לקחי הבחירות

מערכת הבחירות המקומיות הסתיימה והעיתונות עוסקת בלקחיה. הבולט שבהם: קריסתו הנמשכת של הסדר הישן במגזר החרדי, בעיקר סביב הפיצול החרדי בירושלים והתמיכה החרדית במועמדות בחיפה ובירוחם.

"המהומה במגזר החרדי גדולה, ועשויה להשפיע על הבחירות לכנסת ועל היום שאחרי. גפני ודרעי נגד ליצמן ופרוש, רבנים נגד אדמו"רים, ליטאים וספרדים נגד חסידים. הרבה דברים יכולים לקרות במגזר הזה עד לבחירות, מהתפרקות יהדות-התורה לשתי מפלגות יריבות ועד איחוד של כל השלוש לרשימה אחת, או איחוד של דגל-התורה וש"ס, שישאיר את אגודת-ישראל החסידית לפרפר על סף אחוז החסימה [...] קם דור חדש של חרדים שמרגיש שיש לו כוח, ולא מוכן להפקיד אותו אוטומטית בכיסיהם של אדמו"רים ורבנים" (נחום ברנע, "ידיעות אחרונות").

"אי-אפשר להסתכל היום על החרדים כגוש אחד, כיוון שזה כבר מזמן לא כך", מצטטים ב"ישראל היום" את נתנאל לייפר, "עורך באתר 'כיכר השבת'", "יש היום הרבה אנשים שמזדהים כחרדים, אולם הם לא במיינסטרים ולא בוחרים לפי עמדת הרב קנייבסקי או רבנים אחרים. מכבדים אותם כרבנים, כמובן, אבל לא מצביעים לפיהם".

"נצחונה של עליזה בלוך בבית-שמש הוא עדות למחאת החרדים נגד העסקנים", נכתב בכותרת טקסט מאת אהרן רבינוביץ' בשער "הארץ". "משיחות שערך 'הארץ' עם חרדים רבים שהצביעו בניגוד להוראות הרבנים משלוש הערים [בית-שמש, בני-ברק וירושלים] עולה כי מדובר בהצבעת מחאה נגד שלטון העסקנים, 'העסקונה החרדית' כלשונם, ולא בהכרח הצבעה נגד ההנהגה החרדית", כותב רבינוביץ', ומצטט "חסיד מבית-שמש שהצביע לבלוך ושכנע את חבריו לעשות כמותו":

"אי-אפשר במשך עשור לזלזל בציבור בצורה כל-כך מחפירה ואז לבוא ולבקש את הקול שלנו. במשך עשור אין שירות בסיסי לתושב. ניקיון, תחבורה, תשתיות, חינוך, בתי-כנסת, תעסוקה ורווחה. אבוטבול נחל כישלון חרוץ בכל תחום. באים אומרים לנו 'תצביעו לו כי הוא משלנו והוא ידאג לדירות לחרדים'. יש גבול כמה אפשר לסבול. אנשים אמרו די".

ועליזה בלוך, ראשת העיר החדשה של בית-שמש, אומרת ליפעת ארליך ב"ידיעות אחרונות": "בעיני כל השיח הזה שהתנהל בתוך החברה החרדית – האם מותר לצאת נגד מוסכמות, האם זה לגיטימי להצביע למישהו ממגזר אחר – היה חדשני וחשוב, בלי קשר לתוצאות הבחירות. עצם המפגשים בין סוגים שונים של פעילים הוא חלק גדול מהתפקיד של המסע הזה. בלילה שלפני הבחירות עשיתי פגישה במטה החרדי שלנו, ואמרתי לפעילים: 'תקשיבו, תהא התוצאה אשר תהא, הקבוצה שיושבת כאן היא קבוצה של פורצי דרך'. התהליך שהם עברו יילמד בהיסטוריה של החברה הישראלית".

