ג'וקים, בדרך כלל, אינם נושא לסיקור עיתונאי. יש מי שנמלט מהם בצווחות, ואחרים רומסים אותם ברגל קלה או מנהלים נגדם לוחמה כימית. אבל מי כותב עליהם? בשום ארגון תקשורת אין מעסיקים "כתב לענייני ג'וקים", אבל תחקיר בנושא מככב באחרונה באתרי אינטרנט לא מעטים.
המדובר בתיקני ניו-יורק, זן נפוץ, עמיד ודוחה, המוכר לכל מי שהתגורר אי-פעם במנהטן או ביקר בה. תיעוד שלהם מתפרסם ברשת על גבי טבלה ומפה המתעדכנות מדי שבוע ומדווחות באילו משכונות ניו-יורק חל באחרונה גידול במספר הג'וקים. המידע נאסף מדיווחים של מחלקת התברואה העירונית של הכרך הגדול, שפקחיה עורכים בדיקות במסעדות ברחבי העיר. אם תרצו, זוהי התקשורת החדשה: פלטפורמה אינטרנטית, עדכון מתמיד, לאו דווקא במסגרת ארגון תקשורת ממוסד, שימוש במידע שמספק גוף רשמי. וגם נושא סיקור חדש.
פרויקט "מפת הג'וקים"
פרויקט מפת הג'וקים של ניו-יורק, פרי יוזמה של עיתונאים ואנשי מחשבים, מוזכר לעתים קרובות בהרצאות, כנסים ומאמרים המוקדשים לז'אנר החדש יחסית של עבודה תקשורתית, "עיתונאות נתונים" (Data Journalism). המדובר בעבודה עיתונאית המבקשת לנצל את עושר המידע הטמון במאגרי נתונים ממשלתיים, מסחריים או אחרים, כדי להפיק ידיעות, כתבות ותחקירים. ברוב המקרים, חלק בלתי נפרד מ"עיתונות נתונים" הוא המימד החזותי, בדמות מפות ותרשימים עתירי מידע.
המידע מגיע בראש וראשונה מגורמים רשמיים שכבר הפנימו את כללי השקיפות ומציגים באתרי האינטרנט שלהם נתונים ואף מאפשרים גישה למאגרי מידע. כך נוהגות, לדוגמה, מפקדות משטרה רבות ברחבי ארצות-הברית. במקרים רבים אחרים נדרש העיתונאי להיאבק, בדרך כלל בחסות "חוק חופש המידע", כדי לכפות על מי שמחזיקים בנתונים לשחרר אותם. ויש גם הדלפות של מאגרי מידע, כמו אלה שפורסמו על-ידי ויקיליקס, שחלק מהם הוצג אחר-כך גם על גבי מפות, בטכניקות של עיתונאות-נתונים.
"עיתונאי הנתונים" אמור להיות מומחה רב-תחומי: כמו עמיתיו הוותיקים, הוא נדרש לזהות סיפור טוב, לאסוף את המידע ולאמתו, ולהציגו לצרכני התקשורת בצורה אמינה, בהירה ומעניינת. אבל הוא חייב גם להיות בעל יכולות טכניות בתחום המחשבים, כדי שיוכל לצלול לאוקיאנוסים של מידע, ולעתים אף לתכנת בעצמו כלים לניתוח הנתונים ולהצגתם.
כך, לדוגמה, עשה אל שואו מאתר התחקירים האמריקאי "פרופבליקה", שבנה את הכלים שבאמצעותם זיהה את התורמים הגדולים ביותר לסופר-פאקס, עמותות הפעולה הפוליטיות שאליהן מתנקז הכסף הגדול שסייע למועמדים לנשיאות בשנה שעברה. איסוף הנתונים וניתוחם על-ידי שואו חשפו את מקומם של בני הזוג שלדון ומרים אדלסון בראש רשימת התורמים. ממצאיו צוטטו באמצעי תקשורת רבים. תחקיר אחר, שביצע יחד עם מייקל גרבל, מציג את מתקני השיקוף לנוסעים המופעלים בנמלי תעופה בארצות-הברית. על-ידי הקשת המיקוד של אזור מגוריו, מקבל הגולש מידע על סוג מערכת השיקוף, לצד הפניה לתחקיר נוסף על הסיכונים הבריאותיים הכרוכים בשיקוף.
