ראש הממשלה בנימין נתניהו וראש לשכתו נתן אשל צועדים בכנסת (צילום: ליאור מזרחי)

תסמונת העיתון המנער

שני העיתונים הנפוצים במדינה מקדישים היום את הכותרות הראשיות שלהם לעניין לא חשוב. "חשד: טלטול קטלני" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "ישראל היום" מוכיח, שוב, כי הוא הפך לצהוב יותר מאביו הרוחני, עם הכותרת הראשית "תעלומת התאומים: ההורים נעצרו ונחקרו" וכותרת משנה הנפתחת במלים "איך הורים יכולים?" (אגב, אם העיתון אדוק כל-כך ביחסו ללשון החוק, כפי שהוא מצהיר בעקרונותיו וכפי שהוא מדגים תכופות בעיקשות לפקסל פניהם של ילדים המופיעים בתצלומים בעיתון, מה קרה לחזקת החפות?).

מדובר בדקויות. שני העיתונים חוטאים בהדגשה מופרזת של מה שהוא ספק טרגדיה אישית, ספק מעשה פלילי שכיח למדי, שיש בו מימד סנסציוני מובהק (אלימות, ילדים, ועוד תאומים!). ב"ישראל היום" יש מס שפתיים בדמות טור הנוגע ברפרוף בנושא הכללי של התמודדות של הורים עם בכי ממושך של תינוקות, אבל רוב המרחב מוקדש לפרטים על אודות המקרה הפרטי עצמו.

ב"הארץ" מדווחים בקצרה על הפרשה בידיעה בעמוד פנימי. ב"מעריב" מקדישים להתפתחות בפרשה מקום נכבד על השער וכפולת עמודים, אולם גם מעניקים מקום נרחב לראיון של ליטל גרוסמן עם רופא בכיר על "תסמונת התינוק המנוער" וההשלכות והרקע הכלליים לסנסציה התורנית. "אל תטלטלו" היא כותרת אותו טור ב"ישראל היום". אבל הטבלואידים, כאמור, מתעקשים להמשיך ולדבוק במסורת טלטול הקוראים שלהם.

לא דרושים לחשנים

"נבדק חשד שראש לשכת נתניהו, נתן אשל, הטריד עובדת", נכתב בכותרת במעלה השול של שער "הארץ". "נציבות שירות המדינה בודקת אם ראש לשכת ראש הממשלה, נתן אשל, הטריד עובדת", נכתב בכותרת על שער "מעריב". "הלשכה מסרה בתגובה: 'זו רק רכילות'", מסתיימת הכותרת. בניגוד לכותרת ב"הארץ", היא אינה מלווה בתמונה. "הסתבכות מביכה", לשון כותרת בולטת בתחתית שער "ידיעות אחרונות". "מהומה בלשכה", נכתב בחותמת צהובה. "מטריד", נכתב מעליה, בכותרת המפנה לטור של סימה קדמון. את הכותרות מלווה תצלום של אשל ונתניהו וצילום ראש מפוקסל של העובדת.

"ר', עובדת לשכת רה"מ, תזומן להעיד בימים הקרובים. במוקד הפרשה: טענות נגד נתן אשל, האיש הקרוב ביותר לנתניהו, על צילומים מביכים וחדירה למיילים. גורמים בלשכת רה"מ: זו רכילות", נכתב בכותרת המשנה על שער "ידיעות אחרונות". גם בעמודים הפנימיים הסיקור של "ידיעות אחרונות" הוא המודגש והבוטה ביותר. "חיטוט במסרונים, תמונות מביכות" היא כותרת כפולת העמודים השנייה של העיתון, המוקדשת כולה לאשל.

עוד בכפולה: טור ארסי של קדמון, הנטפלת שוב לכיפתו של אשל, טור של שמעון שיפר ("ראש ממשלה שאוזנו כרויה ללחשנים"), המציין כי "על הפרסומים על אודות מלחמות היועצים, שהסתיימו לא פעם בעזיבות ובהתפטרויות, נוהגת לשכת ראש הממשלה להגיב לרוב במלה אחת: 'רכילות'"; וראיון של צביקה ברוט עם "חברתה של ר'", המנסה להוכיח כנראה את התגובה של לשכת רה"מ, מלווה בתצלום מפוקסל של ר' "באדיבות ערוץ 10" (אגב, בערוץ 10 דווקא חשפו אתמול בטעות את פניה של העובדת בדיווח במהדורת החדשות).