לקחים נוספים

השיוך המפלגתי אינו משנה: "כל הנבחרים, חדשים כישנים, רצו ברשימות עצמאיות בתמיכת מפלגות אחרות, כולל מהימין. הניסיון לייחס את נצחונם של חולדאי (קדנציה חמישית), ששון (שישית) דנילוביץ' (שלישית) או קוניק (שנייה) לשיוכם המפלגתי, ובעקיפין לגבאי, הוא משהו שיכול לעבור רק במודעה בתשלום. הם ניצחו רק בזכות  עצמם", כותב יוסי ורטר ב"הארץ", או בניסוח עילג יותר אצל סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות": "למרות הסיבוב שניסו ראשי המפלגות לעשות עם כל מיני מועמדים שהיו מנצחים גם בלעדיהם – היתה להם מעט מאוד השפעה, אם בכלל". קדמון מסכמת: "למרות שכל ראשי המפלגות מיהרו להתפאר בהתחזקותם – הליכוד נותר עם הכוח המוניציפלי הגדול ביותר".

נתניהו: לא חבר (ורטר כותב על הסכין בגב של צביקה ברוט בבת-ים והתמיכה הפושרת באלקין בירושלים. "נתניהו לא לקח אף רשות מקומית כמשימה", מרחיבה קדמון, "זה לא באמת חשוב לו. ואם ירושלים לא בראש שמחתו, למה שעיירת פיתוח כלשהי תזיז לו. מהבחינה הזו מאשש נתניהו את הדימוי שדבק בו, שהוא משתמש וזורק, מפקיר פצועים בשטח ודואג רק לעצמו"), וגם לא בעל ההשפעה המאגית שמייחסים לו (ברנע, שכותב: "סקירת תוצאות הבחירות בכל הארץ מלמדת שלבחירה של נתניהו לא היתה השפעה מכרעת, או לא היתה השפעה בכלל").

הנשים שולטות: ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" תופרים את נצחונותיהן של עליזה בלוך בבית-שמש, עינת קליש-רותם בחיפה וטל אוחנה בירוחם כדי להכריז בכותרת הראשית של המוסף על "נשות המהפך", ובכותרת הראשית של העיתון על "המנהיגות החדשות".

ואם כבר בחירות, כמה מלים על משה ליאון, שעלה לסיבוב השני בירושלים: "אריה דרעי, משה גפני, אביגדור ליברמן, שועלים מנוסים, שיחקו לבדם ללא מפריע בכרם הענבים. הם מינפו כוח אלקטורלי מועט למאסה קריטית שהביאה את שליחם, משה ליאון, לעמדת זינוק טובה לראשות העיר. אם ליאון ייכנס לבסוף ללשכתו המתפנה של ניר ברקת הוא לא יצעד פנימה על רגליו שלו, אלא כשהוא נשען על אלה של שלושת האדונים הנכבדים. בעיקר גפני ודרעי. רוב גורף, כ-85% מהקולות שניתנו לו, הם של מצביעי דגל-התורה וש"ס. הוא עצמו קושש כמה אלפי קולות בלבד. רשימתו לא זכתה אפילו במנדט אחד לרפואה. לא כיהן כאן מעולם ראש עיר גדולה בלא סיעה משל עצמו במועצה. ללא גרעין שליטה, ללא פירור שליטה אפילו. ליאון עלול להיות בובה על חוט ולסור למרותם של פטרוניו, שמיוצגים במועצה במנדטים רבים" (ורטר).

"משה ליאון קיבל את מספר הקולות הגדול ביותר בבחירות לראשית עיריית ירושלים. הוא כנראה יהיה ראש העיר, בחסותם של בוחרי דגל-התורה וש"ס. אבל סיעתו, יד, קיבלה רק 5,000 קולות. פחות ממנדט. 'זה סיפור שלא ייאמן', אמר לי מישהו במטה יריב. 'כדי לקבל 5,000 קולות הוציא ליאון שבעה מיליון שקל, 1,400 שקל לכל קול. את השאר הקולות הוא קיבל מגפני ומדרעי, בתקיעת כף'" (ברנע).

ואם כבר ליאון, גם היום ממשיך "מעריב", שמפרסם את עצמו כעיתון ללא פניות, לתמוך באופן בוטה במועמד הבובה של דרעי-גפני-ליברמן. וב"ידיעות אחרונות": סימה קדמון מעמעמת את חלקו של ליברמן בקוניוקטורה שמאחורי ליאון.

