פרס הכותרת המרגיזה של השבוע מגיע לזו שניתנה לכתבתו של גיל קול ב-ynet: "בנק ישראל: לא להעלות את שכר המינימום, המשק ייפגע". קריאה בכתבה עצמה מעלה שבנק ישראל דווקא חושש מפגיעה בדיוק באותם עובדים המשתכרים כעת שכר הקרוב לשכר המינימום, ולא מפגיעה "במשק".

למה זה מרגיז? כי אם עורכי ynet רצו כותרת קצרה וקולעת, הם יכלו לבחור ב"בנק ישראל: העלאת שכר המינימום תפגע בעובדים חלשים", או אפילו "בנק ישראל: יש לאכוף שכר המינימום הקיים, ולהפעיל מס הכנסה שלילי". אבל נראה כאילו כותבי הכותרת רצו יותר מאשר רק לתמצת עבורנו את תוכן הכתבה. הם רצו לצייר את אנשי בנק ישראל כמי שמעדיפים את טובת "המשק" על פני רווחתם של עובדים בעלי שכר נמוך. נו, יצקצקו כל המצקצקים, שוב הכלכלנים הניאו-ליברלים מבנק ישראל שמים את הרווחים לפני הרווחה, את הצמיחה לפני הסיוע לעניים.

כותרות כאלו תורמות לא מעט לדרדור של הדיון הכלכלי בישראל. הן נובעות מתוך ה"קומון-סנס" של קוראי העיתונים, וגם מייצרות אותו. בפועל, החלוקה בין "אוהבי העובדים" ל"אוהבי המשק" מופרכת. הרי נחמיה שטרסלר, נער הפוסטר של הימין הכלכלי בישראל, כותב בעקביות טענות כמו: "הממשלה מצווה להתערב ולתמוך בחלשים, בנכים, בקשישים, במובטלים ובחולים".

פרופ' עומר מואב, עוד אחד מהדוברים המזוהים ביותר עם שמרנות כלכלית בישראל, מתבטא כבר שנים בעד חיזוק מערכות ציבוריות כמו מערכת החינוך, הבריאות ורשת הביטחון הסוציאלית. גיא רולניק מייצג היטב את הקו המערכתי של "דה-מרקר" כשהוא כותב: "כל יוזמה שמנסה להתמודד עם פערי ההכנסות במשק היא ברוכה, ולו רק מכיוון שהיא מעוררת דיון ציבורי בפצצת הזמן החברתית הזאת, שתופחת מדי יום ומאיימת [...] על המרקם החברתי".

זה לא שאין הבדלים חשובים בין מרב מיכאלי למירב ארלוזורוב, אבל הצגת הדיון כמאבק של אלו שאכפת להם מאנשים לאלו שאכפת להם מהצמיחה היא ילדותית. אמנם קל יותר לבצע חלוקה כזו מאשר לדון בדקויות, אבל אין שום קשר בינה ובין הקווים המפרידים בין הדעות השונות בדיון הכלכלי בישראל.