מנכ"ל החברה-לישראל ניר גלעד (משמאל, צילום ארכיון)

עוד שיר, עוד פגישה

לפני כשלושה שבועות כתב כאן יאסר עוקבי במדור סקירת העיתונות הערבית בישראל כי "מקור פלסטיני בכיר" אמר לכתב המדיני של "כל אל-ערב", סעיד חסנין, כי מתקיים "מו"מ סודי בין ישראל לרשות הפלסטינית בחסות הקווארטט", כדבר הכותרת הראשית של העיתון. "נתניהו ביקש מהפלסטינים לא לדווח על המו"מ מחשש מליברמן", נטען בכותרת המשנה. מתחת לכותרות התפרסמה ההכחשה, מפיו של יו"ר סיעת פת"ח בפרלמנט הפלסטיני, עזאם אל-אחמד: "אין מו"מ סודי עם ישראל ואנו לא צריכים ערוצים כאלה".

כידוע, אתמול נפגשו בירדן שליח ראש הממשלה, עו"ד יצחק מולכו, ונציג הפלסטינים סאיב עריקאת. ציפיות הצדדים, על-פי הדיווחים שלשום, נשקו לרצפה. ובכל זאת, "הסיכום: פגישה נוספת בשבוע הבא", נכתב בכותרת דיווחם של אלי ברדנשטיין ורימון מרג'ייה ב"מעריב". "מטרת הצדדים היא להביא לפגישה ישירה, בזמן הקרוב, בין אבו-מאזן לנתניהו", נכתב בכותרת המשנה, ובידיעה עצמה נכתב כי נתניהו סבור כי "בתנאים מסוימים, התהליך יכול להימשך פחות משנה". "לא מסעיר. גם טוב יותר מלא-כלום", מסכם דן מרגלית ב"ישראל היום".

ב"ידיעות אחרונות" לא שוכחים את הדרת הנשים: "נערות שרו, ליצמן קם ועזב", נכתב בכותרת על שער העיתון. הכותרת מודפסת על גבי תצלום של קהל שבמרכזו כיסא ריק מוקף עיגול אדום. נקודת ציון אחרת בתצלום: כיסא מלא, ברב הראשי יונה מצגר, מעיין במכשיר סלולרי. מצגר "נשאר במקומו וקרא תהילים בסלולרי", נכתב בכיתוב התמונה. עיני נץ יש להם שם ב"ידיעות". כותרת סמוכה עוסקת בפרישתו של הרב של חיל האוויר. ב"הארץ" זו כותרת מעל הקפל: "רב חיל האוויר נגד שירת נשים", "האחראי על החרדים בצבא פורש: 'חשש ליראת שמים'". ואם לרב של חיל אוויר יש יראת שמים, אולי כדאי שיעזוב.

386 אלף ישראלים שאינם חשופים

"יצאנו בזול", לשון הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" העוסקת – כמו כותרותיהם הראשיות של העיתונים האחרים – בחשיפת נתוניהם של כרטיסי אשראי של ישראלים בידי האקרים עלומים. עילת הקביעה של "ידיעות אחרונות" (לא נתוני 400 אלף כרטיסים נחשפו, אלא רק 14 אלף, ורק כרבע מהם בתוקף) היא גם עילה לקביעה כי "ידיעות" עצמו דווקא שילם מחיר, ודווקא על כך שהפגין זריזות מקצועית: חשיפת הנתונים נודעה אתמול בשעת לילה מאוחרת, וכתבי "ידיעות אחרונות" (עם עזרה מ-ynet) הגישו את הסיקור המפורט ביותר מבין כל העיתונים. אלא שכעת מתברר כי הכותרות השמנות של אתמול – "כרטיסי אשראי של 400 אלף ישראלים נחשפו ברשת" (כותרת ראשית) ו"400 אלף ישראלים חשופים" (כותרת הידיעה) – לא היו נכונות.

בעוד ש"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" (כותרת ראשית: "מרבית הכרטיסים הפרוצים נחסמו") עוסקים בעיקר בכרוניקה, "ישראל היום" ו"הארץ" מצליחים להרים מבט מעל למאורעות (400 אלף! האקרים סעודים! באינטרנט!) ולהתמקד במשמעויות הרחבות יותר. "נתניהו הבטיח מטה לוחמת סייבר – שלא קיים", לשון הכותרת הראשית של "הארץ". "מתקפת ההאקרים פגעה באלפי ישראלים, אבל הגוף שאמור לטפל במצבים הללו הוקם רק השבוע", נכתב בכותרת המשנה. אם הגוף הוקם (גם אם, נניח, בעיכוב), האם "הארץ" אינו נטפל סתם לראש הממשלה שלנו? "גם כעת אין לו כל תקציב, כוח אדם או סמכויות", חותמת הכותרת.