וב"ישראל היום", הכותרת הראשית טוענת כי "הבית-היהודי על סף הסכם עם ברקוביץ'", המועמד החילוני שעלה לסיבוב השני מול ליאון בירושלים ("גורם בבית-היהודי: 'לא סוד שמבחינתנו ליברמן הוא סדין אדום'").

כלי הרסני

איילת שני מראיינת ב"הארץ" מהפנט (ד"ר אודי בונשטיין, יו"ר האגודה הישראלית להיפנוזה): "בהיפנוזה חלק מהסוגסטיות שאנחנו יוצרים יעילות בגלל ההתניות. למשל, כשמטפלים בחרדה, אני לוקח משהו מעורר חרדה, מצמיד אליו משהו נעים ומרגיע, ואז התגובה לחרדה הולכת ופוחתת. אלו טכניקות שפרסומאים ופוליטיקאים עושים בהן שימוש. תחשבי, למשל, על תעמולת בחירות. מדביקים צבע אדום וצלילים צורמים לתמונה של מישהו, ובום, זה נחרת בתודעה. מפעילים סוגסטיות שהמטרה שלהן היא ליצור שינוי בעמדות ובקוגניציה".

"לא יהיה כלום, כי אין כלום", מפטירה שני והמהפנט ממשיך: "בדיוק. זו סוגסטיה. זו לא היפנוזה, אלא עקרונות היפנוטיים. כשאני מסתכל על מסרים או על נאומים של פוליטיקאים בולטים בארץ, הם בפירוש עושים שימוש בעקרונות היפנוטיים. וזה עובד. מייצרים רגש חזק מאוד, מקשרים אותו למסר שלהם. למשל, פחד, שהוא הרגש החזק והאפקטיבי ביותר. דמגוגים טובים יודעים להפוך אותו לכלי הרסני".

דמוניזציה של המחנה האחר

"נשיא ברזיל צייץ: 'השגרירות שלנו תעבור לירושלים", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום" (מתחת לכותרת הגג "כפי שחשף בראיון ל'ישראל היום'").

"בולסונארו אינו דונלד טראמפ", כותב גיא רולניק ב"דה-מרקר", "כדי להשתלט בלי צבא וטנקים על ברזיל, מדינה של 210 מיליון איש, היה צריך עמדות הרבה יותר קיצוניות ואלימות. בולסונארו מרבה להתרפק בנאומיו על ימי הדיקטטורה הצבאית הרצחנית, ולהסביר שבימי הזוהר שלה היה צריך להרוג יותר אנשים. הוא הסביר לחברת קונגרס ברזילאית שאין חשש שיאנוס אותה כי היא מכוערת, ובתשובה לשאלה מה היה עושה אם היה מתבשר שאחד מבניו הוא הומו – השיב שהוא מעדיף להתבשר שהבן נהרג בתאונת דרכים.

"[...] אזרחי ברזיל בחרו לאומנות וסמכותנות עם ניחוחות פשיסטיים, אבל בכל הקשור לשחיתות לא היתה להם בחירה של ממש: כל מפלגות הקואליציה שהרכיבה את ממשלות ברזיל ב-16 השנים האחרונות לקחו חלק בתעשיית השוחד וההון-שלטון. לשמאל, למרכז ולימין היו בעיקר סיסמאות, אז הברזילאים בחרו את הדמות הכוחנית ביותר שהוצעה להם. החלומות שדרום אמריקה תיפרד מעידן הדיקטטורים לטובת דמוקרטיה ליברלית הולכים ונגוזים".

ב"ישראל השבוע", דרור אידר, אינטלקטואל ושגריר ממונה, מקדיש את טורו למתקפה על "השמאל": "הקלות הבלתי נסבלת" שבה בחוגי השמאל "מקדימים את המחלוקת הפוליטית לסיפור האנושי" ומייצרים "דמוניזציה של המחנה האחר". "עכשיו הם יוצאים גם נגד נשיא ברזיל הנבחר, בולסונארו, שניפק בעבר אמירות קשות, שלדעתם מצדיקות (כמעט?) את ניתוק היחסים עם המדינה הענקית הזאת. מזלנו שהם לא מנהלים את מדיניות החוץ של ישראל. האם קשירת יחסים קרובים בין מדינות ומנהיגים אומרת שאנחנו מקבלים כל מה שהם אומרים ועושים? הסיפור הרי מורכב יותר", הוא כותב.