הידיעה המרכזית מציגה, אי-שם לקראת סופה, את תגובת משרד המשפטים: "אנו מאשרים שבעקבות מידע שהגיע למשרדנו הורה היועץ המשפטי לממשלה לאגף המשמעת בנציבות שירות המדינה לקיים בדיקה ראשונית של אמינות מידע זה. בשלב זה לא נמצא ביסוס ממשי למידע ולא נפתחה חקירה". ב"הארץ" מדווחים כי הבדיקה שנערכה עד כה העלתה דווקא ממצאים שאינם עולים בקנה אחד עם התלונה. התלונה עצמה, נכתב בכל העיתונים, לא הוגשה על-ידי ר', אלא על-ידי גורם אחר בלשכה. ר' עצמה אינה משתפת פעולה עם החוקרים. החשדות עצמם בקושי עולים לכלל מה שהאדם הסביר מכנה "הטרדה". "צילומים מביכים" נזכרים רק בדיווח של "ידיעות".

כמו בסיפורים קודמים הנוגעים לבנימין נתניהו שהתפרסמו ברעש גדול בתקשורת, גם במקרה זה יש הרבה מאוד עשן, ולא ברור אם מקורו באש או שמדובר בערפל שנוצר כתוצאה מהתעבות הלחות של עיתונאי ישראל. הפרשנים ב"ידיעות", והידיעה ב"הארץ", מציינים כרקע לסיפור, או כמוקד הסיפור, יחסים עכורים ומאבקי כוח בלשכת ראש הממשלה ומציגים זאת כהצדקה העיקרית לעיסוק במה שנראה כרגע רחוק מ"פרשה" וקרוב יותר, אכן, להיות רכילות סתם. שיפר מעיר, בצדק, כי נציבות שירות המדינה היא גוף שנתניהו העמיד בראשו אדם ספק ראוי, וכי כל בדיקה של המקרה שתיערך שם תהיה מפוקפקת. ובכל זאת, הבולטות של העיסוק התקשורתי בפרשה הזו והדלות של העובדות הנכללות בו מעלות ריח רע.

האם אפשר לנטרל ריח רע על-ידי הפצת סירחון מסוג אחר? כך מאמינים, כנראה, ב"ישראל היום". "אין בסיס לטענות נגד אשל", נכתב בכותרת על שער העיתון. הכותרת מוקפת מרכאות, וכותרת המשנה הנפלאה היא זו: "הודיע מש' המשפטים בעקבות הטענה להטרדה. הלשכה: הכל רכילות". "ישראל היום" הוא לא "פרבדה" ואנחנו לא בסין. עובדה, המלה "הטרדה" מופיעה בכל זאת על השער. כך זה ממשיך גם בידיעה עצמה, בעמ' 9. הכותרת: "אין ביסוס לטענה שאשל הטריד עובדת"; הליד: "גורמים בלשכת ראש הממשלה אמרו כי לא מדובר בתלונה שהוגשה, אלא 'בבדיקה של רכילות'". הידיעה כולה מורכבת מציטוטים וקביעות המתייחסים לחפותו המוחלטת של אשל והיא נפתחת במלים "לא נמצא ביסוס ממשי לטענה". הנה עוד דבר שלא תמצאו: בדל אזכור לכך שאשל, אותו אשל, לפני שהפך רל"ש של ביבי, היה סמנכ"ל של אחד העיתונים היוצאים לאור בישראל ומחולק חינם במוקדי הפצה מרכזיים.

ועוד דבר הבולט היום בהעדרו: טור של בן כספית. בשנתיים האחרונות כתב כספית ללא הרף על המק והרקב בלשכת ראש הממשלה נתניהו. נדמה לי שאפשר אפילו להכתיר אותו כמייסד הז'אנר. ובכל זאת, הפעם נדפסת ב"מעריב" ידיעה על סיפור נתן אשל מאת נועם שרביט ואלי ברדנשטיין, ללא ליווי פרשני כלשהו. האם ההיעדרות של כספית היום, כמו גם הירידה במינון טקסטים בחתימתו בחודשים האחרונים, קשורה לתפוקה של כספית או להחלטות של עורכיו? ואם התשובה האחרונה נכונה, האם מדובר בהחלטה מקצועית (המינון אכן היה מוגזם), או כזו הקשורה לכך שהעורך הראשי הנכנס של "מעריב", ניר חפץ, היה בכיר באותה לשכה שאשל מנהל ושכספית הרבה לבקר?

