האם משטרת ישראל והמפכ"ל היוצא מושחתים? האם הם מקיימים מסע ציד נגד ראש הממשלה? האם יכול להיות שהחקירה נגד נתניהו ומשפחתו מכורה? את השאלות האלה אני משאיר לפרשנים משפטיים ופוליטיים. במקום לענות עליהן, אשאל שאלה היסטורית: האם היה בתולדות המדינה פוליטיקאי שהתעקש להיחקר גם אם המשטרה והיועץ המשפטי לממשלה לא רצו בכך? האם יכול להיות שפוליטיקאי ישראלי התעקש לעמוד למשפט ולהימצא אשם? התשובה היא דווקא כן. לאיש, שכמעט נשכח מלב, קראו שלמה לביא.

לביא היה איש רב פעלים. הוא עלה ארצה ב-1905, עבד בסג'רה ובכנרת, התנדב לקבוצת "השומר", היה פעיל בתנועה הקיבוצית ופרסם אינספור מאמרים וספרים. בימי מלחמת העולם השניה, והוא בן 55, התנדב לצבא הבריטי ושירת בבריגדה. במלחמת העצמאות שכל שני בנים, והיה חבר בכנסת הראשונה והשניה (1955-1949). לביא היה "אחד מגדולי החלוצים, הלוחמים וההוגים של העליה השניה. אדם שהיה חלוץ העבודה, חלוץ השמירה, חלוץ ההתישבות, וחלוץ ההתנדבות הצבאית", אמר עליו בן-גוריון.

כדאי להיזכר בלביא השבוע בעיקר משתי סיבות. קודם כל, כי מגיע לו מזל-טוב. יום הולדתו חל בעצם ימים אלה של חג החנוכה (בשנת 1883 או 1884, את השנה המדוייקת גם הוא לא ידע). שנית, לביא היה צנוע וישר כמו סרגל - הנה סיפור שהתרחש ב-1954. תקראו ותבינו לבד מדוע הוא רלוונטי דווקא השבוע.

כחבר כנסת לביא נהג לנסוע מעין-חרוד לירושלים באוטובוס. בשלב מסוים הוסכם  בקיבוץ שכדי לחסוך זמן ומאמץ יש לרכוש עבורו מכונית. בכל זאת, האיש היה כמעט בן שבעים. לביא שיתף פעולה עם היוזמה אך התעקש שהקיבוץ יקנה דווקא טנדר, וכך בימים בהם לא ייסע לירושלים יהיה בו שימוש לטובת המשק. באחת הנסיעות לירושלים, באיזור ואדי ערה, היכן שנעשו עבודות בכביש, פגע לביא פגיעה קטלנית בפועל שירד אל הכביש.

חקירה משטרתית העלתה שמדובר בתאונה וכי לביא אינו נושא בשום אחריות לאירוע, אלא שלביא לקח את הענין בצורה קשה ביותר. הוא השעה את עצמו מהכנסת וויתר על חסינותו. חבריו בקיבוץ ובמפלגה ניסו לעודד את רוחו ולגרום לו לחזור לעבודה סדירה. חברו, הסופר ח"כ יזהר סמילנסקי, כתב ללביא שהוא וחבריו למפלגה מצפים לבואו "מחדש, ומקומו אסור שייפקד". חברים אחרים במפא"י כתבו לו שהם בטוחים ש"אין כל הצדקה מוסרית או ציבורית" להתפטרותו, ושהם מבקשים ממנו "להתגבר על המכאוב הנפשי" שפקד אותו. היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, כתב "חזק ואמץ ואל יפול רוחך" וחתם את מכתבו "בידידות ובהערצה". מכתב דומה שלח גם הנשיא יצחק בן-צבי, שכתב "מבין אני להרגשותיך שהדבר אונה על ידך. אולם גם התורה וגם המוסר של החברה המודרנית מבחינים בין חטא ובין תאונה (כי אינה האלהים בידו) ואינך רשאי להשוות את הדברים". אלא שלביא לא שעה להפצרות.

