באחד המשברים הקואליציוניים שפקדו את ממשלת גולדה מאיר (עוד לפני מלחמת יום הכיפורים) יצא יועץ הסתרים שלה, השר ללא תיק ישראל גלילי, אל העיתונאים שהצטופפו ליד סוכת השוער בפתח משרד ראש הממשלה. הוא בישר להם כי האיום על שלמות הממשלה הוסר משום שלשרים נמסר מידע בטחוני חסוי שהפך לטפל את עילת הסכסוך. גלילי סירב לפרט מה היה טיבו של המידע, אך שפת הגוף שלו שידרה שמדובר בעניין הרה גורל. העיתונאים בלעו את ההסבר ומיהרו לדווח על יישוב המשבר.
גם אם היו עיתונאים שהטילו ספק בגרסתו של השר, פקפוקם לא בא לידי ביטוי ממשי בסיקורם. המוסכמה באותם ימים היתה שסוגיות בטחוניות רגישות נותרות סמויות מן העין, ורק יודעי סוד ספורים שותפים להן. התפיסה הזו השתרשרה מימי טרום המדינה, כאשר העיתונות העברית (ברובה הגדול) האמינה שתפקידה הוא לתרום למאמץ הלאומי ולהכפיף לו ערכי יסוד מקצועיים כמו זכות הציבור לדעת וחופש הביטוי. מתפיסה זו נגזר שיתוף הפעולה ההדוק בין עיתונות התקופה (שהיתה ברובה מפלגתית) להנהגת היישוב – שיתוף פעולה שאחד מגילוייו המובהקים היה כינונה של "ועדת התגובה", שהפכה לאחר קום המדינה לוועדת העורכים, מוסד שהיה מתכנס מדי פעם ומקבל תדרוכים מסווגים מראש הממשלה על בסיס ההבנה שהם אינם מיועדים לפרסום.
המסורת הזו, שנשמרה במשך עשרות שנים, יצרה אקלים תקשורתי שבו עורכים וכתבים מדיניים וצבאיים מקבלים כמובנת מאליה את ההנחה שתמורת מידע חסוי שנמסר להם מקובעי המדיניות עליהם לסכור את פיותיהם ולכבול את ידיהם. כך הפכו בכירי העיתונאים בישראל למשת"פים של השלטון. היו ביניהם (ויש עדיין) כאלה שאף מתגאים במעמד הזה: בדיווחיהם הם רומזים שיש בידיהם מידע מסעיר, לא פעם קריטי לנושא הנדון, אך הם מנועים מלשתף בו את הציבור. כך מנכסים לעצמם עיתונאים מעמד מיוחס מבלי לתת את הדעת למחיר שהם משלמים באמינותם ובדימויים.
נתניהו, ששיתף את העולם בפשיטת המוסד על ארכיון הגרעין האיראני, מטיל מסך של עמימות על כלל החזיתות המדיניות והבטחוניות שבהן מתמודדת ישראל וקורא לציבור לסמוך עליו שהוא יידע כיצד לנווט בהן. זו ציפייה שהתקשורת צריכה לקרוא עליה תיגר
מלחמת יום הכיפורים ניערה את ההתנהלות הזו: הלם ההפתעה ותוצאותיה המרות הניעו עיתונאים להכות על חטא ולשנות את גישתם לשלטון. זה כארבעים שנה שהתקשורת הישראלית (ברובה) מגלה (בהדרגה) עצמאות ותובענות במגעיה עם רשויות המדינה. היא באה בשם מעמדה כרשות המדווחת, דורשת שקיפות מהממשלה ונאבקת בנסיונות להצר את צעדיה. המגמה הזו משתלבת בהתפתחות המדיה המקוונת, שהפכה את השלטון לחשוף והגבירה מאוד את יכולתם של העיתונאים לזהות קלקלות ולהצביע על חולשות והונאות בהתנהלות השלטונית.
