האם התקשורת החדשה, המקוונת, מכרסמת במעמדן של מועצות העיתונות, ואולי אף עלולה לחסל אותן? האם בעידן הבלוגים והטוקבקים, פייסבוק וטוויטר, כאשר כל אזרח יכול להביע את דעתו על תפקוד העיתונות, יש עדיין צורך במועצות ציבוריות הבוחנות תלונות של אזרחים וארגונים שנפגעו מסיקור תקשורתי בעייתי? כרגיל, תלוי את מי שואלים.
בימים אלה הגיעה לקצה פעילות בת 41 שנה של מועצת העיתונות במדינת מינסוטה שבמערב התיכון של ארצות-הברית. בהודעה שפורסמה בשבוע שעבר באתר המועצה נמסר כי פרנסי הארגון נאלצו "לקבל החלטה כואבת וקשה לסגור את דלתותינו". המועצה, שנועדה לקדם "עיתונות הוגנת, איתנה ואמינה", הוקמה בשנת 1970 והיתה הבולטת והפעילה בין קומץ מועצות כאלה בארצות-הברית. עם התפרקותה נותרו שם רק שלוש מועצות עיתונות – במדינת וושינגטון, בניו-אינגלנד ובהוואי.
"תודה על 41 שנה". מתוך אתר מועצת העיתונות של מינסוטה
"הזמנים משתנים", הסביר טוני קרידאו, יו"ר המועצה. "לגידול ולהתרחבות של האינטרנט היתה השפעה רבה על פעולותינו. הבלוגים, המאפשרים לצרכני החדשות להשמיע את קולם, הדוא"ל והטוקבקים, מעניקים ביטוי מיידי לתלונות, לדאגות ולאמירות על הסיקור החדשותי". תהליכי הבירור של תלונות במועצה, כתב קרידאו, היו יסודיים ומשום כך גם דרשו זמן. משום כך אין המועצה יכולה עוד להתחרות בתגובות המיידיות של התקשורת המקוונת.
האם יכולת התגובה המהירה והשימוש שנעשה גם בפייסבוק ובטוויטר למטרה זו הם אכן מספקים? ג'ון האמר, נשיא מועצת העיתונות במדינת וושינגטון במערב ארצות-הברית, משוכנע שאין בכך די. דווקא בעידן המדיה המקוונת יש צורך "יותר מאי-פעם" בעין בוחנת כלפי התקשורת.
לדברי האמר, אם אדם או ארגון רואים עצמם ניזוקים מדיווח עיתונאי בלתי מדויק, לא הוגן או בלתי אתי, אין די במכניזם של תגובת בזק באינטרנט. לשם כך עדיין יש צורך במועצת עיתונות שתבחן את הטענות ותעניק בפסיקתה סיוע למי שנפגע מרשלנות עיתונאית. "הטלפון שלנו ממשיך לצלצל ופונים אלינו מתלוננים", כתב האמר בבלוג שלו. "במקרים מסוימים אנחנו מדריכים אותם כיצד לתבוע מאמצעי התקשורת פרסום תיקון, הבהרה או התנצלות. במקרים אחרים אנו מסייעים להשגת פשרה עם ארגוני התקשורת, ובמקרים אחרים אנחנו עשויים לערוך בירור פורמלי, פומבי".
משום כך, הסביר האמר, המועצה שבראשה הוא עומד לא רק שאינה מצמצמת את פעילותה, אלא מנסה להמציא את עצמה מחדש בעידן האינטרנט, כלשון הכותרת שפורסמה בחודש שעבר באתר איגוד העיתונים האמריקאיים. על-פי האמר, האינטרנט אינו מושך בהכרח את השטיח מתחת לרגלי מועצות העיתונות. להפך: הארגון שבראשותו כבר עשה ניסוי בשימוש במדיה החדשה, בין היתר לדיונים וירטואליים.
