בשל מה נשרף בית-המקדש? יש שיגידו בשל שנאת חינם, יש שיגידו בשל קיצוניות, ויש שיגידו – בגלל לפיד שהבעיר אותו. כל התשובות נכונות, אך התשובה האחרונה לא נחשבת אינטליגנטית. זהו בדיוק הניתוח שמציעים הפרשנים הכלכליים סבר פלוצקר מ"ידיעות אחרונות" ואלי ציפורי מ"גלובס" להרשעתו של נוחי דנקנר בהרצת מניות, והחמרת עונשו לאחרונה בידי בית-המשפט העליון.
דנקנר, ששלט בפירמידה של התאגיד אי.די.בי, הנפיק מניות של אחת השכבות בפירמידה (אי.די.בי אחזקות) וגייס "חברים" שישקיעו במניה, ייצרו לה מצג של ערך גבוה וימשכו משקיעים חדשים. דנקנר גם הזרים באופן נסתר ביקושים למניה באמצעות הלוואה שסידר לשותפו לעבירה, איתי שטרום. הביקושים של שטרום העלו בצורה מלאכותית את מחיר המניה. בקיצור, מה שנקרא "הרצת מניות". ובמקרה הזה – הרצה שכשלה, שסופה הרשעה ומאסר. ה"חברים" של דנקנר השקיעו לא רק את כספם הפרטי אלא גם הרבה כסף של הציבור, באמצעות החברות הציבוריות שבשליטתם. כסף שירד ברובו לטמיון.
הרצת המניות של דנקנר היתה רק אחד השלבים האחרונים והנואשים של התפוררות האימפריה העסקית שלו, ולא שלב מרכזי במיוחד. למעשה, דנקנר הגיע לפעילות הפלילית הזו דווקא משום שהבין כי הפירמידה שלו מתערערת ועומדת בפני קריסה. פלוצקר וציפורי מתייחסים לכך, אך הופכים את המציאות על ראשה. לדידם, "הנפקת החברים", שבית-המשפט נתן לה חותמת רשמית של מעשה פלילי, היא הכתם היחיד בקריירה של דנקנר. שאר הכשלונות והמחדלים – תוצאה כמעט אקראית של נסיבות תקופתיות וכשלי אופי נקודתיים.
פלוצקר, אשר בעבר ייחל לכולנו "עוד מאה נוחי דנקנרים; שרק ירבו", ממשיך לאחל לדנקנר גדולות ונצורות לאחר סדרת החינוך בכלא
פלוצקר מזכיר ב"ידיעות אחרונות" את העסקאות הכושלות של ההשקעה בבנק השווייצרי קרדיט-סוויס ושל קניית "מעריב" וההפסדים שגררה. מכאן, לשיטתו, קצרה הדרך למחנק מזומנים, אשר הביא לנסיון ההנפקה שלא צלח: "ניסה כמה ימים, התאמץ, לא ממש הצליח, ונתפס. הקורבנות העיקריים של התרמית שלו היו אותם החברים שהתפתו להשקיע בהנפקה" (את הציבור, שהפסיד כסף רב, פלוצקר לא סופר).
ציפורי מונה ב"גלובס" שרשרת עסקית דומה: "מה שהפיל את עסקיו הן בעיקר שתי עסקאות: ההימור על קרדיט-סוויס והפרויקט המגלומני עם יצחק תשובה בלאס-וגאס, וגם רכישת המניות העצמית באי.די.בי, ששיקפה אמונה עצמית מופרזת ביכולותיו". הוא מוסיף לכך את ה"היבריס" ש"הכריע את דנקנר". הנפילה, לשיטתו, היא בגלל "טריקים פיננסיים, שחוצים את הרף הפלילי", שנחשפו על-ידי האלגוריתם של רשות ניירות ערך.
כפועל יוצא מגישה קורבנית זאת, פלוצקר, אשר בעבר ייחל לכולנו "עוד מאה נוחי דנקנרים; שרק ירבו", ממשיך לאחל לדנקנר גדולות ונצורות לאחר סדרת החינוך שיעבור בכלא. ציפורי, מצדו, דואג לעתידו הכלכלי של דנקנר, ומבכה את מר גורלו של איתי שטרום, שהורשע יחד עם דנקנר.
הפרשנים הכלכליים אלי ציפורי (מימין) וסבר פלוצקר (צילומים: "העין השביעית")
הפרשנים הללו, מהבכירים ביותר מבין העיתונאים הכלכליים הוותיקים, מסרבים לראות את ההקשר הנרחב שהביא להרצת המניות העבריינית – את השיטה. שיטת הריכוזיות והמינוף, שיטת עודף הכוח, שיטת המקורבים. שיטה שדנקנר היה המייצג הגדול והמשפיע ביותר שלה, ושהיא זו שהביאה לנפילתו. לא השקעה כושלת כזו או אחרת, "היבריס" או הנפקה לא מוצלחת. מה שנפל הוא הדנקנריזם, לא רק דנקנר.
