצועי צוין כי הפרסום נבע מ"טעות בשיקול הדעת". נאמר עוד כי הקריקטורה, שסופקה על-ידי שירות סינדיקציה, הוסרה מהרשת ונמחקה, וכי הודעה תתפרסם ביום שני במהדורה הבינלאומית עצמה. הודעה זו היתה רחוקה מהתנצלות – לכל היותר הבהרה, בקול ענות חלושה.

בשלב זה ב"טיימס" עדיין לא קלטו את חומרת התבערה הטמונה בפרסום הקריקטורה. רק לאחר שגלי הזעם המשיכו לגאות ברשת ומחוצה לה, מצד אישים וגופים בוושינגטון ובירושלים, כולל גינוי חריף מצד סגן נשיא ארצות-הברית, שיחרר העיתון למחרת (28.4) הודעה שנייה – הפעם מפורשת, מגובשת ומנומקת.

כלומר, עברו שלושה ימים ממועד הפרסום המקורי עד לפרסום התנצלות של ממש. תחת הכותרת "אנחנו מתנצלים על הקריקטורה האנטישמית שפרסמנו" נכתב במדור הדעות: "אנחנו מצטערים עמוקות על פרסום הקריקטורה האנטישמית [...] אנחנו מחויבים לוודא שדבר כזה לא יישנה [...] הדימוי הוא תמיד מסוכן [...] חקרנו מה שקרה ולמדנו שבשל תהליך פגום, עורך יחיד שעובד ללא פיקוח מספיק הוריד את הקריקטורה מהסינדיקציה וקיבל החלטה לכלול אותה בדפי הדעות [...] הנושא נמצא עדיין בבחינה של התהליכים הפנימיים [...] אנחנו מצפים לשינויים משמעותיים". נוסח כזה של התנצלות עומד לזכותו של ה"טיימס", וקשה מאוד למצוא כמותו בעולם, ודאי בישראל.

לא פחות משמעותי מכך הוא הפרסום באותו יום של בעל הטור ב"טיימס", ברט סטיבנס. ללא ספק, אחד מטורי הביקורת הנוקבים והאמיצים נגד כלי תקשורת – שהתפרסם באותו כלי תקשורת. הוא מציג נקודת מבט אחרת, היסטורית ועכשווית, שמספקת הסבר אחר לכשל העיתון. הוא הצביע על האווירה ששימשה קרקע לפרסום הקריקטורה ולקהות החושים שהיא גרמה אצל הקריקטוריסט והעורכים שלו.

מקורה ב"בעיה יהודית עתיקה" של ה"טיימס" מימי מלחמת העולם השנייה, בשעה שהצניע חדשות על השואה, והמשכה כיום בסיקור עוצמתי כנגד ישראל. "איור כזה יכול היה להופיע מעל דפיו של ה'דר-שטירמר' הגרמני, הפגנת בורות מדהימה ביחס לאנטישמיות", כתב סטיבנס. לדעתו, הפרסום אינו רק "טעות בשיקול הדעת" אלא "חטא קרדינלי" שמחייב חשבון נפש נוקב והתנצלות בפני ראש ממשלת ישראל.

תהליך ההכאה על חטא צבר תאוצה ביום שלישי (30.4) עם יציאתם הנחרצת של המנהלים והעורכים כנגד הפרסום. ב"Editorial Board", מדור ובו מאמרי דעה של העורך והמו"ל, המופיע בנפרד מהמאמרים האחרים, תוארה בהרחבה, תחת הכותרת "הגאות העולה של האנטישמיות", תמונת המציאות האנטישמית בעולם, כולל פירוט של אירועים חמורים שהתרחשו בעולם בכלל ובארצות-הברית בפרט, והסכנה הנובעת מפרסום הקריקטורה כתוצאה מהעלייה החדה של תופעת האנטישמיות.

במבחן התוצאה הכולל ה"ניו-יורק טיימס" עמד בהצלחה בעקרון של אחריות הדיווח, המחייב אותו להודות בטעותו בשעה שכשל. לצד הרצון להתמודד עם גלי ההדף הציבוריים הנובעים מהפרשה ולמנוע פגיעה קשה עוד יותר בתדמיתו, התנהלותו המקצועית מעידה על רצון לחשבון נפש פנימי

בדיוק כמו סטיבנס, בכירי העיתון מזכירים לקוראיהם באומץ רב את חטאי העבר, על-כך ש"בשנות ה-30 וה-40 ה'טיימס' שתק במידה רבה בשעה שהאנטישמיות גאתה וגרמה למרחץ דמים: כישלון זה עדיין רודף את העיתון. כעת, בצדק, ה'טיימס' הצהיר בעצמו שהוא מביע צער עמוק על פרסום הקריקטורה והגדיר אותה כבלתי מתקבלת על הדעת. ההתנצלויות הן חשובות, אבל המחויבות העמוקה של העיתון הינה להתמקד בהנהגת עיתונאות שאינה ממצמצת". למחרת (1.5) נשלח מכתב לעובדים מטעם המו"ל, א"ג סולצברגר, שבו הבטיח שהעיתון יפעל וישנה תהליכים פנימיים כדי שהמצב לא יישנה.

מכאן, שבמבחן התוצאה הכולל ה"ניו-יורק טיימס" עמד בהצלחה בעיקרון של אחריות הדיווח, המחייב אותו להודות בטעותו בשעה שכשל. לצד הרצון להתמודד עם גלי ההדף הציבוריים הנובעים מהפרשה ולמנוע פגיעה קשה עוד יותר בתדמיתו, התנהלותו המקצועית מעידה על רצון לחשבון נפש פנימי.

