צווי איסור פרסום הם בדיחה כשיש רשתות חברתיות, אי-אפשר לעצור פרסום בעידן הדיגיטלי – כמה פעמים נחשפנו לסנטימנט הזה בפוסט בפייסבוק, בציוץ בטוויטר או בהודעה בקבוצת ווטסאפ? אבל האמת היא שגם אם לפעמים הם מזיקים או מיותרים, צווי איסור עדיין מאוד אפקטיביים. ובמקרים שבהם הם נדרשים וחשובים, טוב מאוד שזה עדיין כך.

הרשתות החברתיות ותוכנות להעברת מסרים מידיים (ווטסאפ, טלגרם ודומותיהן), גם אם הן מסוגלות לשנע מידע במהירות שיא, לשבור קשרים וחסמים, עדיין לא נתפסות בתור המקור למידע החדשותי. לרוב, עיקר המידע המהימן ברשתות אלה הוא קישורים לתקשורת המרכזית לסוגיה או הדהודים שלה.

למרות התחושה שעיקר התוכן נצרך ברשתות החברתיות, סדר היום הציבורי עדיין נקבע, לטוב ולרע, על-ידי התקשורת המרכזית. היא אינה חפה מטעויות ומפרסמת לא פעם שגיאות, ובכל זאת, היא הקונצנזוס הרחב ביותר, האמת המקובלת ביותר והמקור המהימן ביותר לצריכת חדשות.

למעשה, יכולת הסעת המידע ברשתות החברתיות, שהיא נקודת החוזק שלה על פני פלטפורמות אחרות, היא גם נקודת החולשה העיקרית. לא צריך את כל שיח ה"פייק ניוז" כדי לדעת שהרשת החברתית, ובכלל זה הודעות ווטסאפ שונות ומשונות, מלאה בזבל, ספאם, פייק ניוז, אגדות אורבניות ושקרים.

הישענות על הערימה הזו כעל מקור מידע חדשותי אמין משולה לחיפוש אחרי תכשיטים יקרי ערך בהר הזבל שהיה חירייה. אכן, אין ספק שבהר זמינים שלל פרטי מידע נדירים שבמקומות אחרים ודאי היו מוגנים היטב, אלא שהם קבורים בתוך ערימת זבל כה גדולה, עד שספק אם מישהו ימצא אותם ויזכה ליהנות משוויים.

לכן, צווי איסור פרסום, גם אם הם מסוגלים להיאכף בעיקר בתקשורת המרכזית, מצליחים לעצור את המידע האסור בפרסום. העובדה שהמידע הזה מתפרסם פה ושם ברשתות אינה מייתרת את הצווים, משום שכל עוד התוכן לא מקבל אימות בתקשורת המרכזית, הוא רק עוד אובייקט שמתגלגל בערימת הזבל ואי-אפשר לדעת אם הוא שקית משומשת או יהלום.

יתרה מכך, מי שמעוניין לחסום את המידע ש"כולם יודעים" יכול לשגר גרסה שקרית "מפי גורם בכיר", ולא רחוקה הדרך שהיא תגיע לחברת-כנסת שתשתכנע באמיתות הדברים (כפי שראינו רק לאחרונה). למעשה, עצם הדיון באפקטיביות של הצו מעידה עד כמה הוא אפקטיבי. הרי אם כולם היו יודעים, כולם לא היו מנסים לברר בקדחתנות את המידע, והכותרות לא היו מתפתלות במטרה לרמוז עליו.