צילום: פיטר טומינג, 1975
ההתחלה נראתה מבטיחה: ביוני 1999, כשנרכשה סוכנות הצילום "סיגמה" בידי החברה האמריקאית "קורביס", בירכו כל הצדדים על השידוך. הכלה היתה סוכנות התצלומים הגדולה בעולם, ששמה הלך לפניה מאז שנת 1973. החתן היה ביל גייטס, האיש העשיר ביותר בעולם, בעליה של "קורביס".
"זה יהיה שילוב יוצא מן הכלל", התמוגג מנהל "סיגמה" בפריס, ז’אק מארק סמדג’ה, "החיבור בין אוסף הצילומים המיוחד במינו של ’סיגמה’ לבין ההובלה של ’קורביס’ בתחום הטכנולוגיה הדיגיטלית יהפוך אותנו לכוח המוביל בשוק". "סיגמה", שתמיד קרטעה כלכלית למרות יוקרתה המקצועית, קיוותה למצוא אצל גייטס לא רק שיטות הפצה חדשניות ויעילות באמצעות האינטרנט, אלא גם גב כלכלי הולם. "סיגמה" הביאה לחופה את הצילומים ("התוכן", בלשון האינטרנט) ואילו גייטס את הכסף, הטכנולוגיה ו"הפלטפורמה" - אתר האינטרנט שיביא את התמונות מכל קצווי תבל לצרכנים בעולם התקשורת וההוצאה לאור.
אבל לא חלף זמן רב, והסדקים הראשונים החלו לבצבץ. המרחק בין פריס, שם נוסדה "סיגמה" (עם משרדים גם בניו-יורק ובלונדון), לבין סיאטל היה לא רק גיאוגרפי: מדובר בשני עולמות, בתרבויות ארגוניות שונות לחלוטין. ב"קורביס" דיברו במונחים של הפצה ושיווק יעילים, וב"סיגמה" החלו הצלמים - אלה ששוטטו בשדות הקרב של אפגינסטן ובוסניה, תיעדו את מצוקת הרעב באפריקה או התמחו בצילומי ידוענים - לחשוש כי "האח הגדול" מאמריקה מאיים על נפשם ועל פרנסתם.
"סיגמה" היתה בית למאות צלמים, מאז נוסדה בשנת 1973 והפכה במרוצת השנים לגדולה בסוכנויות הצילום הבינלאומיות. אחותה הוותיקה, סוכנות "מאגנום", הוקמה בשנת 1947 כקואופרטיב, בבעלותם של כמה מן הצלמים המיתולוגיים של המאה העשרים, בהם רוברט קאפה, שצילם במלחמת האזרחים בספרד את רגע נפילתו של חייל מפגיעת כדור בחזהו, דייוויד סיימור, שנודע בכינויו "שׁים", ונהרג בסיני ב-1956, אנרי קרטייה-ברסון ואחרים. בעקבות "מאגנום" הוקמו סוכנויות נוספות: בשנת 1967 הוקמה "גאמה", ושש שנים אחר-כך פרשו כמה מאנשי "גאמה" והקימו את "סיגמה". יחד עם "סיפה" שימשו כל הסוכנויות הללו מקור מרכזי לתצלומים, בעיקר לשבועונים ולירחונים.
"סיגמה" התגאתה בהישגיה המקצועיים, הממלאים מגזינים ועיתונים ברחבי העולם. אחד ממנהלי הסוכנות, ז’אן-פייר לאפונט, הקדיש שנים לפרויקט צילום של עבדות ילדים ברחבי העולם. צלם של "סיגמה" שוגר למסע מסוכן בהרי האנדים כדי לצלם את ניצולי התרסקות מטוס, ששרדו הודות לאכילת בשר אדם, סיפור שהיה לימים בסיס לסרט ולספר. במלחמת המפרץ סירבו צלמי "סיגמה" לקבל את התכתיבים של דוברי הפנטגון, יצאו לבדם לשטח, והסתכנו כדי לצלם תמונות שונות מאלה שהביאו מרבית צלמי העיתונות. צלם של "סיגמה" הצליח לחדור לכוויית-סיטי יממה לפני ששוחררה בידי הכוחות האמריקאיים. בכל המקרים מדובר היה בתעוזה ומקצועיות של צלמים בודדים, אך גם בהפקה וארגון של הסוכנות, שידעה למכור חלק מן התצלומים בסכומים נכבדים למגזינים רבי-תפוצה. "סיגמה" העסיקה עשרות צלמים כעובדים קבועים בשכר. הם קיבלו אצלה סיוע כספי לרכישת ציוד, יד מכוונת בתחום המקצועי, ובעיקר תחושה של בית.