עיתונות הקו

"מל"ג מרחיבה חקירת התארים המקוצרים לכל האוניברסיטאות", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "אחרי קבלת יאיר לפיד לדוקטורט ללא תואר ראשון, נדרשו הרקטורים לספק מידע על מסלולי לימוד מיוחדים", נכתב בכותרת המשנה. ההתפתחות הזו בפרשת הלימודים של לפיד, שחשפה כתבת "הארץ" טלילה נשר, מצילה את הסיפור מעצמו. מה שהיה נראה כרדיפה עיתונאית דלוחה של "הארץ" את הפוליטיקאי הטרי, הופך כעת לסוגיה ציבורית בעלת משמעות החורגת מעבר לגבולות הרכילות וההיטפלות של לידתה.

ובכל זאת, אי-אפשר להימלט מההרגשה כי הנגע של ההכתמה האישית אינו פוסח על אף עיתון, ותדירותו הולכת ומתגברת. הכוונה לא להכתמה אישית של מושאי הסיקור, אלא להכתמה האישית של הכותבים עליהם; העובדה שידיעות בולטות בשערי העיתונים נראות כמכוונות לחסל יריבים של הקו האידיאולוגי, הפוליטי או המסחרי של בעלי הבית של אותם עיתונים.

כך ההתעקשות של "הארץ" ביחס לגילוי על אודות אופן הקבלה של לפיד ללימודים בבר-אילן (גילוי שגרר, כאמור, תוצאה חיובית של בדיקה כללית של תופעת התארים המיוחדים); כך ההבלטה לאחרונה ב"ישראל היום" על עבירת בנייה כביכול של אריה דרעי, שגם על-פי מה שנכתב בו עצמו נראית חסר בסיס; כך הדיווחים היום על נתן אשל. הנזק שייגרם מהתנהלות כזו יהיה בסופו של דבר נזק לעיתונים עצמם: הם יאבדו את אמינותם בעיני הקוראים. מאחר שהמוצר שהם מוכרים הוא יקר, לא עדכני ומסורבל, לא נראה שיוכלו לעמוד גם באובדן הזה.

אפילו לא הערת שוליים

מה אתם יודעים: שלדון אדלסון, איל ההימורים האמריקאי, תורם מיליוני דולרים למתמודד הרפובליקאי ניוט גינגריץ'! ואדלסון הוא גם, הסכיתו, הבעלים של "ישראל היום", חינמון היוצא לאור בישראל! המידע הזה מוגש היום בחינמון, בעמ' 23, סמוך לידיעה על המירוץ למועמדות לנשיאות במפלגה הרפובליקאית בארה"ב. עיתוי פרסום הגילוי הנאות: רק כמה שנים אחרי שאדלסון החל לתרום לגינגריץ', רק כשנה אחרי פרסום מובלט של ראיון מעריץ של עורך העיתון עמוס רגב עם גינגריץ', רק כמה חודשים אחרי תחילת המירוץ ואחרי כמה וכמה ידיעות חיוביות בנוגע לגינגריץ'.

היום מתפרסמת בעמ' 11 של העיתון ידיעת כיתוב תמונה תחת הכותרת "ישראל וסין הן שילוב מנצח". הכיתוב הוא דברי הלל לחשיבותה של סין וחשיבות שיתוף הפעולה של ישראל עימה, ובתצלום נראה ראש הממשלה נתניהו, עוד אחד מנתמכיו של אדלסון, לצד שגרירת סין בישראל. ביום שישי היתה כתבת השער של המוסף המדיני ראיון חנף של בועז ביסמוט עם השגרירה ("מאחר שגם אתם וגם אנחנו משתייכים לתרבויות עתיקות, יש לנו הרבה מן המשותף. לשתי המדינות היסטוריה עמוקה ותרבות מקסימה. שני העמים חכמים וחרוצים ומייחסים חשיבות רבה לחינוך. לשני העמים יש היסטוריה של דיכוי ורדיפות"), שאי-אפשר למצוא בו רמז להיותה של סין מעצמה של טוטליטריזם דכאני ואף רצחני.

