יו"ר ועד עובדי הרכבת גילה אדרעי, אתמול בכנסת (צילום: ליאור מזרחי)
בחלוק לבן ושני מוטות
הסיקור העיתונאי של סוגיית הגרעין האיראני מתחיל למצות את עצמו. הנה, הכותרת הראשית שמציע היום "מעריב" – "מצפצפים על העולם" – היתה הכותרת הראשית של "ישראל היום" ביום ראשון. אז הצפצוף היה אירוחו של ראש ממשלת חמאס הנייה בטהרן, היום הוא תצוגה פומבית של הישגי הגרעין האיראני. מירוץ החימוש של הכותרות העיתונאיות אינו מוגבל על-ידי פקחי סבא"א או מאוים על-ידי וירוסי מחשב מסתוריים, אבל בכל זאת כושל. "שחצנות איראנית: פיגועים – וגרעין", מודיעה היום הכותרת הראשית העילגת של "ישראל היום". סרק סרק. אפשר לצאת מהמקלטים.
ב"ידיעות אחרונות" מעדיפים היום לספק כותרת ראשית אינפורמטיבית: "חשד: מטעני נפץ בדואר הדיפלומטי". "גורמי ביטחון בודקים אפשרות שהמטענים יצאו מאותה מעבדה באיראן והגיעו ליעדיהם תוך התחמקות מבידוק בטחוני", נכתב בכותרת המשנה, המסתיימת בדיווח שבמרכז הכותרות הראשיות שהוזכרו: "המופע של אחמדינג'אד: הציג אתמול התקדמות גרעינית נוספת". ואריאציות שונות על הנושא "אחמדינג'אד בחלוק לבן מסתכל על משהו" (מים כבדים, מוט דלק גרעיני, אצבע של בעל חלוק לבן אחר – ב"ישראל היום" כמובן) מככבות כתמונות השער של שלושת הטבלואידים.
הסקופ של "ידיעות" מתגלה עם העיון בידיעה עצמה כמידע ברמת המהימנות של "נבדקים חשדות". מה שלא מפריע לעיתון למרוח את הדברים ("חומרי הנפץ נשלחו בדואר הדיפלומטי, המבצעים היו כוח של משמרות-המהפכה, וההנחיות יצאו ישירות מטהרן") בכותרות כאילו עורך העמוד עובד מחדר החקירות של המשטרה התאילנדית. ולא, ההוספה של המלה "חשד" היכן שהוא במשפט אינה מלבינה את היומרה להפוך את החשדות לחדשות.
ומה חדש אצל האיראנים? "איראן: הצלחנו לייצר מוטות דלק גרעיניים" היא הידיעה במעלה שער "הארץ". לפי אבי יששכרוף, החידוש הוא ברמת העשרת האורניום שהאיראנים הגיעו אליה, ומומחים מעידים כי היא בגדר "קפיצת דרך". עוד הודיעו האיראנים על "דור רביעי של סרכזות" (צנטריפוגות), הגדלת מספרן (מ-3,000 ל-9,000) וכוונה להתחיל בייצור "עוגה צהובה". "גם לאחר ההתקדמות הזו לכאורה בפרויקט הגרעין", כותב יששכרוף על שער "הארץ", "לא נראה כי ניתן לקבוע בוודאות כמה זמן ייקח לאיראנים להשיג 20 קילוגרם של אורניום ברמה של 90%, הנדרשים לייצור פצצה. ככל הנראה מדובר בפרק זמן שנע בין שנה לשלוש".