ב"ישראל היום" מתפרסם גם ראיון שערך בועז ביסמוט עם בולסונארו. כבר בשאלה הראשונה מתקיל העיתונאי הוותיק את הנשיא הנבחר בשאלה מאתגרת: "אתה יודע שהשם שלך ז'איר משמעותו בעברית 'יאיר', במובן של להאיר באור?".

"נשיא ברזיל החדש אינו חסיד אומות העולם, אבל אלה שתמכו פה בשלום עם הדיקטטורים סאדאת וחוסיין, לחצו יד בחמימות עם רב המרצחים ערפאת, השתוקקו לארח בכנסת את הרודנים לבית אסד, ועדיין משתוקקים להסדר קבע עם המנהיג הבעייתי כל-כך ברמאללה, מנועים לוגית מלהסתייג כעת מהברית נתניהו-בולסונארו", מצייץ חגי סגל, עורך "מקור ראשון", עיתונו האחר של אדלסון בישראל, בטוויטר. עם זאת, סגל לא מנצל את זכותו הלוגית להסתייג מהברית של פוליטיקאי המחמד של בעל הבית שלו עם הפוליטיקאי הברזילאי הדוחה.

עוד ב"ישראל השבוע", המוסף הפוליטי של "ישראל היום": ראיון עם נשיא תאגיד השידור הציבורי באיטליה, RAI, שזוכה לכבוד כאילו היה נשיאה הנבחר של ברזיל. על פואה התפרסם כי הפיץ בעבר דיווחים מצוצים מן האצבע (שזכו לכינוי הממותג "פייק ניוז"), שהוא תומך בשלטון האוטוריטרי של פוטין ברוסיה, שיצא נגד הומואים ושהוא מתנגד לחיסונים. המראיין, אריאל בולשטיין, קובע כי מדובר ב"האשמות שווא" של "קולות השמאל שהשתלטו על התקשורת", למרות שמדובר בהתבטאויות פומביות של פואה עצמו.

באותו מוסף כותב אריאל כהנא על הסולטן קאבוס, השולט בעומאן כבר 48 שנה ברציפות ומתנהל בהתאם למה שהיה אפשר לצפות מרודן מזרח תיכוני – כולל העושר ההזוי שחמס והפרת זכויות האדם. אלא שקאבוס נפגש באחרונה עם נתניהו, ולכן כהנא יודע לספר כי לא מדובר ב"עוד דיקטטור ערבי" אלא אדם בעל "נפש אמן". כי לפעמים יש מניעה לוגית מסיפורים מורכבים מדי.

מינויים

כל העיתונים עוסקים בהתפתחות בהליך המינוי של המפקד העתידי של משטרת ישראל, שדווחה בטלוויזיה (חברת החדשות). ב"מעריב" זו הכותרת הראשית: "מסמך אלשיך". "מידע שעבר מהמשטרה לידי היועץ המשפטי לממשלה עלול לעכב את מינוי המפכ"ל הבא. במסמך: פגמים שעלו בבדיקות הפוליגרף של שניים מהמועמדים לתפקיד. גורמים במשרד לבטחון פנים מעריכים שהמפכ"ל רוני אלשיך יזם את שליחת המסמך ומדגישים: 'כהונתו לא תוארך אפילו ביממה'".

ב"ידיעות אחרונות" מדפיסים על השער את תמונותיהם של שני המועמדים ("המובילים"): ניצב יורם הלוי ומנכ"ל המשרד לביטחון הפנים, ניצב בדימוס משה (צ'יקו) אדרי. ב"ישראל היום" וב"הארץ" הנושא לא זוכה לכותרת בשער. לפי הדיווח של ג'וש בריינר ב"הארץ", המסמך מכיל מידע בעייתי בעיקר עבור הלוי, שאותו האשים אלשיך בעבר ב"קיום קשר חשאי עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מאחורי גבו של המפכ"ל". הדיווח ב"ישראל היום" הוא האנמי ביותר, והוא מודפס רק בעמוד 11. הבוקר אישר היועמ"ש להמשיך בהליך המינוי, ובצהריים כבר הודיע ארדן כי המועמד מטעמו הוא הניצב בדימוס אדרי.