השבוע נראתה התקשורת כמי שמשלימה עם מאמציו המיוזעים של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להחזיר את הגלגל לאחור. בסדרה של הופעות פומביות הפציר נתניהו בראשי מפלגת הבית-היהודי שלא לפרוש מהממשלה, כשהוא מנמק זאת ב"עיתוי הבטחוני הרגיש" שבו, לגרסתו, נמצאת המדינה. "מסיבות מובנות", טען ראש הממשלה, "לא ניתן להציג את הדברים המלאים שרואים הרמטכ"ל, אלופי צה"ל, ראש השב"כ, ראש המוסד וגם אני. פשוט לא ניתן להציג זאת. ולכן אתם רואים רק תמונה חלקית של מערכה רחבת היקף שאנחנו עדיין בעיצומה". עוד אמר נתניהו כי ישראל תגבר על אויביה, והוסיף: "אני מראש אומר לכם: הדבר יהיה כרוך בהקרבה".
פה ושם אמנם נמתחה ביקורת בתקשורת על גרסתו של נתניהו ועל אמינותה, אבל קריאת התיגר העקרונית המתבקשת אינה נשמעת. והרי ראש הממשלה מציג לציבור (ולתקשורת) תפיסה מתנשאת שלפיה רק לו הזכות והיכולת לראות את תמונת המצב המדיני-בטחוני במלואה, ורק לו הסמכות והכלים לשפוט אותה.
נתניהו אומר: עליכם לסמוך עלי; חזקה עלי שאני יודע להוביל את המדינה לחוף מבטחים; אל תפריעו לי במשימתי הקדושה ברעשי רקע (למשל, ויכוחים פוליטיים או אידיאולוגיים). ראש הממשלה תופס את עצמו כשליט-על יודע-כל שזכותו לשמור לעצמו את מלוא המידע הנוגע לניהול ענייניה המדיניים והבטחוניים של המדינה, ובכלל זה קבלת החלטה לצאת למלחמה ("הדבר יהיה כרוך בהקרבה").
הכרעות בין שלום למלחמה, בין הסדר מדיני להסלמה צבאית, אמורות להתקבל בהליך דמוקרטי אמיתי, ולא רק פורמלי, שבו הציבור הוא משתתף ראשי ונציגיו בממשלה ובכנסת משקפים את עמדותיו
מובן מאליו שבניהול ענייני הביטחון והחוץ של המדינה יש רגעים נקודתיים, מצבים חולפים, שבהם מידע רגיש ראוי שיישמר בסוד. נתניהו, בהודעותיו מהימים האחרונים, מחיל את המוסכמה הזו על נסיבות כלליות וארוכות טווח. הוא אינו דורש להסתיר את הנסיבות שבהן נהרג סא"ל מ' ליד חאן-יונס – מבצע שאיש בתקשורת לא מערער על האילוץ המבצעי המחייב להשאיר אותו עלום ככל האפשר – אלא להותיר בערפל את מכלול מצבה המדיני והבטחוני של ישראל בתקופה זו.
ראש הממשלה, ששיתף את העולם בפשיטת המוסד על ארכיון מסמכי הגרעין האיראני, מטיל מסך של עמימות על כלל החזיתות המדיניות והבטחוניות שבהן מתמודדת ישראל וקורא לציבור לסמוך עליו שהוא יידע כיצד לנווט בהן. זו ציפייה שהתקשורת צריכה לקרוא עליה תיגר. כללי המשחק בדמוקרטיות מתוקנות מחייבים את ראש הממשלה לעדכן את הציבור במתרחש, לאפשר לו לדון במהלכי השלטון ולגבש את דעתו על סמך מידע מהימן.
הכרעות בין שלום למלחמה, בין הסדר מדיני להסלמה צבאית, אמורות להתקבל בהליך דמוקרטי אמיתי, ולא רק פורמלי, שבו הציבור הוא משתתף ראשי ונציגיו בממשלה ובכנסת משקפים את עמדותיו. כאשר ראש הממשלה אומר לציבור שבסוגיות הקריטיות שעל סדר היום הלאומי רב הנסתר על הנגלה, הוא מעקר את יכולתם וזכותם של אזרחי המדינה לקבוע את גורלם. כאשר התקשורת משלימה עם כך, היא נותנת יד לעיוות חמור בהלכות הדמוקרטיה – או, לחלופין, לסחריר ציני מופרך של ראש הממשלה.