אוקטובר 1978

"סליחה, אני יכול להשתמש לרגע בטלפון?". הסתובבתי. המבטא הרוסי הכבד לא הסתדר לי עם הגבר האלגנטי שנשען, מחייך, על דופן תא העבודה של הכתבים הישראלים בחדר העיתונות שבסטייט דיפרטמנט. הוא נראה כמו דוגמן מירחון אופנת גברים אמריקאי. בלייזר כחול כפול‑דשים, חולצת כותנה תכולה, מכנסי חאקי בהירים ועניבת פסים של בוגר מכללה.

"בוריס איוונוב", אמר האיש והושיט יד. "אני שליח טא"ס בוושינגטון. התחלתי לא מזמן".

"נעים מאוד", אמרתי, מלמלתי את שמי ופיניתי מקום בתא הצר כדי שכתב טא"ס, סוכנות הידיעות הרשמית של ברית-המועצות, יוכל להשתמש במכשיר הטלפון הקווי. הייתי מופתע בעליל.

ככל עיתונאי זר או אמריקאי שעבד בוושינגטון בסוף שנות ה‑70 ובראשית שנות ה‑80 של המאה הקודמת, ידעתי גם אני שכתבי התקשורת הסובייטית הרשמית בחו"ל הם סוכנים במשרה מלאה של אחת מסוכנויות המודיעין של ברית-המועצות. אינספור בדיחות וסיפורים התהלכו על כך. הם נראו והתלבשו כמוז'יקים (איכרים, ברוסית), החמיצו פנים ובדרך כלל התרחקו מעיתונאים אחרים.

רובנו ידענו, פחות או יותר, מי עובד עבור איזה שירות ביון: כתב טא"ס עובד עבור הק.ג.ב ואוסף בעיקר מודיעין מדיני ופוליטי. כתב סוכנות "נובוסטי", לעומת זאת, עובד עבור המודיעין הצבאי גרא"ו, ומתעניין במה שקורה בפנטגון, בוועדות השירותים המזוינים של שני בתי הקונגרס ובתעשיות הצבאיות האמריקאיות, ובעיקר בקצינים, פקידים ולוביסטים, שאולי אפשר לגייסם כמקורות מידע. נוסף לכך הם שימשו לעתים די קרובות גם כתועמלנים מטעם, כשהם מנצלים את המפגש עם עיתונאים אחרים אחרי התדריך היומי של דובר הסטייט דיפרטמנט, אך מאיתנו, הכתבים הישראלים, נהגו להתעלם בדרך כלל, ואפילו במופגן.

לכן הייתי מופתע שבעתיים כשהאורח שלי לא מיהר להסתלק בתום שיחת הטלפון שניהל ברוסית, אלא הודה לי באריכות ואף הציע שנרד לשתות יחד קפה בקפיטריה שבקומת המרתף. היססתי. כאמור, ידעתי שכתבי טא"ס הם אנשי דירקטוריאט החוץ של הק.ג.ב, המקביל למוסד אצלנו, וכבר התחלתי לתהות אם בקשתו לשוחח מהטלפון, ששירת את הכתבים הישראלים, לא נועדה לעקוף את ההאזנה שבוודאי התקין האף.בי.איי בקו ששימש את הכתבים מברית-המועצות. אבל הוא התעקש ולא יכולתי להתגבר על סקרנותי.

בעודנו עושים את דרכנו במבוך המסדרונות והמעליות של משרד החוץ האמריקאי, סיפר איוונוב שהוא הגיע לוושינגטון לפני כמה חודשים עם אשתו. לא, אין להם ילדים. הוא שקוע בעבודתו עד מעל לראש. אשתו טניה עובדת בשגרירות ברית-המועצות, אמר בלי לפרט מה בדיוק היא עושה שם, "אין לנו זמן לנהל חיי משפחה כמו שצריך", הוסיף בחיוך עגום כשהתיישבנו עם כוסות קפה. "ומה איתך?".

סיפרתי לו בקצרה שאשתי, ליאורה, מלמדת עברית בבית-הספר של שירות החוץ האמריקאי, שבו לומדים גם אנשי סוכנות הביון המרכזית, וכי שלוש בנותי לומדות בבית-ספר יהודי במרילנד. אחר-כך החל לשאול על עבודתי וסיפר, כאילו לתומו, שהוא מתעניין מאוד במתרחש במזרח התיכון – גם כי לקח קורס בנושא באוניברסיטת מוסקבה, ובעיקר מפני שהסיפור הישראלי‑מצרי‑פלסטיני הוא כעת נושא מרכזי במדיניות החוץ האמריקאית, שאותה הוא נשלח לסקר.

המלחמה הקרה היתה אז עדיין בעיצומה. בקרמלין ישב ברז'נייב ובבית הלבן הנשיא ג'ימי קרטר. אך הנושא החם על סדר היום הפוליטי והתקשורתי בוושינגטון היה השלום בין ישראל למצרים. באביב של אותה שנה הצליח קרטר להחתים את נשיא מצרים אנואר סאדאת ואת ראש ממשלת ישראל מנחם בגין על הסכם שלום היסטורי. אך טקס החתימה על מדשאת הבית הלבן היה רק המבוא למשא-ומתן קשה, שהתנהל בוושינגטון בתיווכו האישי של הנשיא קרטר, על יישומו של ההסכם.

מדינות ערב, הפלסטינים וברית-המועצות, שראו בנשיא מצרים בוגד, ארבו בפינה ורק חיכו שהמשא-ומתן בין הצדדים יתפוצץ. אנחנו, העיתונאים הישראלים שבוושינגטון, שעקבנו מקרוב אחרי המשא-ומתן והיו לנו מקורות טובים בממשל האמריקאי ובמשלחות הישראלית והמצרית, היינו מושא לחיזורי עמיתינו למקצוע, אמריקאים וזרים כאחד.

