מהם 28 עובדים שפוטרו? מהן שלוש מהדורות חדשות, שבקושי צפו בהן, ובוטלו? כצרכני תקשורת, הצמצום בהפקת המהדורות המקומיות בכבלים ובלוויין אינו צריך לכאורה להטריד אותנו יותר מדי. מדובר באמת בשוליים של תעשיית התקשורת בישראל, הן מבחינת היקפן של מהדורות אלה, הן מבחינת שיעור הצפייה בהן, והן מבחינת השפעתן.

תודו על האמת, כמה מכם, קוראי "העין השביעית", שמן הסתם מתעניינים בתקשורת הישראלית, צפו אי-פעם באחת המהדורות האלה? כמה מכם מזהים את העיתונאים שמועסקים בהן? כמה מכם באמת סבורים שביטולן או צמצומן יגרום לשבר גדול בתעשיית התקשורת הישראלית? ולמרות כל זאת זכה המשבר האחרון בחדשות המקומיות – ממש כמו בפעמים הקודמות הרבות שהן עמדו בפני סגירה או צמצום – לדיון פוליטי וציבורי ולאזכורים שונים ואוהדים בכלי התקשורת האחרים.

שני טיעונים מרכזיים מושמעים נגד פגיעה כלשהי במהדורות הללו. הראשון, עניינו בתחום התעסוקה. המהדורות המקומיות מעסיקות עשרות עיתונאים ואנשי צוות טכני בכל רחבי הארץ. זהו מקום עבודה נוסף בשוק התקשורת המצומצם והמצטמצם בישראל, וברור שאובדנו הוא בראש וראשונה מכה קשה לאלה המועסקים בו, שספק אם יוכלו למצוא מקום עבודה חלופי במקצועם. זו מכה ואכזבה גם לאלה שמעוניינים להצטרף לתעשיית התקשורת הישראלית, וחוזים בביטולן של עשרות משרות בתעשייה. לכן גם מובן שבימי שיא המאבק על ערוץ 10, צורפו עובדי החדשות המקומיות לפעולות מחאה משותפות נגד אובדנם של שני מקומות העבודה הללו.

בעוד שהטיעון הראשון נגד ביטול המהדורות הללו מובן ואף קל להזדהות איתו, הטיעון השני נראה לי בעייתי משהו: טיעון זה עוסק בעילה או בהצדקה הראשונית לקיומן של מהדורות אלה. גם עובדי המהדורות המקומיות, גם תומכיהן מתוך תעשיית השידור וגם כמה מהפוליטיקאים והפקידים שתמכו בהנשמתן המלאכותית של מהדורות אלה התייחסו לאינטרסים הציבוריים שהן מממשות. ומהם אינטרסים ציבוריים אלה? התומכים דיברו בעיקר על כך שהמהדורות המקומיות הן כמעט השופר היחיד של הפריפריה, שהן היחידות בשוק החדשות הישראלי שנותנות ביטוי לעניינים המעסיקים את האזרח הקטן במקום מגוריו, שהן מאפשרות פיקוח ובקרה על הרשויות המקומיות.

ואכן, אלה אינטרסים ציבוריים חשובים שמן הראוי להגן עליהם. אולם, האומנם זה מה שאכן עושות המהדורות המקומיות? חלקית, ייתכן. בוודאי בעיני אלה שעושים במלאכה. אולם אובייקטיבית, ביותר מ-20 השנים שבהן המהדורות האלה קיימות בגלגולים שונים ובבעלויות שונות, הן לא הצליחו להמריא מבחינת המקום שיש להן במפת התקשורת הישראלית. הרייטינג שלהן נמוך מאוד, כמעט שאין להן צופים.

ניתן כמובן לטעון שגם רייטינג של אחוז או שניים, ואפילו שלושה (תלוי במהדורה), הוא רייטינג ראוי. אולי. אולם, אם באמת מתן פתחון פה לפריפריה ולנושאים שאינם מטופלים במהדורות החדשות של שלושת הערוצים הארציים הוא כה חשוב, מדוע הצופים אינם מגיעים?