מיומנות בעיתונאות-נתונים היא חלק בלתי נפרד מהכישורים הנדרשים כיום לכתבים ולעורכים, בעיקר בעיתונות המקוונת. סטיב הרמן, עורך החדשות המקוונות של ה-BBC, אמר באחרונה כי כאשר הוא מקבל לעבודה עיתונאים, הוא מצפה שיהיו בעלי הבנה וכישורים במגוון רחב של תחומים. העיתונאי החדש חייב להתמצא בעולם הרשתות החברתיות, להבין את המקום המרכזי של ייצוגים גרפיים (תמונה ווידיאו) בסיפור העיתונאי, וכן להביא עימו היכרות עם טכניקות של עיתונאות-נתונים.
"הבנת חשיבותם של הנתונים, העובדות והמספרים היתה תמיד קריטית לעיתונאות", צוטט הרמן בכתבה על עיתונאות בפתח 2013, אבל עתה גוברת הנטייה להדגיש את השימוש בנתונים כדי להביא את הסיפור. לפעמים הדבר נעשה באמצעות גרפיקה פשוטה יחסית, ולפעמים באמצעות מצגות אינטראקטיביות כדוגמת "היכן את/ה נמצא/ת על מפת ההשמנה העולמית".
היומון הבריטי ה"גרדיאן", הנחשב לאחר המובילים ביכולות האינפוגרפיקה שלו, הוא גם שחקן מרכזי בזירת עיתונאות-הנתונים העולמית. בלוג עשיר ופעיל, ה"DataBlog", מוקדש לתחום זה באתר העיתון, תחת המוטו "עובדות הן קדושות".
בחודש שעבר פירסם הבלוג את הסיפורים הבולטים היותר שהופקו ופורסמו בשנת 2012 באתר ובעיתון על בסיס חומרים ממאגרי מידע. אחד מהם חשף כי מספר הגברים בתיאטראות לונדון – שחקנים, במאים, מעצבים, חברי דירקטוריון וכל יתר בעלי התפקידים – כפול ממספר הנשים. אגב כך נבדק גם ההיבט המגדרי במחזותיו של שייקספיר: מתברר כי מספר השורות הגדול ביותר של נשים במחזותיו הוא ב"כטוב בעיניכם", וגם שם רק 40% מהטקסט נכתב עבור שחקניות.
שנה קודם לכן מילאה עיתונאות הנתונים של ה"גרדיאן" תפקיד מרכזי בדיון הציבורי בבריטניה בשאלת אחריותן של רשתות חברתיות למהומות הקשות על רקע עדתי שהתחוללו בקיץ 2011 בשכונות מהגרים בלונדון ובערים אחרות. מיד לאחר שפרצו ההתפרעויות נשמעו טענות כאילו ציוצי טוויטר, שבהם דווח על ניידת משטרה בוערת, וכן סטטוסים רבים על הנושא בפייסבוק היו גורם מרכזי בהתססת הציבור ובהוצאת אנשים לרחוב. "מהומות הבלקברי", כך כינה ה"אקונומיסט" את גל האלימות, על רקע השימוש הנרחב שעשו בני נוער בריטים ברשת הצ'אט של המכשיר.
ראש הממשלה דייוויד קמרון הביע בישיבת חירום של הפרלמנט זעזוע מכך שהאירועים "אורגנו באמצעות הרשתות החברתיות". הוא לא הסתפק בכך ואמר כי ממשלתו בוחנת את האפשרות להגביל את פעילות הרשתות החברתיות, או לאסור כליל את השימוש בהן בעת הפרות סדר המוניות. צעד כזה נדרש, לדעת קמרון, כדי "למנוע מאנשים לתקשר באמצעות אתרים ושירותים, כאשר אנו יודעים שהם מתכננים בדרך זו פעולות אלימות של הפרת הסדר ומעשים פליליים".
