אתמול נערכה מחאה חברתית חשובה מאין כמוה. מחאה על שנים של כאב, של אפליה שיטתית, של השתקה, של שיטור יתר, של גזענות, של שימור והפצת סטריאוטיפים, של פגיעה בזכויות, של פגיעה בזהות היהודית, והרשימה עוד ארוכה. מחאה לגיטימית, חוקית ומעל הכל ממלכתית באופן יוצא דופן.

אלפים הגיעו מכל קצוות הארץ, רובם המוחלט ישראלים יוצאי אתיופיה. גם אני הייתי ביניהם. איני יוצאת אתיופיה, אבל כמוני היו עוד רבים שהגיעו להפגין משום שהם מבינים שאסור שתהיה הבחנה בין השחור ללבן. רבים צבעו פניהם בשחור, נשאו שלטים, שילבו ידיים וזעקו סולידריות. אבל את כל זה לא תמצאו בתקשורת.

התקשורת הישראלית שסיקרה את ההפגנה החליטה לגלות את פניה הלבנות, המתנשאות, הפריבילגיות והמנותקות. מי שלא היה במקום וניזון רק מהסיקור התקשורתי יכול היה לחשוב שהתרחשה מחאה אלימה רוויית התפרעויות, השלכת אבנים, פצועים ומה לא. סיקור שרק חיזק סטריאוטיפ רע ומזיק שמקשר בין צבע לאלימות. הסיקור התקשורתי לא רק מוטעה ומטעה בהקשר למחאה שהתקיימה אתמול, אלא פוגע באוכלוסייה שלמה – ובכולנו.

אחת השאלות המרכזיות בחקר התקשורת היא כיצד התקשורת מתווכת מידע לאזרחים ולאזרחיות. זו שאלה הנובעת מהנחת היסוד כי התקשורת משפיעה על צרכניה. כשהיא מחליטה לטפל בנושא מסוים ולהעלות אותו לסדר היום, האופן שבו היא תחליט לעשות זאת, התדירות, מי ידבר ואיך, מה יסוקר וכמה, איזו כותרת תיבחר וכמה בולטת היא תהיה, מהן המלים שייבחרו ואילו יושמטו, בכל בחירה כזו טמון כוח. לסיקור יש השלכות. בכוחו להוביל לטיפול ממסדי, להתגייסות החברה, או להפך – לניכור, פחד והפרדה.

התקשורת מספרת לנו סיפור מעוות על המציאות ועל ישראלים יוצאי אתיופיה. בסיקורם את ההפגנה, העיתונים בחרו להתמקד בהסדרי תנועה ופקקים במקום במהות ובאנשים. השיח נסב סביב שני מוקדים: מטרד ואלימות.

התייחסות נרחבת למחאת אלפים נגד גזענות משטרתית כלפי ישראלים יוצאי אתיופיה והקטנתה לכדי פגיעה בתנועה מעבירה לנו את המסר כי מחאתם היא מטרד, פגיעה בשגרת היומיום של הנהג, הלבן כמובן. כך הוצג בתמונות האדם השחור חוסם את הנהג הלבן שרק מנסה להגיע הביתה או לעבודה.

בסיקורם את ההפגנה העיתונים בחרו להתמקד בהסדרי תנועה ופקקים במקום במהות ובאנשים

ב"ישראל היום" כותרות צמצמו את המחאה לפקקים, חסימות ומהומות ("הפקקים בעקבות המחאה האתיופית", "מחאת יוצאי אתיופיה: חסימות ומהומות"). ב"ידיעות אחרונות" הוקדשו שני עמודים לאופן שבו פגעה המחאה בתנועה ושיתקה את גוש דן. כותרות כמו "מרכז העצבים" ("דווקא בשעות העומס: המפגינים חסמו את הכבישים בתל-אביב וגרמו לפקקי ענק") מבטאות אגרסיה ומסייעות לקורא לנתב את הכעס כלפי המוחה, ולא חלילה כלפי המשטרה והממשלה. טור דעה (אודי עציון) שקיבל בולטות גבוהה בעיתון הוכתר בכותרת "מחאה? לא בכביש", המסייעת לתייג את המאבק ככזה שאינו שייך לכולם.

