רבות מהרעות החולות של התקשורת הישראלית נחשפו בדיון הקצר שניהלו חברי פאנל התוכנית "יציע העיתונות" בערוץ הספורט ביום חמישי האחרון (10 בינואר 2013). בפינת הסיום של התוכנית, הנושאת את השם נטול הפניות "הכל בקונטרול" (בחסות חברת ביטוח גדולה), מתבקשים חברי הפאנל "לקרוא למישהו לקונטרול". וזה הדיון שהתפתח באולפן:
ניב רסקין: לקרוא לקונטרול. אריה, למי?
אריה מליניאק: אתם זוכרים שהיה סיפור גם עם שרית חדד וגם עם חיים רביבו, שהלך והצטלם והמליץ למי להצביע, ואני אמרתי: לא יכול יושב-ראש ארגון השחקנים לעשות דבר כזה, ואז אמרתם אה... בגלל שזה ליכוד אתה...
אלי אוחנה: לא אמרתי בגלל שזה ליכוד.
מליניאק: אמרתם לי את זה.
אבי נמני: נאמר כזה דבר.
אוחנה: אני לא אמרתי בגלל שזה ליכוד.
מליניאק: אז הנה תראו שאני באמת נוהג ללא משוא פנים. יש מנהל בית-ספר מצוין בתל-אביב שהלך ונתן ראיון לעיתון "הארץ", וקרא לכולם... להצביע למרצ או לא משנה...
אוחנה: זה אותו דבר, אתה אומר?
מליניאק: אני אומר ל-הש-עות.
אוחנה: מנהל שמקבל משכורת מהמדינה...
נמני: מנהל בית-ספר משפיע על הרבה מאוד תלמידים שיכולים כבר להצביע.
אוחנה: הוא מקבל משכורת ממשרד החינוך, זה לא אותו דבר.
מליניאק: זה אותו דבר, אני אגיד לך למה. אתה, ברגע שאתה בתפקיד מסוים, אתה לא בן-אדם פרטי. מנהל בית-ספר יש לו אחריות...
אוחנה: לא, אני לא מסכים. לא כל תפקיד הופך אותך ללא פרטי.
רסקין: אריה, אתה צריך להשעות פה חצי מדינה, בחייך...
נמני: יו"ר איגוד השחקנים, אתה חושב שהשחקנים מעניין אותם מה הוא בוחר?
מליניאק: אם אתה צודק... אז למה לקחו אותו...
אוחנה: כי ככה ביבי רצה...
רסקין: היום שמעתי דיווח על מנהלים שמשחררים ילדים וילדות באולפנות כדי ללכת ולהתנדב ולעמוד בצמתים למען הבית-היהודי.
מליניאק: ל-הש-עות.
רסקין: ולחלופין, אנשים משחררים אברכים, רבנים משחררים כדי לתמוך בש"ס.
אוחנה: זה לא בסדר, אבל זה לא דומה לעניין של חיים רביבו.
מליניאק: תקשיב, אתה לא בן-אדם פרטי כשאתה מנהל בית-ספר ולא כשאתה יושב-ראש ארגון...
אוחנה: לא, אני לא מסכים איתך, זה לא דומה בכלל...
מליניאק: וגם אם אתה נותן ראיון, ריאיינו אותך לא בגלל שיש לך דעות, אלא בגלל שאתה מנהל בית-ספר.
אוחנה: הביאו את רביבו בגלל שהוא יושב-ראש ארגון השחקנים?
מליניאק: בוודאי.
אוחנה: לא... בגלל שהוא רביבו...
רסקין: אבל אם התפקיד מחייב?
אוחנה: עזוב, רסקה, אני מעריך מאוד שחקני כדורגל, אבל כולה יושב-ראש ארגון השחקנים בהתנדבות... בהת-נד-בות. מנהל בית-ספר מקבל שכר מהמדינה... זה שונה לחלוטין...
רסקין: אלי, בוא אני אאתגר אותך, מאמן נבחרת מותר לו? מקבל כסף מהמדינה...
אוחנה: אני, אחרי התוכנית, אספר לך משהו.
רסקין: תסגור איתי חשבון בחוץ.
אריה מליניאק ב"יציע העיתונות", 10.1.13
מעבר לזה שהעיתונאי אריה מליניאק שוגה בעובדות ("מנהל בית-הספר המצוין בתל-אביב" לא התראיין לעיתון "הארץ", הוא השתתף בכתיבת מאמר), על-פי ההיגיון שלו, גם לנתניהו אסור להביע דעה פוליטית. הרי כראש ממשלה הוא אינו אדם פרטי. אבל מתי דעה פוליטית הפכה לדבר מגונה? מה כל-כך מפחיד בהבעת דעה? מדוע מי שמקבל משכורת מהמדינה אינו רשאי להביע דעה? ומה בעצם רע בשילובם של תלמידים במערכת הבחירות, אם זה לא נעשה באופן מאורגן ובכפיית מפלגה שיש לפעול בשירותה?
ההנחה הדוחה המובלעת (ומופצת) כאן היא שבעל דעה פוליטית מוצהרת אינו אדם הגון, אלא אינטרסנט. אחד שפועל לקידום ענייניו ולא לרווחת האנשים שעליהם הוא מופקד. המציאות אמנם מלמדת שכך פועלים הדברים אצלנו, אבל נגד זה בדיוק צריכה התקשורת לצאת.
כשהם יושבים בקביעות בתוכנית טלוויזיה שאופיה עיתונאי, סוכני שחקנים, פרשני כדורסל ומאמני כדורגל אינם "אנשים פרטיים" אלא אנשי תקשורת, וככאלה אסור להם לתמוך בסתימת פיות. גם לעיתונאי, לא רק למנהל בית-ספר, יש אחריות.
רסקין הוא עיתונאי מצוין בדרך כלל, ומשפטן, אם אינני טועה, אבל אפילו הוא רק מנסה לאזן את הדיון, בטענה שגם "הצד השני" עושה אותו דבר. רסקין אינו מעז לומר לחבריו את שחייב להיאמר: שמעתם על חופש הביטוי?
כשמפטרים מאמן כדורגל, חברי הפאנל הזה ופאנלים אחרים בערוץ הספורט טוענים בדרך-כלל שזו זכותו של בעל הקבוצה. קבוצת כדורגל היא העסק הפרטי שלו. אבל מערכת החינוך היא לא עסק פרטי של נתניהו. מנהל בית-ספר הוא מחנך. תפיסת עולמו, המכתיבה, סביר להניח, גם את עמדתו הפוליטית, מנחה את עבודתו לא רק לפני בחירות לכנסת. התלמידים סופגים אותה יום-יום בכל תחומי החיים. ואם המנהל הזה הוא מנהל מצוין, ייתכן שעמדתו הפוליטית היא דבר שכדאי להקשיב לו. אפילו לאנשי ימין.
ואת הדיון באפשרות המכוערת של חיסול חשבונות נשאיר לפעם אחרת.