אני מודה – זה החניף לי. העובדה שעיתונאי/איש מודיעין של מעצמת‑על עוינת בחר להתביית דווקא עלי היתה סוג של מחמאה עקיפה לעבודתי העיתונאית. אם הייתי נשאל אז, הייתי כנראה מכחיש, אבל היום אני יודע שהיתה בי גם איזו משיכה להיות מעורב בסיטואציה שעד אז הכרתי רק מספרי ג'ון לה-קארה. לא העליתי אז בדעתי שזה גם עלול לסבך אותי.

שבוע או שבועיים אחר-כך, בסוף השבוע, טלפן אלי איוונוב הביתה והציע שביום שני נצא יחד לצהריים. "אתה אוהב אוכל אסייתי?", שאל. "אני מכיר מסעדה תאילנדית מוצלחת. אני מזמין".

המסעדה היתה אפלולית. כל מה שהזמנתי היה חריף להחריד, וגם איוונוב התקשה קצת עם הצ'ילי. הוא הזמין בירה ושתה כוס אחר כוס, וניסה לשכנע אותי שזו הדרך הנכונה ליהנות מהאוכל החריף. בתחילה סירבתי ואמרתי שאיני אוהב בירה. "אז תשתה יין או וודקה", אמר. הסברתי שלפני יום עבודה ארוך, אבל איוונוב התעקש. "אתה חייב לשתות, אחרת לא תיהנה מהאוכל", אמר. הוא היה נחמד אבל די אגרסיבי. לא רציתי להעליבו. הנחתי לו להזמין עבורי בירה, שתכולת האלכוהול בה נמוכה יותר מזו שביין או בוודקה.

כעבור כמה דקות הוא הזמין עוד אחת לכל אחד מאיתנו, וכך הלאה. אחרי הכוס השנייה או השלישית עבר איוונוב לדבר על הקשיים שנתגלעו באותם ימים בניסוח כמה סעיפים בהסכם השלום בין ישראל ומצרים. הוא טען שאינו מבין כמה מהסוגיות במשא-ומתן הצבאי, שעליהן קרא ב"וושינגטון פוסט", וביקש שאסביר לו אותן. חשבתי שלא יקרה כלום אם אספר לו מה שכבר כתבתי ב"ידיעות אחרונות".

להפתעתי, הוא נראה מאוד מרוצה, אף שסיפרתי לו מה שיכול היה לקרוא בקלות בלקט התרגומים מן העיתונות העולמית שהכין מדי יום משרד החוץ האמריקאי. הוא האיץ בי להמשיך ולשתות, דחף לעברי כוס מלאה נוספת שהזמין והמשיך לשאול. בשלב הזה, התרגיל כבר היה ברור: תפריט המסעדה החריף נועד להמריץ אותי להגיר לתוכי אלכוהול שישחרר את חרצובות לשוני. הוא לא רשם דבר ולכן הנחתי שהוא מקליט. זה היה כה שקוף, כה פרימיטיבי, שהתחלתי לתהות אם עולם הריגול באמת ראוי להילה הרומנטית שנקשרה סביבו.

כעבור זמן‑מה נטש איוונוב את הפוזה של מתעניין תמים, ושאלותיו נעשו יותר ויותר ממוקדות: אני זוכר למשל שהוא רצה לדעת אילו הסדרי פירוז בסיני יהיו מקובלים על ממשלת בגין, או מהן הדרישות שהמשלחת הישראלית לא תסכים להתפשר עליהן. היה לי רושם שהוא בא למפגש בינינו עם צי"ח ברור (מושג מעולם המודיעין; ראשי תיבות של ציון ידיעות חיוניות).

כשחשתי שאדי האלכוהול מתחילים לערפל במקצת את חשיבתי, הזכרתי לעצמי שעלי להיזהר. הנחתי שאיוונוב נמצא במעקב וכי חוץ מאיש הדסק שבמוסקבה יהיו גם כמה בכירים בסוכנויות הביון האמריקאיות שיקראו את הדיווח על פגישתנו. לא רציתי להיות מוזמן לשיחה באף.בי.איי או בשגרירות ישראל בחשד שאני משת"פ של המודיעין הסובייטי.

אחרי המפגש הזה המשכנו, בוריס ואני, להתראות בתדרוכים היומיים. מפעם לפעם שוחחנו קצרות, תמיד ביוזמתו. הוא התעניין מאוד בפעילות השתדלנות האינטנסיבית שקיימו אייפא"ק ושגרירות ישראל בקונגרס, במטרה לקדם את חופש הביטוי ואת זכותם להגר של יהודי ברית-המועצות. הקפדתי תמיד לומר לו רק את מה שכבר התפרסם.

כעבור חודש לערך הוא הזמין את רעייתי ואותי לארוחת ערב בביתו.

"מי עוד מוזמן?", שאלתי.

"מדובר באירוע לא פורמלי", השיב בקלילות. הוא וטניה רעייתו ישמחו לארח בביתם את הזוג בן-ישי.

מחמת הזהירות, ביקשתי מאשתי לשאול את הממונה עליה בבית-הספר לשפות אם יש בעיה שתצטרף אלי לארוחת ערב אינטימית אצל עיתונאי סובייטי. נאמר לה שאין בעיה, ובלבד שלא תדבר על עבודתה. הזהירו אותה בעיקר שלא לזהות אנשים שהיו תלמידיה, בהם דיפלומטים ואנשי סי.איי.איי.

הערב המשותף היה נחמד למדי. דירת הזוג איוונוב, קטנה ומרוהטת בצניעות, שכנה בבניין דירות גדול באחת משכונות המעמד הבינוני על גבולה של וושינגטון הבירה ומדינת וירג'יניה. מאוחר יותר נודע לי שבאותו בניין ובאזור כולו התגוררו מאות מאנשי הסגל הבינוני והזוטר של שגרירות ברית-המועצות.