אם להתבסס על הדרך שבה הודה בכישלון מחפיר הרבה יותר, בפרשת ג'ייסון בלייר (2003) – תרמית עיתונאית של בדיה, פלגיאט והונאה שנמשכה שנים במערכת העיתון – הרי שברור היה שגם הפעם העיתון יעשה את חשבון הנפש ויפיק את הלקחים הנדרשים.

אז, בפרשת בלייר, חקירה פנימית (שבה נמצאו 36 מתוך 73 ידיעות מפוברקות או גנובות שפרסם בלייר במהלך תקופת העסקתו) הובילה לכתבה והתנצלות דרמטית על ההפרה הקשה של הסטנדרטים העיתונאיים בעיתון. הם מוקמו בראש העמוד הראשון שלו והשתרעו על פני לא פחות מארבעה עמודים שלמים. הפעם, צעד ראשון בכיוון זה היה ניתוק מהיר של קשרי הסינדיקציה עם הגוף שפרסם את הקריקטורה הפוגענית וקריאה לסדר של העורך האחראי לפרסום.

עם הגב אל הקיר

מה הם, בכל זאת, הפגמים ונקודות התורפה בהתנהלותו המקצועית של ה"ניו-יורק טיימס" בפרשה? בראש וראשונה כשל בקבלת החלטה אומללה ונטולת שיקול דעת שהובילה לפרסום קריקטורה אנטישמית. מצד אחד, העיתון חשף חולשה במנגנון העריכה הפנימית שלו כשהצביע על היעדר פיקוח ראוי על מערך העריכה, ומצד שני לקה בתסמונת הש"ג כאשר הטיל את האחריות המלאה והבלעדית על ראשו של "עורך יחיד", מבלי שנאמרה מילת גינוי אחת כנגד עורכיו ומנהליו.

הליקוי החמור והעמוק יותר קשור להתנהלותו העקרונית בפרשה כבר מנקודת הפתיחה: ה"טיימס" לא היה זה שיזם את רצף הפעולות שבהן נקט, כולל ההתנצלות הראויה, אלא נגרר אחרי הביקורת הסוערת והנוקבת מצד גורמים בבירה האמריקאית והישראלית. רק קול הזעקה שהשמיעו, וייתכן גם שקולותיהם של קוראים שביקשו לבטל מינויים, הניעו את העיתון – כשגבו אל הקיר – לקום ולהודות בטעות ולנער מעליו את כתמי האנטישמיות הקשים.

פרשת הקריקטורה מדגישה את תופעת "הבודקים החדשים" ומעידה על עליית כוחם של ארגונים, אזרחים רבים ואנשי ציבור, וכמובן גם בלוגרים, העוקבים תדיר אחר הפעילות התקשורתית ואינם חוששים לחשוף מחדלים וטעויות

השאלה שלא ניתן לחמוק ממנה היא האם בהיעדר הקולות הללו היה העיתון מטאטא את המחדל? גם אם בסופו של דבר היה נוקט בסדרת התנצלויות והבהרות מעוררת הערכה, הרי שמעיתון מוביל כמו ה"ניו-יורק טיימס", בעל מסורת בתחום תיקוני הטעות, ניתן היה לצפות ליוזמה ולא להיגררות.

פרשה זו מדגישה את תופעת "הבודקים החדשים" ומעידה על עליית כוחם של ארגונים, אזרחים רבים ואנשי ציבור, וכמובן גם בלוגרים, העוקבים תדיר אחר הפעילות התקשורתית ואינם חוששים לחשוף מחדלים וטעויות. הם מהווים איום לגופי התקשורת, בעיקר המסורתיים, אבל יותר מכל דבר אחר, גם הזדמנות לתקן או להתנצל. חלק ניכר מארגוני התקשורת בעולם עושים זאת רק לאחר שנתפסו על חם על-ידי אותם גורמים, כפי שאירע הפעם ל"ניו-יורק טיימס".

סוגיה נוספת המתעוררת בעקבות הפרשה קשורה לתחום שימור המידע. כבר בהודעת ההתנצלות הראשונה הכריז העיתון על מחיקת הקריקטורה ממאגריו. להחלטה זו יש ערך הצהרתי בלבד. סביר להניח שכל מי שישוטט בארכיון ה"ניו-יורק טיימס" כדי לבדוק את הפרשה לא יצליח לאתרה, אבל יוכל למוצאה בלחיצת מקלדת קלה וזריזה כמעט בכל מקום אפשרי אחר שסיקר ומסקר את הפרשה. שלא לדבר על התגלגלותה האינסופית ברשתות החברתיות. הקריקטורה הזו שקעה אמנם במצולות ה"טיימס", אבל תחיה לעד ברשת. באותה מידה, גם ההתנצלויות של העיתון בפרשה יזכו לחיי נצח ברשת.

ד"ר אורי פז הוא מנכ"ל ערוץ הכנסת וסמנכ"ל חדשות 2 לשעבר, ועמית מחקר במרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר-אילן. פרופ' איתן גלבוע הוא ראש המרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר-אילן והשנה מכהן כפרופ' אורח בבית-הספר אננברג לתקשורת באוניברסיטת פנסילבניה. המאמר מתבסס על עבודת הדוקטורט של פז באוניברסיטת בר-אילן, שנכתבה בהנחייתו של פרופ' גלבוע