צלמי עיתונות הם, בדרך-כלל, טיפוסים מיוחדים, שיעשו כמעט הכל כדי להשיג צילום ייחודי, גם במחיר סיכונים אישיים גבוהים. "יש בהם צירוף של תאווה וסקרנות", כתב פיטר האו, מי שהיה עורך צילומים ב"ניו-יורק טיימס" ובמגזין "לייף", וגם יועץ וסגן נשיא ב"קורביס". "מדובר בפרנסה מפוקפקת, אבל בחיים נהדרים". התעסוקה בסוכנויות אפשרה להם מעט יציבות כלכלית, כמו גם אוזן קשבת של אנשי מקצוע, משוגעים לדבר, המבינים את נפשו של הצלם המחפש את הפריים הנכון, הזווית המתאימה והתאורה ההולמת. היעד הראשון של "סיגמה" היה צילום עיתונות, פוטוג’ורנליזם. אבל בשנות התשעים נדחקו החדשות הקשות הצדה, בעיקר בשל ביקוש עצום לתצלומי ידוענים. סדרות תצלומים של הנסיכה דיאנה שיפרו את המאזן התקציבי של "סיגמה", וכאשר מתה הנסיכה הבריטית בתאונת דרכים בפריס, בשנת 1997, כשצלמי עיתונות דולקים אחרי המכונית שבה נסעה עם מאהבה, היו שם כמובן גם צלמי "סיגמה".
איליין לאפונט, ממייסדות "סיגמה" ונשיאת הסניף הניו-יורקי שלה, העדיפה למכור תצלומים מעיראק, איראן, בוסניה ואפגניסטן על פני תמונות של כוכבי קולנוע ונסיכות. "פוטוג’ורנליזם הוא אהבתי הראשונה", אמרה לאפונט, "אבל היום אף אחד כבר לא רוצה בכך". רק 10% מהכנסות הסוכנות באו מ"חדשות קשות", לעומת 60% מצילומי ידוענים לאלפי מגזינים בכל העולם, המעוניינים בתמונות מסוג זה.
העולם המקצועי של צלמי העיתונות, הרצים ממשימה למשימה, לא העסיק כלל את ביל גייטס. כשהקים את "קורביס" בשנת 1989 חלם להוביל את המהפכה הדיגיטלית בצילומים ותמונות אמנות, שירוכזו באוסף אחד ויימכרו לאנשי מקצוע ולחובבים באמצעות האינטרנט. על קירות ביתו תלה גייטס מסכי תצוגה ענקים שבהם השתקפו, כבתערוכה מתחלפת, תצלומים מרהיבים. באותה שיטה ביקש להפיץ תצלומים ותמונות למוזיאונים ומוסדות, וכמובן לעיתונים, מגזינים, הוצאות ספרים, אתרי אינטרנט ועוד. לשם כך ביקש לשים את ידיו על אוספי התצלומים הגדולים בעולם. הוא רכש כמה וכמה ארכיונים, ובקיץ 1999 הצליח לרכוש את האוצר הגדול: 40 מיליון התצלומים של "סיגמה", שנוספו ל-25 מיליון תצלומים ותמונות אמנות שכבר היו בבעלותו. גייטס לא היה היחיד במסע הרכישות: עוד תאגידים גדולים קנו באותן שנים את יתר סוכנויות הצילום, והעולם כולו עבר מסוכנויות קטנות לחברות ענק. הרוח הפריסאית נכנעה ל"מיקרוסופט" ומתחריה, סמלי הגלובליזציה.
"גייטס לא הבין שבעסקת ’סיגמה’ הוא לא קונה רק ארכיון צילומים, אלא בני-אדם", התלונן הצלם הוותיק אלן טננבאום, שצילם את התמונות האחרונות של ג’ון לנון, ופרש מ"סיגמה" כאשר הבין לאן נושבת הרוח. ויכוחים קשים על זכויות היוצרים של הצלמים העכירו את האווירה, והעוינות בין הצלמים לבעלים החדשים החריפה. בעבור הצלמים האירופים היה ביל גייטס איש שנוא במיוחד, סמל הגלובליזציה המאיימת וחברות הענק נטולות המגע האישי. לכך נוספה גם החשדנות של צלמים ותיקים כלפי העידן הדיגיטלי, שבו הצילום המקורי, פאר היצירה המקצועית, עשוי להפוך ללא יותר מחומר-גלם לעיבוד ממוחשב בידי עורך יצירתי. "’קורביס’ הפכה ליעד לפחד, לזעם ולתסכול של קהילת הצלמים", כתב עורך הצילומים האו במגזין האינטרנט "דיג’יטל ג’ורנליסט". "לא שכל הביקורת היתה נטולת בסיס, אבל ההאשמות על ’פשעים’ יצאו מכלל פרופורציה. הרבה מזה קשור לשמו של גייטס".