כשהתיישבנו לשולחן הצהיר איוונוב בחיוך שאינו מבין דבר בבישול וכי גם רעייתו הטרייה עושה רק עכשיו את צעדיה הראשונים במטבח. טניה, אשה יפה באמצע שנות ה‑20 שלה, שהאנגלית שבפיה היתה פחות מבסיסית, הנהנה במבוכה. כמו בעלה היתה גם היא גבוהה, דקיקה, עיניה תכלת חיוורת, שערה הבלונדי אסוף בפקעת על עורפה. פניה נותרו רוב הזמן נטולות הבעה ומבטה מרוחק, בניגוד לבוריס, שממש יצא מגדרו להיות חברותי ומשעשע. ליאורה, שניסתה לשוחח עמה במהלך הערב, אינה זוכרת דבר משמעותי שאמרה טניה חוץ מלציין את העובדה שאין להם ילדים וכי גם אין לה כל תוכניות בעניין.

על השולחן היו קוויאר שחור, ביצה קשה ובצל חתוך דק, דג מלוח, פרוסות נקניק, לחם רוסי אפור וחמוצים. כמנה עיקרית הגישה טניה בורשט, שלא התקרב אפילו לטעמו או למראהו של הבורשט האדום והסמיך שכף שמנת טרייה צפה במרכזו, שזכרתי משולחנה של סבתי. אבל וודקה היתה ובשפע: קרה, קפואה ומאיכות טובה. כוסית רדפה כוסית כשברקע התנגן מבחר משירי מקהלת הצבא האדום.

באחת השיחות בינינו סיפרתי לבוריס בגעגועי‑אמת על שירי העם הרוסיים ששרנו סביב המדורה בתנועת הנוער, ועל הכרכים של גדולי הסופרים הרוסים הקלסיים, מגוגול ועד דוסטויבסקי, מתורגמים לעברית, שמילאו מדפים שלמים בארונות הספרים שבבית הורי, ושאותם קראתי בשקיקה בילדותי ובנערותי. במבט לאחור, ייתכן שהתלהבותי בעניין גרמה לו לחשוב שלפניו טרף קל. אולי הייתי בעיניו אחד מאותם "אידיוטים שימושיים" שעליהם דיבר לנין.

כך או כך, אחרי כמה כוסיות כבר שרתי ברוסית, יחד עם התקליט, שני בתים מ"שיר קוזקֵי הוולגה", במבטא הכי אותנטי שיכולתי לגייס. בתגובה הלך בוריס הנרגש לחדר סמוך וחזר עם בקבוק וודקה ותקליט של מקהלת הצבא האדום. הוא הושיט לי אותם בחגיגיות ובפנים סמוקות והכריז שזו מתנה ראויה "לידיד‑אמת של התרבות הרוסית".

היססתי. משירותי הצבאי ומנסיוני כעיתונאי היתה לי היכרות לא רעה עם תחום הביון והמודיעין האנושי, וידעתי שמתנות הן מדרון חלקלק: מתנה זולה וסתמית גוררת אחריה מתנה יקרה וכך הלאה, עד שאתה מתמכר או מופלל – מה שמאפשר למפעיל שלך לעשות בך כרצונו. ואולם לא היה נעים לי לעלוב באיוונוב. לקחתי את התקליט והוודקה, הודיתי בחום למארחים ורמזתי לליאורה שהגיעה השעה ללכת.

בדרך הביתה ציינתי בפניה שאיוונוב אפילו לא ניסה, כדרכו, לחלוב ממני מידע. ליאורה העלתה השערה שאולי הזוג איוונוב באמת סתם מחפש חברה, וסיכמנו שהערב היה מעניין ואפילו נעים – חוץ, אולי, מהתנהגותה המרוחקת משהו של טניה.

המפנה ביחסִי לסיפור התחולל כשאיוונוב ביקש שאכיר בינו לבין דאג בלומפילד, פעיל בכיר של אייפא"ק שהייתי מיודד עמו ושהתמחה בתדרוך אנשי קונגרס וסנטורים בעניין יהודי ברית-המועצות.

ידעתי שהאף.בי.איי ואולי גם סוכנויות ביטחון פנים אחרות עוקבים דרך שגרה אחרי הדיפלומטים והשליחים של מדינות הגוש המזרחי, והגעתי למסקנה שאיוונוב הוא כנראה כריש רציני וכי המשחק עמו מתחיל להיות מסוכן. חששתי שהאמריקאים יראו בי סוג של משת"פ עם הביון הרוסי ויזהירו את אנשי הממשל והקונגרס שעמם הייתי בקשר שלא לספק לי מידע. רק זה עוד היה חסר לי: לא רק שזה עלול היה להזיק ליכולתי לעבוד כעיתונאי בוושינגטון, זה גם עלול לסבך אותי בצרות עם השגרירות שלנו בוושינגטון ועם גורמי ביטחון ישראליים.

החלטתי להתייעץ עם קב"ט השגרירות, שהעביר את הטיפול בפרשה לא', אז הנציג הבכיר של המוסד ואיש הקשר של קהיליית הביון הישראלית עם הסי.איי.איי והאף.בי.איי.

א' האזין בקשב לסיפורי ורשם במהירות. מדי פעם חייך והניד בראשו כמי שמזהה מצב מוכר. "נראה לי שהחשד שלך מוצדק. אבל אל תשנה דבר ותתנהג כרגיל", אמר. "בינתיים תמשיך את הקשר איתו ואתה בהחלט יכול להדק את הידידות. אם הוא יחזור ויבקש להכיר את דאג בלומפילד, אתה יכול לשאול את דאג אם הוא מעוניין בכך, כמובן אחרי שתבהיר לו במי מדובר. אם בלומפילד לא יתנגד, אין כל מניעה שתכיר ביניהם. בינתיים אעשה את הבירורים שלי ובקרוב אצור איתך קשר. ברור שאיש לא צריך לדעת שאני מעורב".

לא הבנתי אז שבמוחו של א' המנוסה החלה מתגבשת תוכנית פעולה יצירתית.