אחת הסיבות היא כמובן ההשקעה הנמוכה מאוד במהדורות הללו. יש לזכור שגם בתחילת דרכן, חברות הכבלים מימנו את המהדורות רק בשל הוראתו המחייבת של הרגולטור (מועצת הכבלים והלוויין). בשנים האחרונות המימון מגיע מהפחתת כספי התמלוגים של הוט ויס למדינה. המשבר האחרון נבע מכך שהיתה דרושה חקיקה מיוחדת בכנסת, כיוון שמהשבוע הוט ויס כבר אינן משלמות תמלוגים. בכל מקרה, בכל הגלגולים, מדובר בסכומים מצחיקים להפקת חדשות בטלוויזיה. ולמרות זאת, בכמה מהמהדורות ובכמה מהתקופות נעשתה עבודה מקצועית יפה. אלא שגם אז הרייטינג לא פרח.

סיבה נוספת, שאינה תקציבית, לרייטינג הנמוך, היא שמדינת ישראל פשוט קטנה מכדי להחזיק כל-כך הרבה מהדורות חדשות. מי שכבר מתעניין באקטואליה וצופה באחת המהדורות הארציות, אין לו זמן ואין לו חשק או עניין מיוחד לצפות במהדורה שמספרת על פיצוץ צינור הביוב באחד הרחובות ביישוב שלו, או אפילו על הפוליטיקה המקומית הקטנה ביישוב. כלומר, ההצדקה של מתן פתחון פה לפריפריה ולסיפורים פריפריאליים אינה משכנעת. הפריפריה עצמה, ככל הנראה, אינה מעוניינת מספיק בסוג תוכניות זה.

אני מאמין שאם המהדורות המקומיות היו זוכות לקהל רחב הרבה יותר ונאמן הרבה יותר, הרגולטור היה מוצא את הדרך להמשיך את מימונן ואולי אף בהיקף רחב יותר, ולאו דווקא מכספים ציבוריים. יותר מכך, אם למהדורות היה קהל גדול יותר, החברות עצמן, הוט ויס, היו מעוניינות להשקיע מכספן בהפקתן, והרגולטור והפוליטיקאים לא היו נאלצים פעם אחר פעם להתערב, לכפות ולהקצות משאבים להפקת המהדורות מכספי ציבור.

ומה אפשר ללמוד מהסאגה של החדשות המקומיות בכבלים ובלוויין? ראשית, גם כשיש אינטרסים ציבוריים ראויים בעיני כמה מאיתנו, כוחות השוק חזקים יותר. פרשת החובות הרגולטוריים של הערוצים המסחריים, 2 ו-10, היא דוגמה מאלפת לכך. בשם האינטרס הציבורי, כופה החוק וכופה הרגולטור (במקרה הזה, הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו) על הזכיינים להפיק תוכניות יקרות בתחום הדרמה והתיעוד.

כפייה זו – שהזכיינים התחייבו למלא אחריה כאשר קיבלו על עצמם את הזכיונות – אינה הגיונית בתנאי השוק החדשים. זאת, למרות הרייטינג מרקיע השחקים שיש לכמה מהתוכניות בערוצים המסחריים. הקלה במחויבויות הרגולטוריות (למשל בתנאים הדרקוניים והדקדקניים לגבי תוכניות המוגדרות "סוגה עילית"), כפי שאכן נעשה בהסדר האחרון עם ערוץ 10 וזכייני ערוץ 2, אמנם תפגע במידה מסוימת באינטרס הציבורי של תמיכה בתרבות המקומית ובאיכות התכנים, אבל אולי תאפשר מרווח נשימה גדול יותר להפקת תוכניות כאלה בעתיד, ביוזמת הזכיינים ולא מתוך כפייה.

הרגולציה התקשורתית, הן במישור הפוליטי והן במישור המקצועי, חייבת להתאים עצמה לסביבה התקשורתית והכלכלית, תוך שינוי והתאמה מתמידים בזיהוי, הגדרה ושמירה על אינטרסים ציבוריים רלבנטיים, ולא על כאלה שאבד עליהם הכלח. לשם כך דרושה רגולציה עצמאית ומקצועית אמיתית, הרחוקה מידם האינטרסנטית של פוליטיקאים למיניהם. דרושה רגולציה אחידה (בניגוד לגופים רגולטוריים פרטיקולריים), שרואה ממבט-על את צורכי התעשייה מצד אחד ואת האינטרסים הציבוריים הרחבים יותר מן הצד האחר, ויודעת לאזן ביניהם. ספק אם באקלים הפוליטי הישראלי זה בכלל אפשרי.