אם לא די היה באווירה הקשה, גם הסיכומים העסקיים לא בישרו טובות. האתר של "קורביס" באינטרנט (www.corbis.com) אכן משמש כלי יעיל למכירת צילומים לאמצעי התקשורת וגם לאנשים פרטיים, ולא פחות מכך תמונות אמנות מן המוזיאונים הגדולים בעולם, אבל החזון הכלכלי של גייטס רחוק מלהתממש: בשנת 2000 הפסידה "קורביס" 9 מיליון דולר. בסוף 2001 ניחתה על המשרד של "קורביס-סיגמה" בפריס תוכנית התייעלות נרחבת, שכללה גם פיטורי כמאה עובדים, בהם 42 הצלמים שהועסקו בסוכנות. "סיגמה" תמשיך להפעיל אותם, אך במעמד של פרילנסרים. בעיני הצלמים, זו היתה העדות הסופית לכך שגייטס מעוניין רק בארכיון הצילומים ואין לו כל עניין בסוכנות צילומים יוזמת ופעילה, וכמובן שלא בצלמים. אחד הוותיקים שבצלמי "סיגמה", פטריק דוראן, אמר בראיון ל"אינדיפנדנט" הבריטי כי מדובר בתוצאה הסופית, האבסורדית, של התהליך שגייטס ואנשיו הובילו -סוכנות צילומים ללא צלמים. "השם של ’סיגמה’ עוד ימשיך לשרוד לזמן מה", אמר דוראן, "אבל בכל מובן אמיתי - ’סיגמה’ מתה".
צלמי "סיגמה" חששו לא רק לשמה הטוב של הסוכנות אלא גם לזכויותיהם. כעצמאים יהיה עליהם לשלם מכיסם את כל הוצאות העבודה, כמו גם את תשלומי הביטוח הלאומי, והם עלולים לאבד את "כרטיס העיתונאי" הממשלתי המאפשר בצרפת, כמו בישראל, סיקור אירועים ממלכתיים וציבוריים וגישה לאזורים הסגורים לציבור הרחב. בראשית השנה פתחו בשביתה, ונקטו כמה צעדי מחאה מקוריים. כמה צלמים הצטלמו בעירום כמעט מלא, והפיצו את התצלומים עם הכתובת: "’קורביס’ משאירה אותנו עירומים". אחר-כך נשכבו המפוטרים בכניסה למשרדים בפריס עם שלטים: "’קורביס’ רומסת אותנו".
גייטס עצמו ספג, כצפוי, חצי זעם רבים. "הקברן של צילום העיתונות", נאמר בכמה כרוזים, שהופצו באינטרנט כחלק ממאבק ציבורי, חובק עולם, נגד הענק מסיאטל. ארגונים המתנגדים לגלובליזציה ואגודות של צלמים בצרפת ובמדינות אירופיות אחרות הצטרפו בהתלהבות למאבקם של אנשי "סיגמה". הצלם הוותיק אנרי קרטייה-ברסון, בן 93, שיגר איגרת ובה ביטא זעזוע עמוק מן האכזריות שבפיטורי הצלמים. הוא השווה את "קורביס" של גייטס למכונה, הניצבת בניגוד מוחלט לצלם היוצר, איש חי ורגיש. אבל לאחר 16 ימי שביתה נאלצו העובדים בפריס להניף דגל לבן. "קורביס", תאגיד שברשותו הזכויות למכירת 65 מיליון צילומים ותמונות, 2.1 מיליון מהם און-ליין, ניצח. "סיגמה" הישנה הפסידה. "מוסד עיתונות בינלאומי הלך לעולמו", הספיד כתב ה"אינדיפנדט", "אבל התקשורת העולמית כמעט לא שמה לב לכך".
גיליון 40, ספטמבר 2002