ואילו נדב איל ב"מעריב" (תחת הכותרת "משתינים מהמקפצה", שנתן כנראה אותו עורך מאותגר ב"מעריב") קובע כי "ההפקה הטלוויזיונית המורכבת בכור הגרעיני הקטן בטהרן נועדה לדפוק על תופי הטם-טם של הגאווה הלאומית אל מול המדורה הדועכת של החברה האיראנית". איל, שכנראה שמע מומחי גרעין אחרים מאלה ששמע יששכרוף, קובע כי לא היתה התקדמות איראנית וכי ההישגים שהוצגו הם "חדשות ישנות". למעשה לא ברור אילו מומחים שמע יששכרוף (הוא מצטט מתוך דבריהם "בתקשורת האירופית"), מאחר שלפי עמית כהן ואלי ברדנשטיין בידיעה המרכזית ב"מעריב", הן הממשל האמריקאי והן הישראלי טוענים בגלוי כי לא מדובר בהתקדמות.
איל מתייחס בעיקר לאותה "מדורה דועכת", ומוסיף מידע על צרותיה של איראן בשל הסנקציות המערביות, למשל הסכמתה המשפילה לקבל מטבע הודי בתמורה לנפט שהיא מוכרת להודו. האיראנים "משדרים פחד", הוא מסכם. גם רונן ברגמן ב"ידיעות אחרונות" מסכים עם האבחנה הזו, אולם הוא אינו מתייחס אליה בחיוב (או בקלות ראש). לפי ברגמן, "טהרן מאבדת ככל הנראה את האיפוק הפרסי המפורסם שיוחס לה" (מי ששמע פעם על האיפוק הפרסי המפורסם, שיצביע). "המצור הבינלאומי מחד והאלימות ברחובות הרפובליקה האסלאמית מאידך סוגרים עליה".
"בעבר כבר היו מקרים שבהם הוביל הלחץ הזה להתמתנות – כמו בעת הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003, כאשר האיראנים סברו שהם הבאים בתור והקפיאו לזמן ארוך את הזווית הצבאית של תוכנית הגרעין שלהם. מצד אחר, שלטון שלוקה לפחות בחלקו בחוסר רציונליות – לפחות כפי שאנחנו תופסים אותה – עלול גם להגיב באלימות חריפה אם ירגיש שהוא נמצא עם הגב לקיר וכל העולם נגדו. לפי תסריט זה, איראן עלולה לפעול כמו צפון-קוריאה בשעתה – לזרוק את פקחי האו"ם לכל הרוחות ולהודיע כי החליטה לעבור לייצור סדרתי של פצצות גרעין, מתוך הגנה עצמית". ברגמן מצטרף בכך לפרשנים שנדרשו לסוגיה אתמול וסברו כי הלחץ על איראן עלול להיות דווקא מסוכן. זו תפנית פרשנית מעניינת, מאחר שהלחץ הבינלאומי נחשב דווקא לאפיק המתון והבטוח יותר (האלטרנטיבות האחרות הן, כזכור, לא לעשות דבר או לתקוף את איראן).
ובעצם אין כאן חדש. בחודשים האחרונים שיחקה ישראל את תפקיד העצבני שאומר "תתפסו אותי", וגם אז הזהירו הפרשנים כי המשחק עלול ליהפך למציאות. כעת נכנסת איראן לאותו תפקיד, והפרשנים מספקים אותה פרשנות.
אגב, אתמול הוקדשה הכותרת הראשית של "הארץ" לנזיפה בכוחות הביטחון של ישראל, שלא ידעו מראש על הפיגועים האחרונים. ב"ידיעות אחרונות" קבל קצין בכיר על כך שלא מתייחסים בעיתונות לנסיונות הפיגוע הרבים שכן סוכלו. היום ב"ידיעות" מזכירים שלושה נסיונות פיגוע אחרים המיוחסים לאיראן – בחודש שעבר בתאילנד, בולגריה ואזרבייג'ן, וניסיון נוסף בשנה שעברה בטורקיה.
