הצעד הנוכחי שבו נקט ראש הממשלה נתניהו, של הקמת ערוץ טלוויזיה אישי המשדר ברשתות החברתיות, הוא חלק אינטגרלי ממהלך מתמשך המכוון במוצהר למוטט כל אפשרות של שיפוט תקשורתי מקובל. המהלך, שאותו הוא מקדם מתוך אינטרס מובהק ודי שקוף, מתנהל עד כה בהצלחה דווקא משום שהוא מצליח לדחוף אל מעל פני השטח הציבוריים קונפליקטים יסודיים שעד לעת האחרונה היו סמויים מן העין באופן יחסי, ועושה בהם שימוש מיומן.

כך למשל מסמן נתניהו בעיות הקיימות בהתנהלותן של הרשות השופטת והמשטרה, ומעמיד באמצעותן בסימן שאלה את יכולתן של האחרונות להעמיד אותו לדין על מעשיו. כך הוא גם נוהג לפעול כנגד יריביו הפוליטיים, שאותם הוא משתדל להציג שוב ושוב כ"עוד מאותו דבר" כדי לחסל את התקווה לשינוי. וכך הוא פועל כעת (שוב) נגד התקשורת הישראלית ומציג אותה במערומיה כטבולה עד צוואר בשחיתות ובאינטרסים.

ואמנם, די לעיין ולו מדי פעם בסקירת העיתונות המוצגת באופן קבוע באתר זה כדי לראות מדוע אין סיבה ממשית להאשים את תומכי ראש הממשלה בחוסר אינטליגנציה כשהם בוחרים שוב ושוב להעניק לו את תמיכתם במלחמתו למען הוצאת הצדק הפרטי שלו לאור. כי כשנתניהו מכניס באופן עקבי לתוך מרכאות כפולות ביטויים כמו "כלבי השמירה של הדמוקרטיה", "חופש העיתונות" או "בלי מורא ובלי משוא פנים" הוא למעשה נותן ביטוי לסנטימנט קיים שרק הולך וצובר נפח וממשות ככל שחולף הזמן.

נראה שהמתקפה הזו מצליחה לפגוע במדויק בבטנה הרכה של העיתונות העכשווית, כי כמעט כל מה שאנחנו שומעים בתגובה לקמפיין הזה מורכב בעיקר מנימוקים שאינם לגופו של עניין

אני מתכוון כאן לתחושה הרווחת שלפיה כבר אי-אפשר באמת לסמוך על מה שאנחנו קוראים וצופים בו. שכל המידע התקשורתי הוא מוטה ומכוון מטרה, ורק מולבש בתחפושות לשוניות מחוכמות המבקשות להעניק לו מראית עין של אובייקטיביות ולהסוות את הסילוף. וכשזה המצב, וכשכולם נגועים באותה מגפה, כבר אובדת לה אמת המידה ואין לנו עוד יכולת להעדיף נרטיב אחד על פני האחר. ההתרחשויות הממלאות את המציאות הממשית נדמות כנותרות חבויות לנצח מפנינו, וכל שנותר הוא רק מופעו של האינטרס הטהור והמזוקק.

נראה שהמתקפה הזו מצליחה לפגוע במדויק בבטנה הרכה של העיתונות העכשווית, כי כמעט כל מה שאנחנו שומעים בתגובה לקמפיין הזה מורכב בעיקר מנימוקים שאינם לגופו של עניין. אנחנו מקבלים התקפות אד-הומינם בשפע, ואנחנו זוכים במבחר הסברים מלומדים בדבר האידיאה של התקשורת החופשית, אך בנקודה הכואבת עצמה, שאותה העלה ראש הממשלה, הנקודה של עיוות הסיקור בפועל, כמעט ואין מי שעוסק בצורה רצינית.

וכך ראש הממשלה נופל למטה ולוקח את כולנו יחד איתו, ללא יכולת להתנגד. האם יש דרך להיחלץ ממעגל הקסמים האכזרי הזה? באופן פרדוקסלי, ייתכן והמצב המסובך הזה טומן בחובו מפתח לפתרון אפשרי. כי אם נחשוב על כך רגע נוסף ניאלץ להודות כי הדרך האפקטיבית ביותר שבה ניתן להתמודד עם ההאשמות המוטחות בכלי התקשורת המסורתיים היא פשוט להקשיב להן ולתקן את הדרוש תיקון.

יש למצוא דרך לשקם מחדש את האמון שנפגע. אם, למשל, העיתונאים והמו"לים יצליחו להפנים את הביקורת ויגבירו באופן מאסיבי את רמת השקיפות בעבודתם, על-ידי הכנסת הקוראים במידת האפשר אל מאחורי הקלעים של המכניזם של הדיווחים והפרשנויות, הרי שבכך יוכלו לרסן באופן ניכר את כוחן של ההתקפות הבלתי פוסקות המערערות את עצם הלגיטימיות שלהם ולהוציא מעט אוויר מן הבלון התעמולתי.

הרווח שיצא משינוי כזה יהיה גדול בהרבה מאשר ההגנה על מעמדה הציבורי של התקשורת, שהוא כמובן רווח לא מבוטל לכשעצמו. השיח הציבורי כולו ייצא נשכר מהעברת כובד המשקל של השיח הציבורי מדיונים ריקים וחסרי משמעות, דיוני מירוץ הסוסים, אל דיונים ענייניים המאלצים את בני השיח להקשיב ברצינות לתוכנם של הטיעונים המוצגים ולהתמודד איתם באומץ. במידה ואכן כך יקרה, הטלוויזיה החדשה של הליכוד עשויה בסופו של דבר להתגלות כקטליזטור חשוב להפחתת השפעתו של ה"פייק", במובן הרחב של המושג, על מציאות חיינו הנוכחית.

יונתן שמידט הוא דוקטורנט בתוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן וחוקר צעיר במכון הישראלי לדמוקרטיה, במסגרת התוכנית "זכויות אדם והיהדות"