כעת, אחרי שבאיחור כל-כך לא אופנתי נזכרו ב"ישראל היום" לספק גילוי נאות באשר לטיב הקשרים של הבעלים של העיתון עם פוליטיקאי אמריקאי מוביל, יוכלו אולי לציין שם גם את האינטרסים העסקיים הראשונים במעלה שיש לאדלסון בסין, ואת החשיבות שאי-אפשר להגזים בה שיש עבורו ליחסים ולשיתוף הפעולה עם סין. למעשה, בתי-הקזינו במקאו הם שהצילו את אדלסון מההתמוטטות המרסקת של עסקיו בארה"ב אחרי המשבר של 2008 (מניית החברה ירדה אז בלמעלה מ-90%). כמובן, במקום לספק גילוי נאות, אפשר היה פשוט לספק סיקור הוגן ומאוזן. אתם יודעים, ישר ולעניין.

אגב, שלשום מתח יעקב אחימאיר, משתתף קבוע במדור הדעות של "ישראל היום", ביקורת על שידור הראיון השערורייתי עם גרושתו של גינגריץ' סמוך לבחירות בדרום קרוליינה. "שיקול פוליטי ציני" ולא עיתונאי, מחה אחימאיר. מעניין מה הוא ושכמותו חושבים על השיקולים שמנחים את עורכי "ישראל היום". ועוד אגב, כך פתח העורך הראשי רגב את הראיון שערך עם גינגריץ' בינואר 2011: "ניוט גינגריץ' הוא אדם מרשים. גבוה, מוצק, שיערו לבן. מרשים לא רק בהופעתו, אלא גם בדיבורו". מעניין איך ייפתח הראיון עם נתן אשל.

ענייני תקשורת

ביום ראשון הערתי כאן כי רק "דה-מרקר" הקדיש ידיעה לכנס היסוד של ארגון העיתונאים החדש שנערך ביום שישי. יש לציין כי גם בגליון "גלובס", שיצא מאוחר יותר באותו יום (ונסקר כאן בסקירת העיתונים של יום שני), נדפסה ידיעה על אודות הכנס. הביטוי "יש לציין" אינו נכתב כאן דרך שגרה. הקמתו של איגוד מקצועי חדש ונמרץ, וכזה שיתגלה, יש לקוות, כפעלתני ואגרסיבי, הוא אירוע בעל משמעות עצומה לקהיליית העיתונאים, וגם לקבוצה המצומצמת של המעסיקים את העיתונאים. המשמעות, כמובן, שונה, אם כי, יש לזכור, יכולה בהחלט לעלות בקנה אחד. ממילא היא שונה גם לגבי העיתונאים הבכירים, אלה הנמצאים על קו התפר בין שתי הקבוצות, ואלה הקובעים בסופו של יום מה יודפס בעיתון ומה לא. טוב לדעת שנמצאו שני עיתונים ובהם עורכים, ומעסיקים, שאיפשרו סיקור של התופעה המשמעותית הזו. חבל שנמצאו רק שניים.

ומעניין לעניין: ב"דה-מרקר" מדווח חיים ביאור כי "עיתונאית שפוטרה מ'מעריב' לאחר שעבדה בו במשך שנים רבות עבור שכר סופרים זכאית לכל הזכויות המוקנות לעובדים קבועים של העיתון, לרבות פיצויי פיטורים. כך קבע השבוע בית-הדין האזורי לעבודה, בעקבות תביעה שהגישה העיתונאית נגד העיתון, תוך שהוא מחייב את העיתון לשלם לה סך כולל של כ-36 אלף שקל. העיתונאית, איריס פרחי, הועסקה ב'מעריב' במשך 11 שנים, עד 2003, בכתיבה בנושאי צרכנות ותיקי תביעות קטנות".

ועוד ב"דה-מרקר: "המחאה החברתית אינה אחראית להאטה בשוק הפרסום", כותרת כתבה בכפולת העמודים 31-30. "מדו"ח של חברת זניט-מדיה עולה כי הצטמצמות שוק הפרסום בישראל החלה כבר בפברואר 2011", מדווח נתי טוקר.