הדיון נערך בשנת 2009, לאחר שמזכיר המדינה של וושינגטון, סאם ריד, הגיש למועצה תלונה נגד תחנת הטלוויזיה KIRO7 בסיאטל, המסונפת לרשת CBS. ריד טען כי הדיווח בתחנה בדבר אי-סדרים בקלפיות בעת הבחירות היה פגום ובלתי מבוסס.
מנהלי תחנת הטלוויזיה סירבו להגיב על הטענות או להתייצב לדיון במועצת העיתונות, וזו העבירה את הנושא לדיון ציבורי פתוח באתר האינטרנט שלה. הרעיון של דו-שיח בין הציבור לתקשורת על דרכי עבודתה על העיתונות קיבל במקרה צורה חדשה: התנהגות תחנת הטלוויזיה לא נידונה בפני פאנל משותף של עיתונאים, אנשי ציבור ואזרחים, כמקובל ברוב מועצות העיתונות ברחבי העולם, אלא הועמדה לדיון שבו השתתף כל מי שרצה בכך. והציבור הכריע: רוב הגולשים צידדו בטענתו של מזכיר המדינה וגינו את התנהגות שדרי התחנה.
לא כולם הריעו לניסוי החדשני. אחת האגודות המקצועיות של עיתונאים בארצות-הברית, ה-SPJ, דרשה לחדול מניסויים כאלה, שבהם מחליפים, לטענתה, סקרי דעת קהל מקוונים את הדיון בסוגיות אתיות. בעיני ועדת האתיקה של ה-SPJ יש תועלת במועצת עיתונות כגורם מחנך וכמתווך בין התקשורת לציבור. רב-שיח כזה יכול להועיל רק אם כל הצדדים משתתפים בו, במטרה להגיע להבנה משותפת.
"מועצת העיתונות טעתה כאשר ניסתה לאמץ את שיטת הבחירה במנצח ב'אמריקן איידול' ['כוכב נולד' האמריקאי]", כתב יו"ר ועדת האתיקה. "גימיק כזה מצעיד את המועצה לאחור, אם היא מבקשת להיראות מקצועית ואמינה".
"השיחה משתנה". מתוך אתר מועצת העיתונות של וושינגטון
האמר, מצדו, לא נותר חייב: הוא פירסם את הנזיפה באתר המועצה, והשיב אחת לאחת לכל הטענות נגדו. מבחינתו, הניסוי באינטרנט לא היה גימיק, אלא ביטוי ראוי לדיון ציבורי של ממש. במיוחד לאור העובדה שהמשתתפים בסקר המקוון נתבקשו לצפות בכתבות השנויות במחלוקת ולהשיב על שורה של שאלות ספציפיות, לא סתם להצביע בעד או נגד. "אם הציבור הרחב אינו זכאי להביע את דעתו על סוגיות אתיות, מי כן זכאי?", שאל האמר. "רק עיתונאים? האם אזרחים מודאגים המבקשים לקיים תקשורת מדייקת ואתית אינם יכולים לעשות זאת?".
יחס חשדני של עיתונאים וארגוני תקשורת בארצות-הברית כלפי מועצות עיתונות אינו תופעה חדשה. מועצה כלל-ארצית כזו, שהוקמה בשנת 1973, לא זכתה לשיתוף פעולה של העיתונים הגדולים, ובראשם ה"ניו-יורק טיימס". המועצה החזיקה מעמד רק עשר שנים בטרם נסגרה. אירופה מגלה פתיחות רבה יותר לרעיון של בחינה ציבורית של תפקוד התקשורת, ופועלות בה עשרות מועצות עיתונות.
במינסוטה הוקמה מועצת העיתונות בשנות ה-60 בעקבות ממצאי סקרים שהצביעו על ירידה באמון הציבור בעיתונים. איגוד העיתונים של המדינה, שייצג כ-25 יומונים ועוד כ-350 שבועונים, חיפש דרך לרכוש מחדש את אמון הקוראים. לשם כך נשלח ללונדון פרופסור מבית-הספר לעיתונות באוניברסיטת מינסוטה, כדי ללמוד כיצד מתפקדת מועצת העיתונות הבריטית, שהפכה מאז ל-PCC, המועצה לתלונות נגד העיתונות.