התחזית
רק "ידיעות אחרונות" מתעלם בעמוד השער שלו מהסופה הצפויה. "ישראל היום" מבשר עליה באחת הכותרות הזעירות שברצועה הקבועה במעלה השער שלו ("מתכוננים לסופה הגדולה: בין שישי לשבת שלג בירושלים; השיא – בשבת"). ב"הארץ" הכותרת על השער היא "סינדרום השלג הירושלמי", והידיעה החביבה של ניר חסון עוסקת בדיוק בכך. ב"מעריב" מגדילים לעשות ומצליחים לשים את ידיהם על תמונה של הסופה ("שכמותה לא היתה כאן שנתיים") עוד לפני שהתרחשה. כלומר, לא של הסופה, אלא של לפני הסופה ("השקט שלפני" היא הכותרת על השער). כלומר, סתם תצלום של חוף ים בתל-אביב.
לעומת זאת, בחזית אחרת מציג "מעריב" רשימה מאלפת של דברים שכן קרו. ידיעה של אורי בינדר ורונן דמארי בכפולה הפותחת מציגה מציאות של "מתח בדרום". "אמש: מטח רקטות על הנגב המערבי", נכתב בכותרת, ובידיעה עצמה מדווח כי "כבר מתחילת השבוע נרשמו כמה אירועים בטחוניים בגזרה הדרומית". על-פי הדיווח, למעט ירי רקטי אחד (שטח פתוח), כל האירועים הם תקיפות של צה"ל ברצועה, שהניבו הרוג אחד. הכתבים מצטטים את ראש המועצה חוף אשקלון, יאיר פרג'ון, שאומר: "איננו יכולים לקבל את המשך טפטוף הרקטות".
כרגיל, למעט הבלחות כמו אלו היום ב"מעריב", העיתונים ימשיכו לקבל את טפטוף הרקטות כחדשות מסעירות בדרגה של תחזית מזג האוויר – בימים שאין בהם צפי לסערה גדולה. עד שטיל אחד יפגע.
"הארץ" מציג היום סדר יום שונה מזה של שאר העיתונים ומקדיש את הכותרת הראשית שלו לעניין הקשור לסוגיית הגרעין האיראני רק באופן עקיף: הבידוק הבטחוני של ערבים בנמל התעופה בן-גוריון. "אחרי 27 שנה, ליארא משעור נמאס להיות מושפלת בטיסות", לשונה. "העיתונאית מנצרת התקוממה על הבידוק הבטחוני וירדה מטיסת אל-על במילאנו", נכתב בכותרת המשנה. "תלונות של אזרחים ערבים על בדיקות משפילות מצד חברות התעופה הישראליות הפכו כבר לעניין שבשגרה", פותחים את הידיעה ג'קי חורי וזהר בלומנקרנץ. הנה, גם זו שגרה.
רגע של פלילים
לצד ענייני מינויים (דודי מירון מונה לסגן מפקד משטרת רמלה, אל תגידו לא ידענו), מספק היום המדור השבועי של כתב המשטרה אבי אשכנזי ב"מעריב" שני סיפורי כרוניקה משטרתית: שוטרים יצאו לאמן כלבי משטרה בגילוי סמים בבית-קברות, אלו מצאו ק"ג חשיש מוחבא באדמה. לא החשיש שהחביאו השוטרים.
האייטם הנוסף עוסק במה שלפי אשכנזי הוא תופעה: גניבת אייפונים מילדים על-ידי ילדים אחרים. "לא להגיע עם המכשיר לבית-הספר", ממליץ "קצין בכיר במשטרה". הסיפור המלווה את הדיווח הוא על חבורה של עשרה בני-נוער שפגשה בשני בני-נוער אחרים בקניון בראשון-לציון, "איימה וגררה" אותם לחורשה, ושם היכו העשרה את השניים וגנבו מהם את מכשירי הטלפון. "בניסיון גניבת אייפון", ממשיך הקצין הבכיר, "אנחנו ממליצים שלא להתנגד ופשוט לתת את המכשיר".
וב"ידיעות אחרונות" מדווחת אדוה כהן כי שוטרים מצאו סליק נשק, ובו גם רימונים ומטעני חבלה, במתחם של גן ילדים בבת-ים ברחוב הצנחנים.