באותו שבוע ביקרו בוושינגטון המו"ל והעורך הראשי של "ידיעות אחרונות" נח מוזס ופולה אשתו, זכרם לברכה. מעסיקַי היו אנשים סקרנים ותאבי דעת בתחומים רבים, והם רצו להכיר לעומק את סביבת העבודה שלי. לכן, בסוף אותו שבוע ערכנו ליאורה ואני קבלת פנים גדולה לכבודם. בשבילי זו היתה גם הזדמנות לגמול לזוג איוונוב על הערב בביתם ולהפגיש את בוריס עם דאג בלומפילד.

סיפרתי לנח ולפולה על הפרשייה המתפתחת עם העיתונאי/מרגל הסובייטי ושאלתי אם הם מתנגדים שיהיה בקבלת הפנים לכבודם. כמו שציפיתי, הזוג מוזס לא התנגד ואפילו נלהב לרעיון. פולה, שהיתה פרטיזנית בפולין בתקופת השואה, שמחה לנער את האבק מהרוסית שלמדה ביערות. אשר לבלומפילד, סיפרתי לו על הכתב החרוץ שרוצה להכירו ועל חשדותי בעניינו, ואמרתי לו שלא איעלב אם יחליט להיעדר מן האירוע כדי לחמוק מהמפגש. דאג צחק. "אני ילד גדול", אמר, וביקש שאסיר דאגה מלבי. בכל זאת החלטתי שכדי להימנע מהסתבכות אפשרית עם החוק האמריקאי, לא אני אזום את ההיכרות. אם השניים ישוחחו ביניהם בקבלת הפנים, זה יהיה לגמרי לגיטימי.

קבלת הפנים התנהלה, כצפוי, באווירה חמימה. הצגתי את הזוג איוונוב בפני הזוג מוזס והם פצחו בשיחה ערה, חלקה ברוסית. פולה ונח היו מוקסמים, איוונוב נהנה, ואפילו אצל טניה נראה לי שהבחנתי מרחוק בניצוץ בעיניים. לימים נודע לי שבוריס דיווח למעסיקיו במוסקבה בפירוט רב ובתחושת הישג על אותה שיחה עם המו"ל החשוב של העיתון הישראלי הנפוץ ביותר ואשתו. מאוחר יותר ראיתי אותו מרחוק, לוכד בפינת הסלון את בלומפילד, והשניים שקעו בשיחה.

למחרת טלפן אלי בלומפילד ואמר לי, מצחקק, שאיוונוב לא אכזב. כמצופה מאיש ביון סובייטי, הוא ניסה לחלץ ממנו מידע מפורט על תגובת הקונגרס במקרה של כישלון המשא-ומתן בין ישראל למצרים. "הוא נראה לי מסוכן", אמר דאג, והבטיח שידווח על המפגש לממונים על הביטחון בקונגרס.

כמה ימים אחרי אותו ערב הזמין אותי א' למפגש "עם כמה חברים". כשהגעתי, היו בחדר שני קצוצי תספורת אמריקאים בשנות ה‑30 המאוחרות לחייהם, וא' הציג אותם כסוכני אף.בי.איי. "הם מכירים היטב את הקליינט שלך", אמר באנגלית ובחיוך. המבוגר מבין השניים, שהציג את עצמו כמר ברוקס, סיפר לי שהם יודעים כבר זמן‑מה על הקשר שאיוונוב יצר ומקיים איתי. "הוא שולח דיווחים ארוכים על השיחות שביניכם והמטה במוסקבה מבקש עוד ועוד", אמר לי. בשלב זה נלחצתי. "לא סיפרתי לו דבר שלא כתבתי ממילא בעיתון", התגוננתי. "סיפרתי להם את זה", אמר א' כשראה שאני נלחץ, והוסיף, "הם נתנו לי לראות מה איוונוב מדווח על מה שסיפרת וזה בסדר גמור". נרגעתי.

בהמשך השיחה הם סיפרו לי שהק.ג.ב נוהג להוציא זוגות נשואים לעבודה בחו"ל, מה שמאפשר פיקוח טוב יותר, ושגם טניה עובדת בשגרירות, במחלקת הקשר – מקום רגיש מאוד שהמשרתים בו נבחרו בקפידה. להפתעתי, התבקשתי להמשיך בקשר עם איוונוב. "אל תטרח לדווח", אמר א', "הם כבר ייצרו איתך קשר אם זה יידרש".

"תתנהג כרגיל", הוסיף ברוקס. "יש לך מספר טלפון על כרטיס הביקור שלי. בכל מקרה שייראה לך נחוץ – צלצל ובקש אותי. אם זה מקרה חירום, אמור זאת למוקדן שיקבל את השיחה".

זה היה הראשון מבין שלושה או ארבעה מפגשים עם שני הסוכנים. במפגשים הם סיפרו לי איך נראה הקשר עימי בעיני איוונוב ומפעיליו וגם קצת רכילות. למשל, שטניה בוגדת בבעלה עם אחד מאנשי הביטחון בשגרירות ושבוריס למעשה יודע מכך אבל אינו עושה כלום, כנראה מחשש ששניהם יוחזרו לרוסיה. המידע הזה הסביר במקצת את הניכור שבו נהגה טניה כלפינו: ארוחת הערב אצלם היתה אירוע עבודה של בוריס ולא שלה, לכן לא היה לה שום עניין להיות נחמדה באופן מיוחד.

בסוף המפגש השלישי או הרביעי נחשפה התוכנית שכנראה התרקמה במוחו של א' ושאותה הציע לאמריקאים: בלי הרבה הקדמות ביקשו ממני אנשי האף.בי.איי לסייע להם לגייס את איוונוב, כלומר, "להכפיל" אותו. לקח לי רגע לעכל את הרעיון. הבטתי לכיוון א', שהנהן בראשו.