ב"ידיעות אחרונות", בעל מסורת ארוכה של חנפנות לראשי המטה הכללי המתחלפים, מקבלים את פניו של הרמטכ"ל הנכנס אביב כוכבי בכתבת דיוקן ב"7 לילות" (אמירה לם): "מיומו הראשון בצבא היה ברור שנועד לגדולות. בכל התפקידים שמילא התגלה כקצין קרבי נועז, פילוסוף, צייר, פסנתרן, צמחוני אדוק, דעתן שיורד גם לפרטים הקטנים ביותר ואחד שלעולם לא יהסס לומר בדיוק את דעתו".

ואם כבר כוכבי, כדאי לחזור לראיון של יותם פלדמן עם תת-אלוף במיל' שמעון נוה, אביו הרוחני של הרמטכ"ל הנוכחי. "אזכור שמותיהם של מרבית בכירי צה"ל מעורר אצלו מה שנראה כהתקף טורט בלתי נשלט – הוא זועם, מגדף וגוזר גזר דין מוות על חלקם. 'ראוי להוציאם להורג', הוא קורא", כתב פלדמן באותו ראיון, "למראה הפליאה העולה על פני העיתונאי הוא לא מתבלבל. 'כמו שאתה רואה אני מחרבן על כולם, לא אכפת לי', הוא אומר. כשכלבו מקדם את פני בכניסה לביתו הוא מצביע עליו ואומר בצהלה: 'אתה רואה אותו, הוא חכם יותר מרוב אנשי המטה הכללי'".

ואם כבר נוה, אפשר לקרוא גם את הראיון של עופר אדרת היום ב"הארץ" עם אורי מילשטיין (שלפי "הארץ" זוכה "לעדנה מחודשת" עקב עליית הימין), שנפתח כך: "הגיעה השעה לשכוח את הסיפורים על העם הנבחר. את המעשיות על יפי הבלורית והתואר. את האגדות על גיבורי האומה. זו העת להפסיק לחשוב שישראל היא מעצמה בלתי מנוצחת. המפקדים הבכירים של צה"ל נכשלו והתבזו שוב ושוב, ומחדליהם עוברים כחוט השני מ-1948 ועד ימינו. למעשה, ייתכן שרק הודות לנס מדינת ישראל לא חדלה מלהתקיים. זה הרושם שמתקבל מעיון במפעל האדיר שהקים ד"ר אורי מילשטיין, אחד ההיסטוריונים הצבאיים הבולטים והפוריים שפועלים כאן".

מזימת המאה

"לפני שבוע עסקנו כאן בהרחבה יתרה במה שראש הממשלה כינה 'מזימת המאה'; חשיפת התוכנית הנכלולית, הפרנק-אנדרוודית, שרקם לכאורה גדעון סער עם נשיא המדינה רובי ריבלין ועם 'גורמים קואליציוניים', לשדוד מנתניהו את ראשות הממשלה בקדנציה הבאה", כותב ורטר בטורו ב"הארץ", "הקוזאק הנגזל כינה זאת בסרטון ערוך שפרסמה לשכתו: 'תרגיל חתרני בניגוד לרצון הבוחר'. בטאונם החינמי של דרי המעון הרשמי בבלפור הקדים וחימם לו את המופע בכותרת פסקנית חד-משמעית, בגופן ובבולטות של פרוץ מלחמת עולם, שבישרו כי סוכל נסיון פוטש. למחרת עלה סער לשידור ודרש לחשוף את המקורות האנונימיים שעליהם הסתמך נתניהו. דבר לא קרה, כמובן.

"בסוף השבוע הסיפור ירד מהכותרות ונעלם בלי להותיר סימן [...] השבוע נפגש רה"מ בלשכתו בירושלים עם כתבים מדיניים לתדרוך אוף-רקורד. הוא נשאל מה גרם לו לחשוד בסער. תשובתו היתה לא פחות ממאלפת. 'שלושה אנשים אמרו לי ששמעו זאת', אמר במעין נימת ביטול, 'לא משנה אם הדברים נכונים או לא, זה חשף לקונה בחוק שלא ידענו עליה. נצטרך לתקן אותה'.