המסע ללונדון הוליד הקמת גוף בן 24 חברים, מחציתם עיתונאים והמחצית האחרת אנשי ציבור ואזרחים מן השורה. שופט מבית-המשפט העליון של מינסוטה ישב בראש הדיונים שבהם נדרשה הכרעה על תלונות.
הטיפול בתלונה הראשונה שהונחה על שולחן המועצה בינואר 1971, כך מתואר באתר המועצה, היה פשוט למדי. היתה זו תלונתו של חבר בית-הנבחרים של מינסוטה שטען כי העיתון "יוניון אדווקט" העליל עליו כאילו נבחר כדי שיוכל לקדם את האינטרסים של בעלי חנויות האלכוהול במדינה. עורך העיתון, שהתייצב לבירור במועצה, הודה: לא טרחתי לבדוק את אמיתות הטענות. "זה היה סיפור טוב מכדי לאבד אותו", הסביר. מרבית המקרים האחרים שהעסיקו את המועצה היו סבוכים יותר: העיתונאים לא מיהרו להודות שסרחו מקצועית.
בהעדר יכולת אכיפה, התמקדה המועצה בעיקר בדיון ציבורי בין העיתונות לציבור. "הגינות, איזון ודיוק חיוניים לעיתונאות טובה", קבעו עקרונות היסוד של המועצה, "אולם סטנדרטים אלה אינם מוגדרים בצורה זהה על-ידי הציבור ועל-ידי העיתונות. המועצה קיימת כדי לנהל דו-שיח מועיל בין הציבור לתקשורת על הסטנדרטים הנדרשים".
עד כמה הצליחה מועצת העיתונות של מינסוטה להטמיע בעיתונאי המדינה את ערכי האתיקה הראויים? מחקר שנערך בסוף שנות ה-90 לא גילה שינוי משמעותי בדפוסי העבודה של עיתוני המדינה, גם לא ירידה במספר התלונות למועצה. כמה מן המתלוננים טענו בתום הדיון בעניינם כי המועצה היתה מוטה לטובת העיתונים. התועלת העיקרית של המועצה, כתב חוקר התקשורת דייוויד המינגס פריטצ'ארד, היתה בכך שבמקרים רבים התלונות והדיונים במועצה מנעו הגשת תביעות דיבה לבתי-משפט. ה"סטאר טריביון", הגדול בעיתוני המדינה, אף זכה הודות לקיומה של המועצה בהנחה בפרמיה שהוא משלם עבור הביטוח מפני תביעות דיבה.
את קריסת המועצה במינסוטה אי-אפשר לתלות רק בסטטוסים בפייסבוק ובציוצים בטוויטר. פעילותה נפסקה גם בשל המשבר הכלכלי שהחל ב-2008. חברות כלכליות שסייעו למועצה כחלק מפעילותן הקהילתית נקלעו להפסדים ונאלצו להפסיק את הזרמת המימון. לכך התווסף גם המשבר הפוקד את העיתונות המודפסת: שני היומונים הגדולים של מינסוטה החליפו בעלים, הם ניצבים בפני פשיטת רגל וסובלים מצרות נוספות. כתוצאה מכך צומצמו או הופסקו כליל תמיכות העיתונים במועצה.
הסוגיות האתיות לא נעלמו, אבל החמצן התקציבי אזל למועצה במינסוטה. במדינת וושינגטון, לעומת זאת, הצליחה מועצת העיתונות לגייס לאחרונה תרומה של 100 אלף דולר מקרן גייטס, ואף עמדה בתנאי הקרן לגייס סכום דומה ממקורות אחרים. לפחות שם יש עדיין רייטינג לעיסוק באתיקה התקשורתית.