ובמוסף "עסקים" של "מעריב" נכתב בכותרת המשנה לכתבה של רותם סלע: "דליפת כרטיסי האשראי הבהירה שבישראל חסר גוף שמסוגל למנוע פשעי אינטרנט. במאי הקימה הממשלה מטה סייבר לאומי, אך הוא מיועד למתקפות בהיקף גדול יותר".

ב"ישראל היום" לא תוהים, כמובן, על כנות הצהרות והתחייבויות פומביות של ראש הממשלה הקשורות לנושא שעל הפרק, אולם כן מטפלים בנושא אחר, חשוב, הקשור לאירועים האחרונים: החוק הביומטרי (ב"הארץ" מוקדש לזווית הזו מאמר המערכת). "המשבר מאחורינו, הסכנה לפנינו", לשון הכותרת הראשית, וכותרת המשנה מוסרת, בחלקה השני: "הפעם זה אולי נגמר בשלום, אך נורת האזהרה נדלקה. גוברות הקריאות לעצור את החוק הביומטרי: 'כל מאגר נתונים דינו להיפרץ'". החוק, כזכור, אינו ממשלתי, אלא יוזמה של מאיר שטרית, חבר מפלגת האופוזיציה קדימה.

"פרשת גניבת פרטי כרטיסי האשראי עוררה אתמול גם פחד מפני פריצה אפשרית למאגר מידע קריטי אחר – המאגר הביומטרי", כותבים כתבי העיתון, שיכלול "טביעות אצבע וצילומים ממוחשבים של תווי פנים" וההיכללות בו תיעשה חובה ב-2014. בידיעה מצוטט השר מהליכוד מיכאל איתן ("המופקד על שיפור השירות הממשלתי לציבור"): "את מספרי כרטיסי האשראי שנפרצו ניתן להחליף, אך מה נעשה כאשר ייפרץ המאגר הביומטרי? נחליף את הפרצופים של אזרחי המדינה? נצרוב לכולנו טביעות אצבע חדשות?".

"ידיעות אחרונות" הוא העיתון הנרעש ביותר מסיפור הפריצה למאגרי המידע (של אתרי מסחר ישראליים מקוונים, ככל הנראה), ומקדיש לו מקום בקונטרס החדשות, במוסף היומי ובמוסף הכלכלה "ממון" (ברם, הסיקור של "מעריב" בקונטרס החדשות שלו מעניין יותר). במדור הרכילות של זה האחרון מדווחים כי אחת הישראליות שנתוני כרטיסיהן נחשפו היא עו"ד תמר פינקוס, מנהלת הרשות לסחר הוגן והגנת הצרכן במשרד המסחר והתעשייה. ובמוסף היומי "24 שעות", בפינה משיבת הנפש "שיר ביום", מצטטים שורות אלו של זך: "כל זה מבשר דבר מה. איני יודע מה. אבל הלא ייתכן שכל זה אינו מבשר מאומה, ואני רק כאן, רק שומע, רק מחריש, רק כותב".

דיל או לא דיל

"גלעד ארדן בראיון לא פוליטיקלי-קורקט על הדיל עם כיל", נכתב בהפניה על שער "כלכליסט". "הדיל של כיל" הוא הסלוגן שבו משתמש "כלכליסט" כמלווה את סיקור נסיונותיהם של כמה מנציגי הציבור בכנסת להפוך את האזרחים לשותפים בחלק הוגן יותר של הרווחים שמפיקים בני משפחת עופר מאוצרות הטבע של ישראל.

"אין פה החלטה לא סבירה או לא חוקית שהממשלה קיבלה. הטענות שלי הן כלפי הקלפים שהיו למדינה פה מול כיל", מצטטים שאול אמסטרדמסקי וליאור בן-דוד את השר לאיכות הסביבה. "אני חושב שכאשר חברה מחזיקה בנכס לאומי, משאב טבע, היא לא יכולה לברוח איתו מחר לחו"ל. אפשר היה לשפר משמעותית את התנאים של המדינה. יש לי טענות גם על לוח הזמנים. משרד האוצר מנהל משא-ומתן במשך שבעה חודשים, ולשרים נותנים שלושה ימים בלבד ללמוד את ההסכם והשלכותיו. אני חושב שדרך העבודה של משרד האוצר היתה לא תקינה, אבל ככה הוא פועל מול משרדי הממשלה הרבה פעמים. זו לא הפעם היחידה.