במכתב שכתב ליועץ המשפטי לממשלה התעקש לביא שהחקירה המשטרתית נגדו תימשך וכי הוא יועמד למשפט: "גונבה לאוזני שמועה", הוא כתב, "כי המשטרה גומרת לסגור את תיקי, באין לה חומר אשמה נגדי. אם זה אמת, לא אוכל להסכים לכך, כי אחשוש שהיה כאן משהו 'מהִדורי פנים', או אף צל של הדורי פנים, אולי איזה 'רמזים מגבוה'. בשום אופן לא אסכים לכך. על טיב חומר האשמה צריכים לפסוק השופטים ולא המשטרה. פסק דין השופטים וגביית העדויות הכרח לי וגם כלפי מצפוני, וגם כלפי המשפחה השכולה. עם שאני דואג לה ככל יכולתי, עליה גם לדעת את כל האמת כיצד זה קרה. אי אפשר שיעלה על דעתה מפני שהענין קרה עם חבר-כנסת – טשטשו את הענין. המשפט מוכרח להערך ובכל דיוקי הדין. התפטרותי מהכנסת בעינה עומדת, בכל אופן עד אחר פסק הדין וסידור המשפחה".

התעקשותו של לביא על כך שרשויות המשפט ימצו עימו את הדין לא נבעה רק מחשש מאיפה ואיפה. הוא לקח על עצמו לטפל במשפחת ההרוג, קרי באלמנתו ובששת ילדיה, שגרו במעברה בחדרה. לחברת הביטוח שלו כתב לביא שהוא מניח שהיא תהיה מעוניינת "להטיל כל האשמה על הנפגע כדי לשלם פחות - ואני מעונין בהפך מזה". לביא סירב איפוא לחתום על מסמך שאמור היה לסגור את הנושא בהסכם בין המשפחה לחברה, מחוץ לבית המשפט. לביטוח הלאומי כתב שהפיצויים שהועמדו לרשות משפחת ההרוג נמוכים מדי – טענה שלא התקבלה בנימוק שהביטוח הקציב "למשפחה השכולה בדיוק את הקצבה המגיעה לה על פי החוק". לביא לא הסתפק גם בכך, פנה לבית-המשפט בתיאום עם המשפחה, ביקש וקיבל סוג של אפוטרופסות על ילדי ההרוג, ודאג שהם ואימם יקבלו פיצוי הולם ממנו ומחברת הביטוח.

לביא חזר בסופו של דבר לפעול בכנסת אולם עשה כן רק לאחר שחסינותו הוסרה. בית המשפט הרשיע אותו על כך שלא צפר כאות אזהרה וקנס אותו. דרכו הפרלמנטרית הגיעה בסופו של דבר לקיצה עם פיזור הכנסת השניה באוגוסט 1955. פרישתו היתה בעבורו מעין הקלה, שכן עוד לפני התאונה הביע את רצונו לחזור לקיבוץ ולהתמסר לכתיבה ולעבודת האדמה: "בכנסת אין לי כל ענין", אמר, "אני מחכה בכל רגע כבר להפטר ממנה. הייתי רוצה להיות בריא ולעבוד בשדה. אני מתגעגע לענף שלי, למטעים. הם תמיד מחכים לי – העצים. עכשו אני בוועדה הכלכלית של הכנסת... לא מפני שאני כלכלן, אלא מפני שלא תתכן כלכלה בלי מוסר. וכשאתפנה קצת, אכתוב. אמשיך לכתוב".

ד"ר מולצ'דסקי הוא היסטוריון המתמחה בהיסטוריה ישראלית. הטור מבוסס על הארכיון האישי של לביא, ששמור בארכיון יד טבנקין – מכון מחקר ותיעוד של התנועה הקיבוצית