אלא שההערכות והתחושות שקמרון ביקש לקבע כעובדות התבררו כחסרות בסיס. צוות עיתונאות-הנתונים של ה"גרדיאן" בחן וניתח כשני מיליון וחצי מסרי טוויטר שהועברו בימי ההתפרעויות, וגילה כי מרבית הציוצים שעסקו במהומות שוגרו לאחר שאלו כבר החלו. מחקר מקיף יותר שביצעו אחר-כך שני מוסדות אקדמיים חיזק את הממצאים הללו, והצביע על כך שלא פייסבוק ולא טוויטר שימשו אמצעי מרכזי להתססת הרוחות. יתר על כן, כפי שכותבים אלון הלוי וסוזאן מקגרגור במאמר על עיתונאות-נתונים, חלק משמעותי מהפעילות ברשתות החברתיות הופנה בכלל למאמץ ההתנדבותי לשיקום אתרים שנפגעו בעת המהומות.
הטיפול של ה"גרדיאן" בפרשה, כתבו הלוי ומקגרגור, העיד עד כמה מועיל השימוש במאגרי מידע לעיתונות המבקשת לחשוף מידע אמין ורלבנטי בנושאים שעל סדר היום. לא ברור אם ממשלת בריטניה אכן היתה מנסה להטיל הגבלות על הרשתות החברתיות אלמלא דיווחי העיתון, אך ברור שתמונת ההתפרעויות בעיני הציבור השתנתה. כך התברר שלא ניתן להטיל את האשמה על התקשורת החדשה וראוי לחפש מניעים אחרים להתפרצות האלימה שבה נהרגו חמישה אנשים, 16 נפצעו, 3,100 נעצרו ונגרם נזק המוערך בכ-200 מיליון ליש"ט.
מפה של ה"גרדיאן" המציגה חללים במלחמה בעיראק על-פי מסמכי ויקיליקס
עיתונאות הנתונים, כתפיסה מקצועית או כאופנה בתחום התקשורתי, היא הדור השלישי של הסתמכות עיתונאית על מאגרי מידע, כדי לשכלל את ההגעה לחקר האמת. השלב הראשון כונה "עיתונאות מדייקת", והוא נקשר בעיקר בשמו של העיתונאי האמריקאי שהיה לאיש אקדמיה, פרופ' פיליפ מאייר. על-פי מאייר, ראוי שהעיתונות תאמץ כמה משיטות המחקר של מדעי החברה כדי להעמיק את יכולתה לשרטט את המציאות ולמקם אותה בהקשרים חברתיים רחבים יותר.
אחד מנסיונותיו הראשונים ליישם זאת היה בדטרויט בשנת 1967, לאחר מהומות השחורים בעיר. בעיתונות נהגו אז להציג את המתפרעים בעיקר כצעירים חסרי השכלה, שנשרו מבתי-ספר תיכוניים. מאייר נבר במאגר הנתונים המשטרתי שבו תועדו כל המתפרעים שנעצרו וגילה מציאות שונה, מורכבת בהרבה: רבים מהם היו סטודנטים או אפילו בעלי תואר אקדמי. ממצאיו לא רק הזימו את התפיסה המקובלת בנוגע לזהות מפירי הסדר, אלא גם חשפו לראשונה את עומק תחושת הקיפוח בקרב השחורים. ללבנים המופתעים התברר כי אפילו תואר אקדמי אינו מעניק לבן המיעוטים את ההרגשה שניתנת לו הזדמנות שווה בחברה האמריקאית.
השלב השני התפתח בעיקר בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, לאחר שהמחשב האישי דחק את מכונת הכתיבה משולחן העבודה של העיתונאי. הצג והמקלדת שימשו תחילה בעיקר לעריכת טקסטים, אולם מאוחר יותר החלו להתגבש שימושים חדשים, ובהם מה שכונה "איסוף מידע באמצעות מחשב" (Computer Assisted Reporting), או בקיצור CAR. באמצעות תקשורת מחשבים נוצרה גישה למאגרי מידע שונים, ובסיוע גליונות חישוב ואמצעים אחרים בוצע עיבוד נתונים, שהעצים את יכולת איסוף המידע והעשיר את רמת הניתוח העיתונאי.