הרעיון החל לקסום להרפתקן שבי, אבל אז עלתה במחשבתי הדילמה האתית והמקצועית שאליה נקלעתי: אז עדיין האמנתי, כרוב עמיתי למקצוע – לפחות הרציניים שבהם – שעיתונאי אמור לדווח ולא להיות שחקן משפיע בסצנה שאותה הוא מסקר. אבל השקטתי את מצפוני בכך שהמשטר הסובייטי באותה תקופה מתנכל ליהודים ולעולם החופשי בכלל, ומה שאפשר לעשות כדי לחבל בעבודת הק.ג.ב, צריך שייעשה ואף מצדיק מבחינה מוסרית כיפוף של חוקי האתיקה. הסכמתי אפוא.

זה היה ערב מסע הדילוגים של הנשיא קרטר למזרח התיכון, במרס 1979, לאחר שהמשא-ומתן בין הצדדים נקלע למבוי סתום. הייתי אמור להתלוות אל הנשיא במטוסו, וביקשתי מאנשי האף.בי.איי שנדבר על העניין בשובי. באותם ימים איוונוב ישב לי על וריד הצוואר וצלצל בלי הרף. אמרתי לו שניפגש אחרי שאחזור.

מרס 1979

כנגד כל הסיכויים, במסע דילוגים הרואי בין ירושלים לקהיר, הצליח קרטר להתיר את הפלונטר. ולמרות שלא ממש חיבבתי את מגַדל הבוטנים הדרומי הזה, שהיה בעצם כומר אוונגליסטי באדרת של נשיא ארצות-הברית, לא יכולתי שלא להתפעל מנחישותו ומדבקותו נטולות האגו, במשימת השכנת השלום שלקח על עצמו. יום אחרי שחזרתי קיבלתי שני טלפונים: האחד מאיוונוב הלהוט להיפגש "כבר הערב או מחר", והשני מאנשי האף.בי.איי שהזמינו אותי לפגישה.

למחרת נפגשתי עם איוונוב לארוחת ערב. הוא ניסה להשקות אותי באלכוהול כמעט בכוח והיה אגרסיבי על גבול גסות הרוח. הוא שאל שאלות ישירות ורצה לדעת פרטי‑פרטים, ובעיקר דברים ששמעתי ישירות מפי הנשיא קרטר. כעבור כחצי שעה החלטתי לשים קץ לחקירה הבוטה. אמרתי שאני עייף ופשוט קמתי והלכתי.

למחרת נפגשתי עם אנשי האף.בי.איי בשכונה סמוכה לפנטגון, כנראה במטה האגף לריגול נגדי, והם פרסו את תוכניתם לגיוסו של איוונוב: אחרי התדריך היומי לעיתונאים הייתי אמור להציע לו להצטרף אלי לצהריים במסעדה איטלקית באזור משרד החוץ האמריקאי. רוב לקוחות המסעדה בשעות אלה היו עיתונאים, דיפלומטים ופקידי ממשל, וגם אני נהגתי להיפגש בה עם אנשים, כולל איוונוב, כך שההצעה מצדי לא היתה יוצאת דופן. הם גם לא שכחו לציין שבוריס אוהב אוכל איטלקי משובח ולא יעמוד בפיתוי.

"אנחנו נזמין את השולחן על שמך, ובשלב מסוים ייגש אליך אדם שיציג את עצמו כידיד ותיק שלך", אמרו. "מדובר באיש שלנו שבמקצועו הוא מהנדס כלי שיט. הוא ישמח במופגן למפגש הכאילו אקראי, ישאל לשלומך ולשלום משפחתך וגם אתה תפגין סימני חיבה מובהקים כלפיו. אחר-כך תציג בפניו את איוונוב ותזמין אותו להצטרף לשולחנכם. במהלך השיחה יאמר 'מכּרך' שהוא עובד במספנות נורפולק, שבונות את רוב הספינות עבור צי ארצות-הברית. זה אמור להיות הפיתיון".

"אנחנו יודעים", אמרו הסוכנים האמריקאים, "שאיוונוב קיבל משימה לדעת מה קורה במספנות הצי האמריקאי ולבדוק אם אפשר לגייס שם סוכן שיעבוד עבור הסובייטים. כמעט בטוח שהוא ינסה להתיידד עם האיש שלנו, לשאוב ממנו מידע, ואולי אף לגייס אותו, ואז נפיל אותו בפח ו'נכפיל' אותו".

הכל התנהל כמתוכנן: כצפוי, בוריס נענה להזמנתי לסעוד בשמחה. השולחן היה מוזמן, האווירה היתה נעימה והמסעדה המתה מאדם. לא הייתי אמור לעשות דבר מלבד לחכות שה"ידיד", שאמור היה להיות בעל שם יהודי מצלצל, ייגש לשולחננו.

לא הרחק מאיתנו ישבו ארבעה גברים שנראו כפקידים בדרג הבינוני בסטייט דיפרטמנט. היינו באמצע המנה הראשונה כשמלצר ניגש אלינו, הציג בפנינו בחגיגיות בקבוק יין, ואמר שהאדון מהשולחן הסמוך שלח לי אותו. אמרתי לעצמי שזו כנראה תקלה. סוכני האף.בי.איי לא ציינו שדבר כזה אמור להתרחש, מה גם שזיהיתי מיד שמדובר ביין יקר להחריד, שבוודאי לא היה לפי כיסו של איש ממשל, אפילו הוא אמריקאי. חוץ מזה, איש לא ניגש אלינו וגם לא זיהה עצמו כמי ששלח את הבקבוק כדי שנוכל להתחיל בתהליך כפי שסוכם.