ומי שינסה לטעון שהסיקור היה מאוזן – טור הדעה האחר, של טיטי איינאו, קיבל כשליש מהמקום של הטור הראשון, שהעורכים גם בחרו להבליט ציטוט מתוכו: "לתקוע עשרות אלפי ישראלים בכבישים ולמרר את חייהם לשעות ארוכות זו לא מחאה. זו בריונות". ציטוט ששוב מחזק את הקשר בין ישראלים יוצאי אתיופיה לבין אלימות וכוח. דבריה של טיטי, שהציגו את הסולידריות, הממלכתיות והאיפוק שאיפיינו את המחאה, לא זכו לבולטות.

הסיקור התקשורתי הציג את מחאת יוצאי אתיופיה לא רק כמטרד, אלא גם כאלימה ומסוכנת. כך זה כאשר לוקחים מקרה נקודתי להפליא ומדגישים אותו באופן שמאפיל על כל נרטיב אחר. הסיפור שאליו קמה מדינת ישראל למחרת המחאה הוא ששחור הוא אלים.

היתה זו הזדמנות אמיתית לכתוב סיפור אחר, לספר את האמת על מה שהתרחש בליבה של ישראל

השימוש בגרפיקה, ובתיאורים חוזרים ונשנים: "הזעם התפרץ" ב"ידיעות אחרונות", "מחאה אלימה" בשער "ישראל היום", ובתוך העיתון – "עשרות עצורים בעימותים בהפגנת העדה האתיופית בת"א: ארבעה שוטרים נפצעו", "כוח יס"מ נכנס לכיוון חניון הרכבת בסבידור", "מחאת יוצאי אתיופיה: חסימות ומהומות". וב-ynet: "ההתפרעות שלאחר העצרת: 'המשטרה באה למלחמה'", גם עיתון "הארץ" בחר להתייחס למחאה אמש תחת כותרת הגג "משפט ופלילים": "מחאת יוצאי אתיופיה בת"א: פצועים ועצורים בעימותים בין שוטרים למפגינים".

היתה זו הזדמנות אמיתית לכתוב סיפור אחר, לספר את האמת על מה שהתרחש בליבה של ישראל. על מחאה מסודרת, מאופקת וממלכתית, רוויית נאומים ולא אלימות. לספר על אלפי ישראלים יוצאי אתיופיה – כן, זה המינוח, ולא "אתיופים", כמו שלא הייתם כותבים "המרוקאים" או "הרוסים" – שהגיעו מכל קצוות הארץ. מבוגרים, קייסים, מובילי דעה, צעירים וצעירות. ישראלים יוצאי אתיופיה וגם יוצאי עדות אחרות, בצבעים אחרים, שביקשו אחדות.

ניתן היה לספר על המורכבות, על האפליה, על כעס של שנים שבאופן מעורר השראה מתועל לשיח, להפגנה לגיטימית, לעשייה לשינוי מצב קיים. לספר על האלפים שביקשו להוציא קול ברור ומדויק שמבקש לשנות את התפיסה הגזענית הקיימת כלפי מי שאינו הרוב, כלפי מי שצבעו אינו הצבע של אלו שנמצאים במוקדי ההשפעה.

המחאה ביקשה להפוך את המדינה לעיוורת צבעים. במקום זאת, התקשורת הלבנה החליטה לקשר את הצבע השחור לאלימות, לדבר מה שצריך להירתע ממנו. מתי כל זה ישתנה? אולי כשהצבע של התקשורת ישתנה.

אודליה דיין-גבאי היא דוקטורנטית באוניברסיטה העברית בירושלים, חוקרת תקשורת ומגדר, פעילה חברתית ומנהלת הדרכה בעמותת אלומה