בצהרי יום שישי, 6 בדצמבר, סערו לרגע הכתבים המדיניים כשהצעת ארצות-הברית לגינוי חמאס באו"ם עברה ברוב של 87 מדינות מול 57 שהתנגדו. רק בשל הצעה מוקדמת שתחייב את קבלת ההחלטה ברוב מיוחס של שני שלישים נדחתה בפועל ההצעה האמריקאית, והאו"ם לא גינה את החמאס. הכתבים המדיניים מיהרו לשתף את המתרחש בחשבונות הטוויטר הפרטיים שלהם, וגם אתרי מערכות החדשות טיפלו בנושא ואף הקדישו לו את הכותרות הראשיות.

מה שרוב מוחלט של צרכני התקשורת בישראל לא מצאו הוא כי לאחר הניצחון שכולו הפסד עלו לדיון באו"ם לא פחות מתשע הצעות שהחמיאו פחות למדינת ישראל והתקבלו ברוב מוחלט.

בין ההחלטות שעברו היתה הבעת דאגה עמוקה מהמצב הכלכלי של אונר"א והמצב ההומניטרי המידרדר בקרב הפליטים הפלסטינים. 159 מדינות הצביעו בעד ההצהרה, 12 נמנעו, וישראל, ארצות-הברית, קנדה, איי מרשל ומיקרונזיה התנגדו. הצעה נוספת שהתקבלה ברוב גדול היא קריאה לוועדת חקירה להמשיך ולחקור את מדיניות ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים, ובייחוד הפרות של אמנת ז'נבה והיחס לאסירים ועצורים, בהם ילדים ונשים. ההצעה הזו עברה ברוב של 78 מדינות לעומת 10 מתנגדות (ישראל, ארצות-הברית, אוסטרליה, קנדה, גואטמלה, הונדורס, איי מרשל, נאורו, מיקרונזיה ואיי סלומון). 84 מדינות נמנעו.

הצעות נוספות שבהן ישראל עמדה בצד המובס דיפלומטית עסקו בנושאי דה-קולוניזציה, סיוע לפליטים פלסטינים על פגיעה ברכושם, ואשרור של העצרת ברוב עצום של 155 מדינות לעומת שש מתנגדות (ישראל, ארצות-הברית, קנדה, איי מרשל, מיקרונזיה ונאורו) של זכותם של הפליטים הפלסטינים ממלחמת 1967 לשוב לבתים שבהם התגוררו טרם פרוץ הלחימה.

בהצעה אחרת שהתקבלה ברוב דומה (152 מול 8) דרשה העצרת כי ישראל תחדל מהפרת המשפט הבינלאומי ומחקיקה מפלה בשטחים הפלסטיניים הכבושים. בנוסף דרשה העצרת כי ישראל תחדל לפתח את ההתנחלויות ולבנות את חומת ההפרדה או כל אמצעי אחר שנועד לשנות את הדמוגרפיה בשטחים אלו.

קשב סלקטיבי

רוב מוחלט של אתרי החדשות הישראלים הביאו בהרחבה את דברי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שציין כי רוב המדינות עמדו נגד החמאס, אך כשלו להמחיש לציבור הישראלי כי רוב מיוחס אף יותר מתנגד כליל למדיניות הישראלית מעבר לקו הירוק.

הנה כך התייחסה התקשורת הישראלית למצבה הדיפלומטי של ישראל כפי שהשתקף באותו יום באומות המאוחדות: ב-ynet ייחדו להצעת הגינוי כתבה ארוכה עם תמונות רבות, הביאו מדברי השגרירה האמריקאית לאו"ם, שהצעתה נכשלה, ומדברי שגריר ישראל באו"ם, דני דנון, ציטטו את מזכיר המדינה האמריקאי ואפילו את דובר חמאס, וגם פירטו כיצד הצביעה כל מדינה בנוגע להצעה האמריקאית לגינוי חמאס. נשכחו רק כל שאר ההצבעות שעסקו בסכסוך הישראלי-פלסטיני באותה עצרת. עליהן לא נכתב ב-ynet דבר וחצי דבר.

באתר חדשות עשר פורסמה כותרת על "כישלון בעצרת האו"ם", ובכתבה עצמה הוסבר מדוע למרות ההצעה לא התקבלה למרות שזכתה לרוב קולות. אולם את הכישלון הדיפלומטי המהדהד והחוזר על עצמו, בדמות החלטות רבות שגינו את ישראל ומדיניותה, האתר לא הזכיר במלה. כך גם גם באתר חדשות 20 התייחסו לנעשה בעצרת ולכישלון ההצעה האמריקאית, אולם נותרו אילמים בנוגע להחלטות הרבות שכן התקבלו באותה ישיבה.