איוונוב היה סקרן לדעת מי שלח לי בקבוק יין כה משובח. השבתי שאיני יודע, ומן הסתם זה אחד מידידי שידוע כשובב גדול ורק רוצה לסבך אותי עם אשתי. איוונוב פרץ בצחוק. עודי מדבר ובוריס צוחק, ניגש אלינו אחד הגברים מהשולחן הסמוך, נופל על צווארי ואומר, "היי, רון, איפה היית כל הזמן? לא קבענו שניפגש, ליאורה, אתה אני ואשתי?", איני זוכר אם הגבתי בהפתעה אבל ראיתי שאיוונוב מופתע. ואז "ידידי" פנה לעברו ושאל, "מי הג'נטלמן שיש לו הזכות לאכול איתך צהריים לפני?".

השבתי שמדובר בעמית סובייטי, כתב של טא"ס. "נפלא", אמר הידיד. "תמיד הערצתי את אנשי המקצוע הרוסים שבנו אוניות עוד מימי פיוטר הגדול. אפשר להצטרף אליכם?". "כן", השבתי בשמחה. כשהאיש הציג את עצמו כמהנדס כלי שיט שעובד במספנות נורפולק, הבחנתי בזיק של הבנה וכעס בעיניו של איוונוב: הסוכן הרוסי המאומן לא נפל בפח.

עד היום אני מסמיק במבוכה כשאני נזכר באותה יצירת קשר מגושמת, שקופה ולא מקצועית של שירותי הביטחון האמריקאיים. בסתר לבי הייתי כמעט גאה בקולגה הסובייטי שלא נפל בפח, שכמעט היווה עלבון לאינטליגנציה.

אחרי האירוע הזה הלך הקשר עם איוונוב ודעך. גם מהאמריקאים לא שמעתי יותר. כמה חודשים מאוחר יותר אמר לי א' לקונית ש"המבצע על החבר שלך לא הצליח". ואולם ביולי 1981, כשהודעתי בחדר העיתונאים שבסטייט דיפרטמנט שאני חוזר ארצה, הפתיע איוונוב את אשתי ואותי כשהזמין אותנו לארוחת פרידה בביתו. "אתם ידידי‑אמת של טניה ושלי", אמר. אבל זו לא היתה הפעם האחרונה שדרכינו הצטלבו.

פברואר 1990

עשר שנים אחרי שחזרתי מוושינגטון הוזמן עורך "ידיעות אחרונות", דב יודקובסקי ז"ל, לכינוס של ארגון עורכי העיתונים העולמי במוסקבה. הימים ימי הפרסטרויקה והגלסנוסט שהוביל גורבצ'וב. ברית-המועצות החלה לקרוס מבפנים, אך בה בעת נפתחה לעולם. בשובו ארצה סיפר לי יודקובסקי שפגש בכנס אחד בשם בוריס איוונוב, ששאל עלי. הוא הציג עצמו כעיתונאי בכיר ב"איזבסטיה", מהיומונים היותר מרכזיים של המשטר הסובייטי, ואמר שהוא מעוניין מאוד לשוב ולפגוש אותי. אני מודה שהתרגשתי. "הנה מספר הטלפון שלו", אמר יודקובסקי, והוסיף, "הוא אמר משהו שנשמע כמו הזמנה בשבילך לבקר בברית-המועצות כאורח עיתונו. הוא רוצה להוכיח לך שהסיפורים המתפרסמים בתקשורת העולמית והישראלית על אנטישמיות בברית-המועצות הם שקר וכזב".

התקשרתי לאיוונוב במוסקבה ונעניתי בחמימות אמיתית. הוא סיפר שהוא עדיין חי עם טניה וכי אין להם ילדים. סיפרתי לו על מה שעבר עלי מאז נפרדו דרכינו. כשעברנו לדבר על עניינים מקצועיים, אמר איוונוב כי התקשורת העולמית מגזימה כרגיל בעניין האנטישמיות בברית-המועצות והוסיף, "למה שלא תבוא לראות בעצמך?".

שבועיים אחר-כך, בפברואר 1990, כבר הייתי על מטוס בדרך למוסקבה כאורח רשמי של העיתון "איזבסטיה" ובפועל כאורח הק.ג.ב. עוד לפני צאתי מהארץ שלח לי איוונוב את תוכנית הביקור שתיאמנו מראש בטלפון ושכללה מסע ברחבי ברית-המועצות, מריגה שבמערב ועד טשקנט שבמזרח וכל מה שביניהן, כולל ביקור ארוך בלנינגרד, שבה פוטין היה אז דמות מרכזית. "אני אתלווה אליך ותראה בעצמך אם יש אנטישמיות. תיפגש עם מי שתרצה וניסע לאן שתרצה", הבטיח איוונוב. ביקשתי לבקר בבית משפחתו של אבי החורג בריגה, והוא אמר רק: "תביא כתובת".

באותה עת היתה חובת דיווח מראש על נסיעות אל מעבר למסך הברזל, והעיתון עשה זאת עבורי. הוזמנתי לפגישה עם אחד מאנשי אגף הזרים והריגול הנגדי בשב"כ, שאישר כי איוונוב מוכר להם כנציג הק.ג.ב ב"איזבסטיה": תפקידו לוודא שלא יהיו בפרסומי העיתון חריגות מן הקו הרשמי, והוא כנראה גם אוסף מידע על עמיתיו. עוד אמר איש השב"כ שאין מניעה שאסע, אף שכמעט ברור לגמרי שיהיו מכשירי האזנה ומצלמות בחדר המלון שבו אתאכסן, וכי אסור לי לקבל מתנות או הצעות מאיש. אז טרם חודשו היחסים הדיפלומטיים בין ברית-המועצות לישראל ולא היתה שגרירות ישראלית במוסקבה, אבל הרעיון להיות אורח הק.ג.ב הסעיר אותי, ועל אף הסיכון המסוים הכרוך בכך לא הייתי מוותר על ההזדמנות הזו בעבור שום הון שבעולם.

מארחי שיכנו אותי במלון "סובייטסצקיה" שבמרכז העיר – מלון מלא פיתוחי גבס מוזהבים בסגנון הברוק ששימש לאירוח זרים שהמשטר הסובייטי רצה ביקרם. ליד גרם המדרגות, באמצע המסדרון, ניצב שולחן שאליו ישבה רוסייה מבוגרת יחסית, מטפחת איכרות לראשה, שכביכול נתנה שירותים שונים לאורחים, אבל למעשה פקחה עין על תנועותיהם.