"כן, אחרי סיפור המעשה השייקספירי על אודות מעשה נבלה שאין לו אח ורע בתולדות הפוליטיקה, ראש הממשלה מאשר בקולו כי המידע שהפיץ הוא לא יותר משמועות. שלושה אנשים סיפרו לו. אולי שניים? אולי שלושתם או שניהם ניזונו מאותו מקור? אין לו מושג ירוק. אולי אלה אותם מקורות שלחשו על אוזנו כי מועמד הליכוד בבת-ים, צביקה ברוט, נעזר בעד המדינה שלמה פילבר? כנראה לעולם לא נדע".

ב"דה-מרקר" מגיש שוקי שדה כתבה מקיפה על סער ("בזמן שגדעון סער לקח פסק זמן מהחיים הפוליטיים כדי להיות עם משפחתו, הוא הספיק להדק קשרים עם בכירים במשק, להעמיד צבא של תורמים ולהכין את הקרקע לקראת הסתערות על כס ראש הממשלה"), מזכיר את הקשר של סער ל"ידיעות אחרונות", אבל לא את קרבתו לפרשן הפוליטי הבכיר של "הארץ" – יוסי ורטר.

הנה באה הרכבת

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התחבורה ישראל כץ מצטלמים בנסיעת מבחן של קו הרכבת ירושלים-תל-אביב, 20.9.2018 (צילום: נועם ריבקין-פנטון)

ברכבת ישראל החליטו כנראה שנמאס להם להיות מלוהקים לתפקיד שק החבטות בדרמה של הפוליטיקה הישראלית, והם יוצאים למתקפה נגד השר הממונה – שר התחבורה ישראל כץ, בראיונות בעיתוני שישי. בעיתונים מדגישים את הביקורת המרומזת של בכירי הרכבת על כץ, שמשתמע ממנה כי השר פתח את קו הרכבת לירושלים טרם זמנו, כשהוא עתיר תקלות וחסר קרונות, רק כדי לגזור סרט עם נתניהו.

"השר אמר לי הוא רוצה להביא את ראש הממשלה לנסיעה, מה יכולתי להגיד?", הוא הציטוט שנבחר לכותרת של ראיון עם דן הראל, יו"ר הרכבת, ב"דה-מרקר". "פתחנו את הקו לירושלים כדי לעמוד ביעד של כץ", נכתב בכותרת הראיון עם מנכ"ל הרכבת, שחר איילון, במוסף "ממון" ב"ידיעות אחרונות" – לא הדגש מובן מאליו ב"ידיעות", שנוהג לגונן על שר התחבורה (והמודיעין!). אמנם, ב"דה-מרקר" הציטוט הביקורתי מוצא את דרכו לכותרת הראשית של העיתון, ואילו ב"ידיעות אחרונות" הביקורת לא מוצאת מקום בשער המוסף או העיתון.

מחיר שאפשר לשלם

"שביתה נגד ההפקרות", נכתב בכותרת ידיעה ב"ידיעות אחרונות". "מחסור בפיקוח ובאכיפה, עובדים חסרי כל הכשרה ואי-ציות להוראות הבטיחות. הזילות בחיי אדם בענף הבנייה גובה מחירים כבדים, והמדינה עוצמת עיניים. במחאה על המצב, הכריזה אתמול ההסתדרות כי תשבית את המשק החל מיום רביעי הבא".

העורך הכלכלי של "ישראל היום", ערן בר-טל (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של תנועת נשים-בירוק)

נפגעי תאונות בנייה הם בדרך כלל מהמגזרים החלשים ביותר בחברה – ערבים או זרים, פועלים ללא אזרחות ישראלית, העובדים בעבודת כפיים שהישראלים לא מוכנים לעסוק בה. למוקדי הכוח אין עניין לדאוג לרווחתם – הם לא בוחרים, אין להם כסף שאפשר לקחת. חייהם זולים: לא נחקקים חוקים מתאימים לשמור על בטיחותם, החוקים הקיימים לא נאכפים, הקבלנים מרשים לעצמם לזלזל, והתוצאות בהתאם – מאז תחילת השנה נהרגו עשרות פועלים באתרי בניין. ובכל זאת, ההסתדרות, גוף בעייתי ומסואב בפני עצמו, לקחה על עצמה להיאבק דווקא בנושא הזה, ומאיימת בהשבתת המשק אם לא יימצא פתרון לקטל.