"לארדן שורה של טענות על חוסר שקיפות במשא-ומתן ובשיקולים שהנחו את האוצר במהלכו", כותבים השניים. "לדבריו, לא צריך היה לקשור בין מימון קציר המלח – סוגיה סביבתית שלה נדרש פתרון מיידי – לבין סוגיית התמלוגים. הוא טוען כי העלאת התמלוגים במדרגה יחידה במקום בצורה פרוגרסיבית תעודד ניצול בלתי מבוקר של משאבי הסביבה. 'אני לא יודע מה הרגישו אנשי האוצר במשא-ומתן, הם לא שיתפו ולא עידכנו אותנו', מגלה ארדן. 'אם רוצים שהממשלה תקבל החלטה מושכלת, על בסיס תהליך קבלת החלטות טוב, היו צריכים להראות לנו בדיוק מה היתרונות והחסרונות. לא קיבלנו מסמך כזה מהאוצר'".

"חוק חינוך חינם מגיל 3 יוצא לדרך", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום". אשרי המאמין. "נתניהו: 'ביום א' אביא לאישור הממשלה את המלצות טרכטנברג'", נכתב בכותרת המשנה. "המימון", נכתב שם עוד, "קיצוץ של 4% במשרדי הממשלה". עלות המימון, לפי "ישראל היום", 1.2 מיליארד שקל ב-2012 (לפי "דה-מרקר": 1.6 מיליארד). ב"הארץ" וב"דה-מרקר" מזכירים כי במקור, הקיצוץ היה צריך להתבצע במשרד אחד – משרד הביטחון.

השוואת גובה התמלוגים שמעבירה כיל למדינת ישראל לזה של התמלוגים שמעבירות חברות מקבילות בעולם הנאור למדינות שאת מחצביהן הן מנצלות היתה יכולה לכסות חלק ניכר מהסכום הזה. למרבה הפליאה, הנושא נשאר תחום בגטו של כמה מהעיתונים הכלכליים ("כלכליסט" במיוחד נצמד לנושא החשוב הזה). המיליארדים שכלל הציבור היה יכול להרוויח מהתעניינות תקשורתית בסיפור מעניינים את העורכים, כנראה, פחות מעוד סיפור פיקנטי על האפשרות שהאקר קרואטי יקנה טלוויזיה שטוחה בכרטיס אשראי גנוב של ישראלי.

האח הגדול

"הממונה על השכר באוצר פורש: 'התפקיד כפוי טובה, כולם נגדך'", נכתב בכותרת ידיעה במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "לוין הוא הפקיד הבכיר הוותיק ביותר במשרד האוצר, ועם פרישתו תושלם החלפת כל כוורת בכירי האוצר", כותב גד ליאור.

האח הקטן

"חצי מדינה צפתה ב'האח הגדול'", בישרו הכותרות שלשום, אחרי פרסום נתוני הרייטינג (45.5%) של פרק הפתיחה של העונה הרביעית של תוכנית הבידור הפופולרית (ערוץ 2). הגם שעל-פי נתוני הרייטינג, הפופולריות של התוכנית בקרב הצופים במגמת עלייה, הרי שאצל העיתונים המגמה הפוכה.

אם בעונות הראשונות היה קשה להימלט מאזכורים תכופים של התוכנית ומשתתפיה – באמתלה זו או אחרת – מעמודי השער ועד לעמודים האחוריים, הרי שכיום ההיסטריה מבוקרת ונראה שהעיתונים הפנימו את התובנה שלפיה הסיקור שהם מעניקים לתוכנית הוא בגדר פרסום השווה מיליונים וניתן חינם אין כסף (ניתן כמובן גם לתת את הקרדיט לבינת לבם של העורכים, שהחליטו כי הם מעוניינים בסוג עיתונות איכותי הנמנע מעיסוק אובססיבי, בראש שערים, בתוכנית מציצנות והבלים. למה לא).

