מתוך הסדרה "פלפלים צהובים" (צילום מסך)

בחודש האחרון יש לכלי התקשורת נושא אחד שלא יורד מסדר היום: אוטיזם. סדרת טלוויזיה מוצלחת, "פלפלים צהובים"; הסרט הדוקומנטרי "זה הילד שלי", שבא בעקבותיו; כתבות בעיתונים, מחקרים חדשים על ממדי התסמונת וכתבות פולו-אפ שבאות מיד אחר-כך.

אין בכוונתי לערער על חשיבות העיסוק באוטיזם, אלא שלפעמים הצפה של נושא מסוים, ללא הצדקה מדויקת, מביאה לאי-בהירות שגורמת לציבור לבלבול מוחלט ולחץ מיותר.

למה ללא הצדקה מדויקת? מחקר שהתפרסם בחודש שעבר מצביע על עלייה משמעותית באבחון ילדים אוטיסטים, פי שלושה מאז שנת 2003 (נתונים שפירסמה קופת-חולים מכבי). מובן שרוב כלי התקשורת הניפו את דגל המחקר וגרמו לציבור ההורים לחשש גדול, שאינו תמיד מוצדק. הרי מה שהשתנה הוא דרכי האבחון, שהתחדדו והשתפרו, ולא מספר האוטיסטים האבסולוטי.

לאן אני חותר? גם אני, שנמצא בתוך המערכת, לא מצליח להפריד את העיקר מהטפל, את החדש מהישן, ומוצא את עצמי שוב ושוב מביט בבתי הקטנה, שלא מלאו לה שלושה חודשים, ומנסה להבין אם יש ספקטרום אבחנתי שהיא נכנסת לתוכו. הצפת האוטיזם בכלי התקשורת השונים קרובה להוציאני מדעתי, פשוט ככה, בבואי לנענע את העריסה.

אני בוחן כל מבט, כל הבעת פנים כדי להבין אם מה שמספרים לנו בתקשורת אכן נכון. ואני לא היחיד. מסביבי יש אמהות שחוששות, סבתות שרוחשות ותינוקות תמימים שלא ממש מבינים מה לעזאזל אנחנו רוצים מהם. חשוב שנזכור כולנו שחוק בטבע הוא שכל הצפה מוצלחת מסתיימת בטביעה עצובה.

דרור זרסקי הוא עורך תוכנית הטלוויזיה "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10