הפרשנים פלוצקר וציפורי מעדיפים שלא לעסוק בהסברים שהם מציעים בשאלות עסקיות בסיסיות. אחד ההגיונות העומדים בבסיסה של חברת אחזקות הטרוגנית כמו אי.די.בי הוא איזון בין מרכיביה. כל אחד מהם פונה לשוק אחר, אשר פעם עולה ופעם יורד, ועל-ידי כך יוצר שיווי משקל יציב יותר, עם מרחב תמרון בין החברות. על כן, נפילתה של חברת אחזקות כמו אי.די.בי, שהיתה מעורבת בשווקים כה רבים (תקשורת, קמעונאות מזון, תיירות, מלט, כימיקלים, נדל"ן, ביטוח, בנקאות, עיתונות ועוד) היא מתמיהה עוד יותר.
האם כל השווקים נפלו בבת אחת? התשובה היא שלילית. ואיפה היה הממשל התאגידי שאמור לאזן את הפסיכולוגיה הקלוקלת של אדם זה או אחר או את מעשיו הנחפזים? כאמור, בכך פלוצקר וציפורי אינם עוסקים.
יו"ר בנק הפועלים לשעבר דני דנקנר באולם בית-המשפט העליון בדיון על הערעור שהגיש על הרשעתו השנייה בפלילים, 1.12.2014 (צילום: אוליבייה פיטוסי)
למעשה, הכשל היסודי בדנקנריזם נעוץ בשני מהלכים מקבילים ומשלימים. דנקנר טיפח שכבת מקורבים בבנקים – בראשם בן דודו דני דנקנר, שהגיע לפסגת בנק הפועלים ומשם לשתי הרשעות פליליות – אשר הלוו לו כספים בהיקף עצום, באופן בלתי אחראי, בתנאים מועדפים ובבטחונות בלתי מספקים. כדי לשמור על המבנה הרעוע הזה, ולהגדילו כל הזמן, טיפח דנקנר בנוסף שכבת מגן מתוגמלת היטב שהורכבה מרגולטורים לשעבר, מעורכי-דין ומרואי חשבון מובילים, ממנהלים ומדירקטורים שהיו "חייבים לו", וגם מקומם של פוליטיקאים לא נפקד.
מובן שגם התקשורת גויסה למאמץ זה, אם על-ידי הפעלת לחץ כלכלי (באמצעות תקציבי פרסום או הלוואות), אם על-ידי קנייתו הישירה של העיתון "מעריב" כדי להילחם באופן אגרסיבי ומושחת ביריבים ומבקרים, ואם באמצעים אחרים.
פלוצקר וציפורי ממשיכים לתמוך בדנקנריזם גם כשהם מבכים את דנקנר, בכך שהם עומדים בהתנגדותם להגבלה של כוח עודף ושל ריכוזיות
מעגל הקסמים הזה נועד לכך שדנקנר יוכל לחלוב בקלות את החברות היצרניות בתחתית הפירמידה בשביל להחזיר את החוב העצום שנטל, דבר שהביא לעליית יוקר המחיה של הציבור, לסיכון פרנסתם של עובדיו, ולבסוף להשמדת ערך עצומה.
זאת הריכוזיות בתפארתה – כוח ועוד כוח, למען עוד יותר כוח, והכל תוך פגיעה בציבור. כמו בטרגדיה יוונית שסופה ידוע מראש – הבלון הזה התנפח, עד שהתפוצץ, רק שהגיבור הטרגי אינו דנקנר אלא אנחנו, הישראלים.
כדי שלא יהיו עוד מאה דנקנרים, כפי שמייחל פלוצקר, שפוגעים קשות בציבור ובחסכונותיו, צריך לבצר את חוקי הריכוזיות ולסתום בהם כל פרצה. אבל פלוצקר וציפורי ממשיכים לתמוך בדנקנריזם גם כשהם מבכים את דנקנר, בכך שהם עומדים בהתנגדותם להגבלה של כוח עודף ושל ריכוזיות. פלוצקר פוטר את נושא הריכוזיות אגב אורחא וגם טורח לציין ש"פרופ' האוזר אף לא היסס לבקר בחריפות את המגרעות של עודף הרגולציה", אותו פרופ' האוזר שהתנגד לחוק הריכוזיות כפי שעבר בסופו של דבר בכנסת. ציפורי איננו בוחל במלים, ותוקף את "חוק הריכוזיות המיותר" לשיטתו.
אבל הריכוזיות היא התמונה הגדולה והאמיתית שמאחורי הרשעתו של דנקנר. לא מעידה חד-פעמית, אלגוריתם, יוהרה, או כל הסבר חלקי ומוטה שמנסים פרשני האתמול להלעיט אותנו בו.
ד"ר הראל פרימק וברק גונן הם יושבי ראש משותפים של עמותת צדק פיננסי לקידום התחרות, ההוגנות והשקיפות במערכת הפיננסית