ההתגייסות הזו לא מוצאת חן בעיני ערן בר-טל, העורך הכלכלי של "ישראל היום". בר-טל מקדם פלוטוקרטיה כבר שנים, ב"מקור ראשון" ואחר-כך ב"ישראל היום", והוא מעין תמונת ראי של קריקטורה של פעיל שמאל אנרכיסטי. "אפשר היה לשבח את ההסתדרות" על כך שהיא דואגת להרג פועלי הבניין, הוא כותב, אלמלא היתה מאיימת בשביתה. שביתה, הוא מסביר, תעלה למשק ממון רב. העורך הכלכלי של משפחת אדלסון, מהמשפחות העשירות בעולם, מזדעזע מ"אובדן התוצר ליום, על הנזקים הנלווים לו". ובשביל מה? בשביל לשמור על חייהם של כמה סינים ופלסטינים? למה לא פשוט להקים ועדת מומחים עם הקבלנים? (אגב, זה באמת מה שהוא מציע).

סימנייה

עמוס הראל, פרשן צבאי ביום ומומחה למוזיקה שחורה בלילה, מגולל ב"הארץ" רשמים ממסעו בארצות-הברית למקומות שבהם "הונחה התשתית" למוזיקה הפופולרית.

עושים לביתם

ב"ידיעות אחרונות" מעניקים הפניה בשער לפרויקט פרסום סמוי שלהם עם בנק הפועלים (הפעם – מקדמים את העסקים הקטנים!). לעיתון מצורף גם מוסף מיוחד: "חדשות לעולם טוב יותר", מטעם של ועידת ראש הממשלה לחדשנות.

ענייני תקשורת

חברים יש רק באגד. "ישראל היום" הוא העיתון היחיד שמדווח על מינויה של דליה דורנר לכהונה נוספת כנשיאת מועצת העיתונות. "ישראל היום" הוא גם העיתון היחיד (חוץ מ"הארץ") שמתהדר בחברותו במועצת העיתונות בכל גיליון. "'ישראל היום' חבר במועצת העיתונות", נכתב ליד סמל המועצה, מתחת לרשימת "העקרונות שלנו" ומעל תחזית מזג האוויר.

מתבקש ש"ישראל היום" ימצא עניין מיוחד בתווי תקן לאתיקה עיתונאית. אחרי הכל, מדובר במוצר תעמולה המתחזה לעיתון, שעדיין לא צבר את הוותק המספיק כדי להרגיש בנוח עם עובדת ההתחזות שלו, כמו שעושים מוצרי תעמולה ישראלים אחרים המתחזים לעיתונים. ברור גם כוח המשיכה המיוחד לתו תקן כמו זה ש"ישראל היום" בחר: החברות במועצת העיתונות, סברו אולי בעיתון של משפחת אדלסון, לא מחייבת אותם לדבר ממילא. למועצה אין שיניים ואין יכולת לאכוף על חבריה ציות לתקנון האתיקה שלה.

למעשה, המועצה דורשת רק דבר אחד (מלבד תשלום דמי חבר): שעיתון המורשע בעבירת אתיקה יפרסם את דבר ההרשעה בעיתון. אבל אפילו בזה לא הצליחו ב"ישראל היום" לעמוד. אחרי שעברו על הסעיף בתקנון שאוסר פרסום סקרים מפלים ומדירים, התמהמהו בפרסום ההרשעה, פרסמו אותה לבסוף באופן מטעה, וכדי להוכיח עקביות – המשיכו להפר שוב ושוב את אותו הסעיף בדיוק.

בעקבות רגשי נחיתות עזים. תחושת הריקנות של "ישראל היום" משתרעת גם הרחק מעבר למודעות למהותו המושחתת. בעיתון יודעים שמדובר בפרסום שמקדש את הבינוניות המקצועית, גם תחת העורך המוטס הנוכחי. היום מציעים ב"ישראל היום" חידוש למסורת עיתונאית נלוזה, מסורת ה"בעקבות".