ב"ג'רוזלם פוסט" הגדילו לעשות ואף צירפו את מפת העולם כדי להמחיש היכן ממוקמת כל מדינה וכיצד הצביעה. ב"פוסט" הסבירו מדוע ההצעה האמריקאית לא התקבלה, ולא שכחו לציין כי הפלסטינים זוכים לרוב אוטומטי באו"ם ושלאחרונה התגלו סדקים ברוב זה. אך הכתב לא השכיל להסביר מדוע גם מדינות לא-ערביות, דמוקרטיות לעילא וידידות קרובות של ישראל מצביעות בהתאם לקונצנזוס הבינלאומי בנוגע לסכסוך, ומדוע אותן מדינות (למשל מדינות האיחוד האירופי) הצביעו גם בעד ההצעה האמריקאית. וכמובן, הכתב לא ציין את שאר ההצעות שעברו באותה עצרת וביקרו את ישראל.

כותרות באתרי החדשות על הצעת הגינוי האמריקאית שנכשלה באו"ם (צילומי מסך)

ב"כאן" הסבירו מדוע ההצעה שזכתה לרוב נדחתה ופירטו מעט על הפעילות הדיפלומטית שקדמה להצבעה, אך לא נכתב על ההצעות האחרות ביחס לישראל. כותרת של ידיעה אחרת באתר התאגיד הביאה את תגובת דנון להחלטה שלא התקבלה, וכמובן לא כללה אזכור של ההצעות שכן אושרו בעצרת. הסיקור ב"מעריב", אתר רשת, ו"וואלה" היה דומה ונכשל בלהציג לקורא הישראלי את התמונה המלאה לגבי מה שהתרחש בעצרת האו"ם. ב-mako לא מצאתי כתבה המתייחסת במישרין לנעשה בעצרת.

ניתן לציין בכל זאת שלושה אתרים שפונים לקורא הישראלי שטרחו, ולו במעט, לציין כי קרו עוד דברים בעצרת האו"ם מלבד ה"ניצחון שלא היה" של ההצעה האמריקאית. אתר "הארץ" ציין במעמקי הכתבה, וללא אזכור בכותרת או במשנה, כי "לאחר כשלון ההצעה נגד חמאס, התקבלה ברוב מוחץ הצעה שהגישה אירלנד בנושא פתרון שתי המדינות ונגד ההתנחלויות. 156 מדינות הצביעו בעד ההצעה, וחמש מדינות התנגדו, ובהן ישראל, ארצות-הברית ואוסטרליה".

הסיקור ב"ישראל היום" היה דומה: שוב אזכור של אותה הצבעה גורפת נגד ישראל במעמקי הכתבה, ללא אזכור בכותרת או במשנה. באתר "The Times of Israel" נקטו באותה גישה.

אז מדוע רוב מוחלט של אתרי העיתונות הישראליים לא מנסים להציג לקורא תמונת מצב כוללת יותר לגבי מעמדה של ישראל במישור הדיפלומטי? לו היו נוקטים בגישה כי לקורא הישראלי לא אכפת כלל מהחלטות הקהילה הבינלאומית, הרי שלא היו נדרשים לדווח גם על הצעה שישראל מגבה ותומכת בה – הצעה שעליה התעכבו באריכות.

אפשר לנחש כי בתקשורת הפטריוטית מעדיפים לא להדגיש את הכשלונות הדיפלומטיים של ישראל ושל ממשלת הימין שלה, אולם באותה מידה ניתן היה להגיד כי סיקור כזה היה מתאים לגישת "העולם כולו נגדנו". לחלופין, ניתן להבחין שהחוסר בסיקור מאפיין כלי תקשורת על כל הספקטרום הפוליטי והאידיאולוגי.

לכן, סיבות נוספות שאפשר להעלות על הדעת הן עצלנות של הכתבים או העורכים, חוסר התמצאות במתרחש וחוסר אכפתיות. הכתבים קיבלו את ההודעה לעיתונות על ההצעה שכמעט-כמעט הצליחה, ושיבצו אותה בזרם החדשות כמיטב מסורת הקופי-פייסט. מהי הסיבה הנכונה? יבחרו כל אשה ואיש את בחירתם. אף אחת מהן אינה מהווה ניצחון לתקשורת הישראלית.

שי פרנס הוא בעל תואר שני בתקשורת. עבודת התזה שלו עסקה בסיקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעיתונות הישראלית