עיתונאי השבשבת
"ניצחון לרופא הישראלי בפרשת הילד מוחמד א-דורה", נכתב בכותרת במעלה שער "ישראל היום". זו גם הכותרת של מאמר של בן-דרור ימיני שמתפרסם בהרחבה בעמודי החדשות של "מעריב". הרופא הוא ד"ר יהודה דוד, ואם אתם מרגישים מבולבלים, יש לכם סיבה: במאי אשתקד דיווחו העיתונים כי דוד הפסיד במשפט שבו נתבע על-ידי ג'מאל א-דורה (אביו של מוחמד א-דורה). כעת זכה בערעור. זהו שחזור ההליכים המשפטיים שניהל פיליפ קרסנטי נגד העיתונאי הצרפתי שצילם את האירוע ותחנת הטלוויזיה שלו. גם אז התהפכה ההחלטה בין הערכאות השונות.
הטענות של דוד שעמדו במרכז התביעה לא נגעו למותו של הילד א-דורה, אלא לפציעה בידו של האב, שדוד טען כי לא נגרמה מירי ביום התקרית, אלא עוד קודם לכן. כמו כן, פסק הדין של בית-המשפט בצרפת לא קבע כי א-דורה אכן שיקר בנוגע לפציעתו, אלא רק כי לדוד היו די עובדות וכי הוא התנסח בזהירות מספקת כדי שיוכל לטעון להגנות הקבועות בחוק מפני ענישה בשל הוצאת דיבה.
בכל זאת, "מעריב" ויותר ממנו "ישראל היום" מתרגשים מאוד מהפסיקה, ו"ישראל היום" אף מקדיש לה את הכפולה הפותחת. ימיני ב"מעריב" והפרשן והיועץ לענייני אוונגליסטים דרור אידר ב"ישראל היום" גם משווים את תוצאות המשפט בצרפת לאלו של משפטה של אילנה דיין בישראל, כשהם מלגלגים על מערכת המשפט הישראלית המקילה, כביכול, עם עיתונאים ומרשה להם לשקר.
אם מערכת המשפט הצרפתית כל-כך מעולה ומתקדמת, מדוע לא שמענו את הפרשנים המכובדים מריעים לה כשפסקה ההפך מדעתם? משום שאידר וימיני אינם פרשנים המנסים להעריך את טיבה של המציאות שהם מפרשים, אלא עיתונאי שבשבת, כאלה הבודקים אם המציאות מתאימה לתפיסת העולם שלהם. ובמלים אחרות: הפרשנות שלהם למציאות, לשבט או לחסד, נגזרת מהאופן שבו אותה מציאות עולה בקנה אחד עם הפרשנות שלהם למציאות (אני כורך כאן את ימיני ואידר, אולם ברור שיש הבדל גדול ביניהם: ימיני הוא בכל זאת עיתונאי, וכזה המסוגל לנפק גם אבחנות החורגות מסדר היום האידיאולוגי הקבוע שלו. וכמובן, לעשות את כל זה בלי לקבל כסף מלשכת ראש הממשלה).
באופן אירוני, אותם עיתונאים דומים בכך לדיוקן שהם מציירים לערבי הממוצע, במיוחד על רקע פרשת א-דורה: מי שצדקת דרכו עומדת אצלו מעל לכל ביקורת, עובדה או מציאות.
מבוגר אחראי
ומה עם הרכבת? זו נוסעת, הלאה משערי העיתונים. אנשי ועד הרכבת צריכים להיות מרוצים: העיתונות הישראלית מציגה חזית אחידה כמעט לגמרי באיבתה אליהם, לא מעט בשל חומר הבעירה שסיפקו אנשי הוועד עצמם בהתנהלותם מול בית-המשפט. אמנם, הדיווחים היו מלאים קש דליק ממילא: כפי שכבר צוין כאן פעם-פעמיים, העיתונים הצליחו לסקר שוב ושוב את שביתת הרכבת בלי שנדע מדוע, בעצם, שובתים העובדים.