כך לדוגמה הוכיח ניתוח ממוחשב שערכו תחקירני העיתון "ניוז אנד אובזרבר" את הקשר בין מיקומן של חוות לגידול חזירים במדינת צפון-קרוליינה בארצות-הברית לזיהום מקורות מים באותם אזורים, ובמקביל גם את הזיקה בין תרומותיהם של בעלי החוות לפוליטיקאים מקומיים לבין הצבעותיהם של אותם פוליטיקאים נגד חקיקה לקידום שמירת הסביבה. החשיפה הובילה לפרס פוליצר לתחקירני העיתון.
עיתונאות-הנתונים היא אפוא הגלגול המעודכן של העיתונות המדייקת וה-CAR. עתה יכולים עיתונאים להסתייע בכלים רבים יותר בתחום איסוף המידע וניתוחו, כולל אלה שמעמידה גוגל לרשות הגולשים, כדוגמת Fusion Tables. ויש, למעוניינים, גם מדריכים מקצועיים המלמדים כיצד לנווט בעולם הנתונים החדש.
כמה מהכלים הללו גם מאפשרים להטמיע בקלות יחסית את הנתונים על גבי מפות, כפי שנעשה לדוגמה לאחר רעידת האדמה הקטלנית ביפן ב-2011, שהגבירה את המודעות לסכנות הבטיחותיות החמורות הטמונות בתחנות כוח גרעיניות השוכנות באזורים המועדים לרעשי אדמה. לצורך זה נאספו נתונים ממאגרי מידע שונים על אזורי הסיכון לרעשים בעולם, במקביל לפרטים על מיקומן של תחנות כוח גרעיניות. הייצוג הגרפי המשולב של הנתונים מציג בצורה מאירת עיניים את ממדי הסיכון.
פרויקט דומה בוצע על-ידי עיתונאית איטלקייה שהצליחה לקבל, לא בקלות, מידע מרשויות שונות על מידת העמידות של בתי-ספר ברחבי המדינה לרעידות אדמה. גם היא הציגה זאת על מפה המשמשת איתות אזהרה להורים, למורים וגם לפוליטיקאים, שלא יוכלו עוד לטעון: לא ידענו.
בתיאוריה, עיתונאות-הנתונים אינה אמורה לשמש תחליף למגע האנושי עם מקורות בשר ודם, אלא להיות רק ערוץ משלים. אבל היא מתחברת מצוין לסביבה התקשורתית החדשה, הממוחשבת. הסביבה שבה העיתונאים (אלה שטרם פוטרו) נדרשים פחות ופחות לשחוק את סוליות נעליהם בריצה מאתר לאתר. חלק מהמידע זורם אליהם באמצעים דיגיטליים למחשב, לטאבלט, לטלפון החכם. חלק אחר מגיע היישר לידי העורכים, המלקטים עובדות, ציטוטים והערכות מכאן ומשם באמצעות המחשב, כדי ללוש הכל לסיפור המלווה בתמונה, בווידיאו, במפה.
יש לעיתונות הנתונים עוד יתרון: בעידן שבו אמצעי תקשורת נאלצים להתגונן בפני טענות על הטיה והטעיה, הנתונים המספריים מעניקים להם חזות עובדתית, רצינית, מהוגנת. תחליף מכובד המאפשר להצניע את ההסתמכות הבעייתית לעתים על מקור בכיר או מדליף זוטר. "מספרים נחשבים בדרך כלל סימן ניטרלי, שקוף, לא טעון, המייצג ממשות", כך כתבו לפני שנים רבות יצחק רועה ושאול פלדמן. "משתמשים בהם כמרכיבים ברטוריקה של אובייקטיביות. הם תורמים ליצירת רושם של עיתונות המציגה את העובדות ורק את העובדות".
אך אסור שהחזות העובדתית תטעה את הקורא. בעיתונות הפופולרית, כלשונם של רועה ופלדמן, מסייעים המספרים ליצירת תמונת עולם מלודרמטית, והם פונים יותר אל רגשות הקורא מאשר מייצגים מציאות עובדתית. כך שלא רק טעויות בחישוב עלולות ליפול בעת הצלילה לעולם הסטטיסטיקה: גם עובדות שנשלפו ממאגרי מידע עלולות להסתחרר לספין.