הדברים אמורים ב"הארץ", שבעריכתו של אלוף בן נמנע מהלוליינות שהפגין העורך הקודם דב אלפון ביחס להנמכת הרמה העיתונאית; ב"ידיעות אחרונות", שממילא נמנע מסיקור מפעלות קשת בשל אינטרסים זרים לשיקול העיתונאי (גם אם במקרה כמו זה הם עולים בקנה אחד), ואפילו ב"ישראל היום", שבשנים עברו ניצל את העוינות בין "ידיעות" לזכיינית קשת והתייחס לתוכנית הבידור המובילה שלה כאילו היתה בנו האבוד של נתניהו. שלושת העיתונים הקדישו עד כה לתוכנית ידיעות אינפורמטיביות קצרות, אם בכלל, הנוגעות לנתוני הרייטינג. כל זה נכון, כמובן, להיום – שלושה ימים אחרי פתיחת העונה.

יוצא דופן הוא "מעריב", מי שבעל השליטה בו, איש העסקים נוחי דנקנר, מתכוון למצב כעיתון איכות שיתחרה ב"הארץ" (כן, במרחק זמן זה נשמע מגוחך עוד יותר), ומי שנכון לעכשיו הוא העיתון המרכזי היחיד ההופך את הפיפ-שואו של קשת לגלורי-הול. את מפגן הראווה החלול שסיפק העיתון אתמול סיכם כבר אורן פרסיקו, שהצביע עליו כעל נקודת הציון הפומבית לכך שהניסוי הנועז והמועד לכישלון של יצירת מוסף תרבות מעולה שיוגש בתוך טבלואיד בינוני נפח את נשמתו. היום הפארסה נמשכת.

כתבת השער של "המגזין", המוסף היומי שהיה אמור להיעלם ולפנות את מקומו ל"ז'ורנל" (מוסף התרבות גבה המצח לשעבר, כיום: "ז'ורנל פלוס"), אך לבסוף בלע אותו על קרביו ורוחו, מוקדשת לאחת המשתתפות בתוכנית ומוגשת לקוראים לפי כל כללי הז'אנר ("גרושה פעם שביעית, הטרדה מינית מכיוון השגריר המצרי ולקינוח: חזרה בתשובה. ברי סימון, רקדנית הבטן בדימוס, תדביק אתכם למסך של 'האח הגדול'").

כדי להשלים את האירוניה, התמונה על שער "ז'ורנל" היא של תפוח אדמה על כורסה, מלווה בכיתוב "טבלאות הרייטינג לא יודעות את נפשן: כך הפך עם ישראל לבטטת כורסה" (את הדיון בהבדל בין בטטה לתפוח אדמה והדרך הנפתלת שבה שמות ירקות מיתרגמים מלעז נותיר לעידו קינן).

סוכן זר

תחת הכותרת "מסמך הרפז של הפנסיה" כותב מורן רייכמן ב"עסקים": "סערה זוטא התעוררה אתמול כאשר קובץ שנשלח לעשרות אלפי נמענים כלל פנייה שהגיעה לכאורה מחברת הביטוח מנורה-מבטחים. בפנייה קראה החברה לציבור לעבור לקרן הפנסיה מבטחים ישירות וללא התערבותו של סוכן ביטוח או יועץ בבנק. בינתיים נודע כי החברה אינה קשורה לפנייה וכי מטעם מנורה הוגשה תלונה למשטרה בנושא. תחת הכותרת 'סוכני הביטוח והבנקים פוגעים לכם בפנסיה' נכתב כי הציבור יכול לחסוך כסף בדמי הניהול בהתקשרות ישירה עם קרן הפנסיה ולא באמצעות סוכן כנהוג. בפנייה מבטיחה מנורה להפחית את דמי הניהול ללקוחות אלה בחצי".

הכותרת הראשית של "כלכליסט" היא "הפסיקו להוריד את דמי הניהול ללקוחות", ציטוט ממכתב לבתי-ההשקעות ששלחה סוכנות ביטוח "מהגדולות בישראל". "מכתב חריג של מנכ"לית סוכנות הביטוח שקל מראה כיצד סוכני הביטוח מטרפדים נסיונות של קופות הגמל וקרנות הפנסיה להוזיל את דמי הניהול לציבור החוסכים", נכתב בכותרת המשנה (לצד הסטמפה "בלעדי ל'כלכליסט'"). "הפחד של הסוכנים: 'הפחתת דמי הניהול ללא ידיעתנו' ו'שיתופי פעולה להפחתת דמי הניהול לרמה בלתי סבירה, תוך מתן אפשרות לעובדים לפנות באופן ישיר לגופים הפיננסיים'".