רחובות מוסקבה לא היו מראה מלבב. הכבישים היו מלאי מהמורות, הטיח התקלף מן הארמונות העצומים שהשלטון הקומוניסטי בנה כדי לטעת יראה וכבוד בלב נתיניו, ואנשים רצו ברחובות עם שקיות פלסטיק בידם, למקרה שיראו תור למוצרים שכמעט כולם היו במחסור. גם איוונוב, שבא לקחת אותי עם מכונית ונהג, היה מצויד בשקית פלסטיק שאותה הסתיר בקפידה בתיק העור האלגנטי שנשא איתו, וניצל את נוכחותי בעיר כדי לרכוש מוצרים בחנות שבה מכרו לזרים בלבד.

קניתי בשבילו קפה נמס, ויסקי ומוצרים נוספים שהאזרח הסובייטי הרגיל לא יכול היה אפילו לחלום עליהם באותה תקופה. איוונוב, כמקובל, הציג אותי בפני העורך הראשי של "איזבסטיה", שהתעניין מאוד בנעשה בישראל, וגם בפני כמה פקידי ממשל בכירים. אחד מהם, ראש מנגנון הביטחון של משרד הפנים, טען בפני בתוקף שאמנם יש אנטישמיות בברית-המועצות, אך בניגוד לעבר, היום הם נלחמים בזה. היה ברור שהוא מנסה לדבר, באמצעות העיתונאי הישראלי, אל הממשל בוושינגטון כדי לקבל סיוע.

אחר-כך יצאנו למסע. התחנה הראשונה היתה לנינגרד, היום סנט-פטרסבורג, שאליה נסענו ברכבת. בילינו כמעט יממה שלמה בקרון שינה, ולשם אנשי השירות של הרכבת הביאו לנו תה רותח בספלים אחוזים במחזיקי כסף, ואילו את הארוחות אכלנו בקרון‑מזנון מיוחד לזרים, שהקוויאר נערם בו בצלחות גדולות והתשלום היה בדולרים. כמו בשעתו בוושינגטון, גם הפעם איוונוב האיץ בי לרוקן את בקבוקי הוודקה שהביא עמו ותחקר אותי לקול שקשוק הגלגלים על המסילה. הוא התעניין במיוחד, כמו לפני עשר שנים בוושינגטון, בנושאי ביטחון ומדיניות חוץ של הממשלה בירושלים. במיוחד רצה לדעת לאן מועדות פניו של אריאל שרון, שהתפטר באותם ימים מממשלת שמיר.

סיפרתי לאיוונוב, ובאמצעותו למעסיקיו, את מה שידע כל קורא ממוצע של "ידיעות אחרונות", ובתמורה זכיתי למבט פנורמי מעמיק אל תוככי ברית-המועצות בשעה ש"אימפריית הרשע" הקומוניסטית כבר החלה לקרוס תחתיה. לומר את האמת, התעוררה בי מחדש חיבה כלפיו. הוא היה אדם נחמד, למרות שהרגיז אותי מאוד כשניסה לקטוע אותי כששאלתי שאלות לא ממש נוחות במפגשים עם בכירי השלטון.

יצאתי מההנחה שהוא יודע שאני יודע שהוא איש ק.ג.ב, ואולי חשב שגם אני איש ביון במסווה, אבל בכל אותן שעות ארוכות ברכבת, במטוסים ובשיטוט בחוף הים הבלטי ובבזאר הגדול של טשקנט לא נאמרה אף מלה בעניין. זה היה הפיל הגדול שליווה את המסע ואיש משנינו לא רמז על נוכחותו, כנראה מפני ששנינו נהנינו באותה מידה מהסיטואציה המוזרה שאליה נקלענו.

כתום המסע שנמשך כשבועיים, נפרדנו בשדה התעופה דוֹמוֹדֶדוֹבוֹ שליד מוסקבה. איוונוב ליווה אותי לכבש המטוס, התחבקנו, והוא פנה משם והלך. חזרתי ארצה עם יבול נאה של רשמים וכתבות. אבל גם בכך לא באה לקצהּ הסאגה המשותפת שלנו.

שנה מאוחר יותר, בינואר 1991, בזמן מלחמת המפרץ, קיבלתי לפתע טלפון. "שמעתי שסדאם חוסיין שיגר טילים לתל-אביב ורציתי לדעת אם אתה בסדר", נשמע קול מוכר מעבר לקו המשובש.

"אני וגם המשפחה שלי בסדר", אמרתי לאיוונוב ושאלתי היכן הוא.

"אני בערב-הסעודית, מסקר מכאן את המלחמה. פשוט דאגתי לך", השיב, ומיד ביקש לדעת אם ישראל מתכוונת לתקוף את עיראק בתגובה על ירי הטילים. סוכן ק.ג.ב לעולם לא יהפוך את עורו – ובוריס לא ישנה את חברבורותיו, חשבתי ביני לבין עצמי משועשע.

חלפו עוד ארבע שנים. במאי 1995, במסגרת ניסיון נואש ואחרון של ההסתדרות והעיתונאים להציל מסגירה את עיתון "דבר" הוותיק, התמניתי לעורך העיתון. כמה חודשים אחר-כך הגיע לביתי פקס ארוך באנגלית מבוריס איוונוב, שבו סיפר כי פוטר מ"איזבסטיה" ונזרק פחות או יותר לרחוב כשהוא חסר כל, בלי פנסיה ובלי אמצעי מחיה אחרים, וכעת הוא חי מרובלים אחדים שהוא מרוויח כשומר לילה באתר בנייה. זכור לי בבהירות משפט אחד מהטקסט הארוך: "אני יודע מה אתה חושב", כתב, "אבל גם 'ההם' שכחו שאני קיים. הם דואגים כרגע רק לעצמם וגם זה בקושי". זו היתה בעצם הפעם הראשונה שבוריס הודה בפני, גם אם בעקיפין, מי היו מעסיקיו האמיתיים.