"גלובס" מנסה היום לעמוד במשימה הזו באמצעות כתביו שי ניב ועמירם ברקת. הכותרת הראשית מלמדת על המסקנות, לפחות אלו של העורך: "המשבר ברכבת: כך ירד הוועד מהפסים". הנה עיקר הדברים: "[...] למעשה, מאחורי כל העילות המשתנות, יש סיבה אחת מרכזית לאנדרלמוסיה ברכבת, והיא ההחלטה להוציא למיקור חוץ חלק מהתחזוקה של הקרונות. יתר הסכסוכים משמשים תפאורה בלבד, לכל היותר אמצעי לחץ נוסף להשגת המטרה הראשית: עצירת ההפרטה והשלכותיה, ובראשן פגיעה בכוחו של הוועד והעבודה המאורגנת בחברה.
"[...] אז על מה באמת כל המהומה? הנהלת רכבת ישראל, בעידודו הפעיל של משרד האוצר ובגיבוי משרד התחבורה, ביקשה להקים מערך תחזוקה חדש שיופעל על-ידי החברה שזכתה במכרז לאספקת הקרונות החדשים לחברה. [...] בתקופה האחרונה, החומה הבצורה שהוצבה מול עובדי הרכבת החלה להיסדק: הנהלת הרכבת הודיעה כי היא מוכנה להתפשר באופן משמעותי, כך שמערך התחזוקה של הרכבת הוא שיתחזק את הקרונות החדשים, ואילו המערך הפרטי יתחזק רק את הקרונות הישנים [...] הוועד, מצדו, לא טרח בכלל לענות על ההצעה. [...] בסופו של דבר, ישנה גישת הפשרה, שככל הנראה גם תתקבל. לפי הגישה הזאת, הנהלת הרכבת תורשה לקנות שירותים מחברה חיצונית במודל של מיקור חוץ חלקי, כזה שיבטיח כי מערך התחזוקה ברכבת לא יגווע למוות".
הסיקור ב"גלובס" שופע טינה כלפי הוועד, המוצג כטיפש ואלים. על המסקנה כבר דיברנו. אבל כיצד כל זה מתיישב עם העמדה שהציגה העיתונות, ברובה, כלפי שביתת עובדי הקבלן? הרי כפי שעולה מהמידע ב"גלובס", המאבק הוא בדיוק אותו המאבק: עובדי הרכבת נאבקים כדי לא להפוך לעובדי קבלן. "עובדי הרכבת כבר ויתרו עם השנים על מערך הקופות, מערך השירות ברציפים וגם על עבודת המסילות – לא בטוח שנכון לדרוש מהם לוותר גם על מערך התחזוקה. הרי רק בתחילת השבוע הכל דיברו על כך שעובדי קבלן לא צריכים לעבוד במה שמכונה 'ליבת העסק'. לא יכול להיות שליבת העסק ברכבת תכלול רק נהגי קטר", ממשיכים ניב וברקת.
אם המהלך שהנהלת הרכבת מנסה להעביר הוא בדיוק המהלך התעסוקתי שעיתוני ישראל הציגו, כל אחד לפי נטייתו וכשרונו, כעוול, אפילו "עוול היסטורי", ברמה האישית והחברתית – אם בזה מדובר, מדוע יש חשיבות מכרעת, כזו הקובעת את גורל הסיקור כולו, להתנהלות של ועד הרכבת? אם אכן מדובר בוועד עילג, אלים, מפר חוק – מדוע הדבר גורם לעיתונות להתגייס נגד העובדים עצמם?
כתבי "גלובס" מציעים לאנשי הוועד לחפש מבוגר אחראי ש"יוריד אותם מהעץ". לכשזה יימצא, אולי יוכל ללמד את העיתונאים להבדיל בין עיקר לטפל, או לפחות לעמוד בגלוי מאחורי השקפתם. הנה ברקת כותב בידיעה נפרדת כי יש לסגור לגמרי את הרכבת ולהקים גוף אחר במקומה. זו קריאה לגיטימית. אין צורך שהעיתונאים יסתירו אותה מאחורי גילה אדרעי.