"מה יודעים המשקיעים הזרים שהמוסדיים בישראל עוד לא הבינו?", נכתב בכותרת ידיעה של איתן טפירו ב"עסקים". "המשקיעים הזרים מדירים את רגליהם לחלוטין מהאג"ח הקונצרניות הישראליות", נכתב בכותרת המשנה. "מדוע המוסדיים מעדיפים להשקיע באג"ח מקומיות אף שאג"ח זרות עשויות להיות עדיפות?".

ענייני תקשורת

במוסף "זמנים מודרניים" מראיינת סמדר שיר הבלתי נלאית (כתבה נוספת שלה מתפרסמת במוסף היומי) את ליז סקיורו (העורכים דואגים לצרף לכתבה תצלום של שיר עם סקיורו, כמנהג עדת החומוסיות והעיתונים הערביים), אמריקאית ש"הבחור שאנס אותה לפני 21 שנה במסיבה בקולג' החליט פתאום להתנצל. היא התכתבה איתו, וכשהיתה לה הודאה מפורשת, התלוננה במשטרה והוא נכנס לכלא".

סקיורו כתבה ספר על הפרשה, ושיר שואלת אותה מדוע לא פירסמה בו את המכתב המלא ששלח לה האנס, ויליאם בבה, אלא רק קטעים ממנו. "רוצה לשמוע משהו על מערכת הצדק האמריקאית?", משיבה סקיורו. "עורכי-הדין הזהירו אותי שאם אפרסם את המכתב שלו בשלמותו, הוא יתבע אותי על הפרת זכויות יוצרים, והוא יזכה במשפט". אגב, בבה השתחרר כעבור פחות מחצי שנה בשל טעות מחשב.

"צלמת ההתפרעות בחטמ"ר אפרים לא תעביר צילומים מפלילים למשטרה", נכתב בכותרת ידיעה של עמיחי אתאלי ונועם שרביט ב"מעריב" על הצלמת מרים צחי. "בית-המשפט המחוזי בירושלים: תמונות של צלמת 'מקור ראשון', שבהן ניתן לזהות את המתפרעים, לא יימסרו לכוחות הביטחון. השופט: הצלמת הוזמנה לשטח על-ידי מקורותיה, ולכן היא זכאית לחיסיון עיתונאי".

"הציבור הבריטי מעולם לא קיבל שירות גרוע יותר מהעיתונים. הוא מתמודד עם משברים רבים – משבר כלכלי, סביבתי ודמוקרטי – אך רוב העיתונים אינם מציגים אותם בצורה ברורה או הוגנת. התעשייה שאמורה לחשוף ולגלות מנסה במקום זאת להסתיר ולבלבל, למנוע שאלות ולהשתיק את חוסר שביעות הרצון", פותח ג'ורג' מונביוט מאמר מתורגם מה"גרדיאן" ב"דה-מרקר".

ב"ישראל היום" מדווחים, בעקבות האתר "בחדרי חרדים", כי תושבי בית-שמש השתמשו ביחצנית כדי להגיע לתקשורת: ליבי בייקין, בעלת משרד יחסי-הציבור פוינט אוף ויו, אומרת לעיתון: "נשכרתי על-ידי תושבי בית-שמש כדי לנהל מאבק נגד התוכנית לבניית 1,800 יחידות דיור ברמת בית-שמש ג', המאכלסת בעיקר חרדים קיצוניים". העיתון, בצדק, אינו מעניק מקום בולט לדיווח הזה. שימוש ביועצי תקשורת אינו מעיד דבר על כשרות המטרה שלשמה נשכרו. המידע שכן יכול להביא לכך נוגע, אם כבר, לזהות השוכרים.

המוסף היומי של "מעריב" מציג מדור חדש, "הפינה הכחולה", מאת כתב הפלילים אבי אשכנזי. מעניין להשוות אותו לזה של גדעון מרון ב"ידיעות אחרונות". בעוד שב"מעריב" מגישים מדור שיעניין בעיקר את מי שעוסקים במלאכת השיטור ובמלאכות הנלוות לה ("סנ"צ סיגל טולדו מסיימת בימים אלה את תפקידה כדוברת המחוז"), ב"ידיעות" מנסים לשחזר את הגישה של כותבים כמו בוקי נאה ולפניו אהרן בכר וצבי לידסקי (שהם ושכמותם כולם צאצאים ישירים או חורגים של עיתונאי הפלילים האמריקאי דיימון ראניון), הפונה לא רק לשוטרים, לגנבים או לקורבנותיהם, אלא לכל מי שאינו יכול לסרב לסיפור טוב.