זו היתה קריאה נואשת לעזרה שלא יכולתי להתעלם ממנה. באותה עת התחיל "דבר", ששמו היה עכשיו "דבר ראשון", קצת להתאושש כלכלית. רוסיה המשיכה באותה עת לייצר כותרות, ואני חשבתי שאפשר יהיה לצרף הנאה עם עסקים, ובשיחת טלפון מיניתי את איוונוב ל"כתבנו במוסקבה" – הוא יכתוב באנגלית ואנחנו נתרגם. סיכמנו שנשלם לו 150 דולרים לכתבה ארוכה ו‑50 דולרים לידיעה, תמורה מכובדת בהחלט ברוסיה של אותם ימים.

אבל כשאיוונוב התחיל לשלוח כתבות וידיעות, התברר ש"שליח טא"ס בוושינגטון" לשעבר פשוט אינו מסוגל לכתוב טקסט עיתונאי פשוט. מה שהגיע ממנו בפקס ממוסקבה היה מבולבל לחלוטין. זו לא היתה בעיה של חוסר ידיעת השפה האנגלית, אלה היו טקסטים של אדם שאין לו כל מושג בכתיבה. לא היה נרטיב, לא היו פרטים חיוניים, רק גיבובי מלים. ניסיתי להדריך אותו בטלפון והוא עשה כמיטב יכולתו – לשווא. הוא המשיך לכתוב סעיפים וסעיפי משנה כמו שמדווח פקיד (או מרגל) לממוניו. הייתי מופתע. חשבתי שכאשר הק.ג.ב שולח אדם לעבוד בכיסוי של עיתונאי, יהיו לאיש לפחות כישורים מינימליים בתחום, אך מה שקיבלנו היה ממש פתטי. בדיעבד, ייתכן שבוריס כבר לא היה בריא מנטלית ופיזית באותה עת, ולכן לא היה כשיר אפילו לכתוב טקסטים פשוטים. מהשעות שבילינו ביחד זכרתי שהוא שותה ללא הרף, וייתכן שזה מה שפגע בתפקודו.

אישור לכך קיבלתי שנתיים מאוחר יותר. עיתון "דבר" נסגר סופית ביולי 1996, ואני חזרתי ל"ידיעות אחרונות" כפרשן לענייני ביטחון. בחורף 1997 ביקש ממני העורך כתבה מעוררת עניין למוסף ראש השנה. באותו שבוע, במקרה, סיפר לי מישהו שחברה אמריקאית מציעה אפשרות לטוס באחד ממטוסי הקרב של ברית-המועצות לשעבר תמורת כמה אלפי דולרים – הצעה הנובעת, כך הסביר, מן המצוקה הכספית הקשה שאליה נקלעו הכוחות המזוינים של רוסיה אחרי התמוטטות המשטר.

נושא טוב לכתבה, חשבתי לעצמי, ובתוך יומיים סגרתי עסקה שהעורך אישר ללא היסוס: 9,000 דולרים בתמורה ל‑75 דקות טיסה שלי במושב האחורי של מיג‑29, שאז נחשב למטוס הקרב המתקדם ביותר של הגוש הסובייטי בכלל ושל חיל האוויר הרוסי בפרט. טייס בכיר של חיל האוויר הרוסי יטיס אותי מעל מוסקבה והאזור החקלאי שסביבה ויבצע תמרונים מסמרי שיער במיוחד לצורך הכתבה.

עם הגיעי למוסקבה צלצלתי לאיוונוב. הוא ענה לי בקול מרוסק, אבל ניכר שמצב רוחו השתפר כשאמרתי לו שאני בעיר ושאני רוצה לבקרו. "בוא אלי הערב, ממילא אין לי הרבה מה לעשות", אמר. לקחתי ממנו את הכתובת והזמנתי מונית לבית הזוג, בקומה השנייה של בית דירות משותף באחד מפרברי מוסקבה. בוריס פתח את הדלת ופרס את זרועותיו לקראתי. טניה, שהבלונד שלה האפיר בינתיים, עמדה מאחוריו, מחייכת.

אחרי שהתחבקנו והתנשקנו נתתי לה את חבילת המצרכים שהבאתי מהארץ – שמן, סוכר, קפה נמס ועוד. היא שמרה על פאסון, הודתה לי בחיוך שחציו התנצלות, והזמינה אותי בתנועת יד אל השולחן שהיה ערוך במטבחון. אכלנו ארוחת ערב פשוטה. בוריס שתה ללא הרף ודחק בי לעשות כמותו. אמרתי לו שלמחרת אני עומד לטוס במיג‑29 ושאני צריך לשמור על צלילות דעת וחושים. הוא הביט בי ממושכות, הצביע על הבקבוק ואמר בהשלמה של אדם שהובס, "אבל אני צריך את זה". ניסיתי להטות את השיחה לעניין הק.ג.ב, אבל הוא וטניה התעלמו מכך. כעבור פחות משעה ראיתי שהאיש פשוט דועך והולך, עד שלבסוף הניח את הראש על השולחן ושקע בשינה עמוקה. טניה ליוותה אותי אל הדלת, הושיטה לי יד ואמרה באנגלית במבטא רוסי מתנגן: "See you again".

מאז לא ראיתי ולא שמעתי מהם עוד. ניסיתי לאתרם כמה פעמים בעת שביקרתי במוסקבה, אבל הם נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. הייתי נותן הרבה כדי לפגוש פעם אחת נוספת את המרגל הרוסי שלי.

---

הפרק "וושינגטון – רולטה רוסית" הופיע לראשונה בספר "כתב חזית" מאת רון בן-ישי, שיצא לאור בהוצאת ידיעות-ספרים בשנת 2018