כלי תקשורת אוהבים להשתבח בכך ששינו את המציאות בעבודתם, גם אם לפעמים הקשר בין הסיקור לשינוי קלוש עד בלתי קיים, וגם אם השינוי חסר חשיבות כלשהי (בדרך כלל מדובר גם ביחס הפוך בין שני החלקים הללו: ככל שהשינוי מטופש יותר, כך בעיתון ירשו לעצמם לדמיין קשר קלוש יותר).

היום, בעמוד 17 של "ישראל היום", מדווחת דניאל רוט-אבנרי כי "בעקבות הפרסום ב'ישראל היום': תושב חולון גילה שזכה במיליונים", אחרי שקרא בעיתון כי בלוטו מחכים לזוכה בהגרלה האחרונה, ודורבן לבדוק אם הכרטיס שבכיסו זכה.

הבהרה. סאגה בת שנים ותביעה בסך מיליון שקל מסתיימים היום בהבהרה ב"מעריב". "נבהיר, כי הגם שלטעמנו לא נפל פגם בעבודה העיתונאית, התברר כי לא קיים דופי בהתנהלותו האישית של כב' הנשיא זיילר ז"ל", נכתב בה בין השאר. הנה קישור לכתבה הראשונה בעניינו של זיילר, שפירסם קלמן ליבסקינד בעיתון.

ההבהרה בעניין זיילר ב"מעריב"

מי נגד מי. ב"ידיעות אחרונות" מראיינים שוב את אנשי "צל של אמת", הטוענים שרומן זדורוב לא רצח את תאיר ראדה. מדובר בפיסת עיתונות מעניינת, מאחר שהתגובות השתולות בה מצד הדמויות השונות שהמרואיינים תוקפים משכנעות יותר מהראיון עצמו. בין השאר מאכלס הראיון מתקפה חריפה על "המקור" ורביב דרוקר ("הטעתה את הציבור, ובעקיפין גם את בית-המשפט"). דרוקר צייץ היום בתגובה כי מדובר בהמשך הוונדטה של "ידיעות אחרונות" נגדו.

כותרת אחת ביום. גם בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" עוסקים בפרשת רצח תאיר ראדה. הכותרת היא "תעלומת כתם הדם המסתורי".

מראיין אותנטי ולא מתאמץ. הזמרת הוותיקה ריטה מקבלת ראיון שער במוסף הבידור של "ידיעות אחרונות" פלוס הפניה נאה בשער העיתון עצמו. העילה: קידום מכירות לסדרת טלוויזיה חדשה שבה היא מככבת. "הנחיתות של ריטה ניכרת", כתבו על יכולות המשחק של ריטה ב"וואלה", "תצוגת משחק מביכה" קבעו ב"ישראל היום", וב"הארץ" ציינו כי היא "נושאת בקושי את עול התפקיד הראשי". לפי רז שכניק, שמראיין את ריטה ל"ידיעות אחרונות", מדובר ב"התפוצצות של כישרון המשחק שתמיד היה שם", וריטה משחקת "בצורה נפלאה, אותנטית ולא מתאמצת".

צרות של העולם המינוס 400. רענן שקד מקדיש טור במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" לתלונה על כך שנאלץ השבוע לעשות פעמיים ריסטארט לממיר כדי לצפות בסדרה האהובה עליו ב-VOD.

הקורא הנאמן ציפורי. בשבוע שעבר הצביע אורן פרסיקו, כאן בסקירת העיתונות, על כך שאלי ציפורי, פרשן כלכלי ב"גלובס", זנח את הוונדטה ארוכת השנים שלו נגד דרור שטרום. ציפורי הקפיד תמיד לחבוט בשטרום, עוד מהתקופה ששטרום כרגולטור הזיק לאינטרס העסקי של פישמן, בעל הבית של ציפורי.

אבל ב"גלובס" יש בעל בית חדש, ולציפורי חמקה בשבוע שעבר מחמאה מתבקשת לשטרום, אגב עיסוק בנושא עמלות היתר בשוק הפרסום (נושא הקרוב ללבה של אלונה בר-און, מבעלותיו הנוכחיות של העיתון). בפעמים הקודמות שציפורי כתב על אותו נושא שטרום לא הוזכר כמובן. ציפורי, קורא מסור של סקירת העיתונות של "העין השביעית", לקח לתשומת לבו – ובטורו החדש הוא מזכיר את שטרום שוב, בהקשר שלילי.