וב"הארץ", כותרת ידיעה של אבי בר-אלי וצבי זרחיה: "פשרה ברכבת: עיני יתווך בין העובדים לממשלה, בזמן המו"מ לא יהיו שביתות". היום מוקדש גם מאמר המערכת של "הארץ" לשובתים, או ליתר דיוק, לחבטה בשובתים, תחת הכותרת "זלזול ושתיקה". התמונה המלווה את הידיעה היא של "יו"ר ועד עובדי הרכבת, גילה אדרעי, בדיון בוועדת הכלכלה, אתמול". אדרעי, שבימים האחרונים הציגו העיתונים תמונות לא מחמיאות שלה, שבהן היא בדרך כלל עם פה פתוח וצועק, נראית כאן חתומת שפתיים ואצבעה מורמת לבקשת רשות תגובה. הנה, מציג העיתון, אולפה הסוררת. "אמרתי לגילה: בית-המשפט אומר, אנחנו עושים", לשון הכותרת הראשית של "ממון", המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות".
ובמדור הדעות של "ידיעות אחרונות" כותב גדעון עשת: "בתי-הדין לעבודה הם המבזים את זכות השביתה, ואחר-כך מלינים על התוצאות".
ענייני תקשורת
העיתונים מדווחים כי ח"כ שי חרמש מקדימה מנסה לקדם הצעת חוק שתפטור מאגרה בעלי מכשירי טלוויזיה שאינם קולטים שידורי טלוויזיה. עוד מדווח כי שכרם של עובדי ערוץ 10 יקוצץ ב-10%.
אתמול התייחסתי כאן לכתבת השער של המוסף היומי של "ידיעות אחרונות" ("24 שעות"), תחקיר על פרסום סמוי בטלוויזיה, והתמקדתי במה שתמוה בנסיבות הופעתה: נדירותן ב"ידיעות אחרונות" של כתבות תחקיר בגליונות ימי השבוע; ונדירותן ב"ידיעות אחרונות" של כתבות תחקיר, ובכלל, על ענייני מדיה ובכלל זה עסקים הקשורים למו"ל מוזס. היה מקום להדגיש יותר את עצם העניין, דהיינו, נושא רלבנטי ומעניין, אחלה כתבה. תביאו עוד.
ואם כבר "24 שעות", הנה כותרת המשנה לראשית על השער: "אחרי שח"כ אורית זוארץ הסעירה את המדינה עם הצעתה להעניש צרכני זנות, בסופ"ש היא חוזרת לאהבתה האמיתית: ריצה". ככה זה, יש כאלה שאוהבים לרוץ ויש כאלה שאוהבים להציע הצעות חקיקה נגד צרכני זנות. אגב, הכותרת היא "הספורט העתיק בעולם". טוב, יום חמישי וכולם כבר רוצים ללכת הביתה.
ואם כבר מוספים יומיים: חיפשתי וחיפשתי את האותיות הקטנות שיודיעו לי שמדובר במדור פרסומי, הפכתי את הגיליון וניערתי אותו, אבל לא. שתי כתבות העמוד בכפולת העמודים 7-6 ב"המגזין" של "מעריב" מוגשות לקורא כאילו היו כתבות עיתונאיות לכל דבר ועניין. הראשונה עוסקת בייחצון ראש מועצה והשנייה בקידום מכירות של יקב. על הראשונה חתום עיתונאי הספורט יניב טוכמן ועל השנייה מבקר היין (בין השאר) מני פאר. מצד שני, אולי סתם בא לחבר'ה ב"מעריב" לפרגן. בכל זאת, יום חמישי וכולם כבר רוצים ללכת הביתה.