מרגע לידתו היה החינמון "ישראל היום" שק חבטות של התקשורת המרכזית ויקיר הימין והמגזר הדתי-לאומי. אחד הקולות המעטים שיצאו מתוך המגזר נגד הלך הרוח הזה היה ח"כ אורי אורבך. ב-2009, במסגרת כתבה בעיתון "בשבע" שעסקה באחד מנסיונות החקיקה שבאו להגביל את "ישראל היום" ובעליו, שלדון אדלסון, תהה אורבך: "מה יקרה אם בעוד כמה חודשים זה יהיה העיתון הכמעט יחיד בארץ והוא יתמוך מאוד בנסיגה מרמת-הגולן ובהקפאת ההתיישבות או בפינוי כל היישובים? זו תהיה בעיה, ואני לא בטוח שהשוק החופשי יעשה את שלו".

גם איש ימין אחר, עיתונאי "מעריב" קלמן ליבסקינד, מתח ביקורת על "ישראל היום" בכנס ירושלים בשנה שעברה. לדבריו אז, העיתון מסוכן יותר מ"הארץ", שאותו "לפחות מוביל קו אידיאולוגי, ולא אדם אחד". אבל אלו היו קולות אחדים; ככלל, הציבור הימני העדיף להתעלם מן התעמולה הבוטה שהציפה את העיתון, מה גם שזו תאמה פעמים רבות את האג'נדה שלו, ולהתנחם בכך שסוף-סוף קמה אלטרנטיבה להגמוניה של השמאל בתקשורת. אז נכון, "ישראל היום" דמה לפעמים יותר לביטאון של נתניהו מלעיתון של ממש, אבל בכל זאת, "הוא משלנו".

כל זה השתנה בשבועיים האחרונים. הקמפיין שהשיק הליכוד וש"ישראל היום" סיפק לו במה, נגד מפלגת הבית-היהודי והיו"ר שלה נפתלי בנט, הביא לשינוי ברור בדעת הקהל של בני המגזר, המרוכזים בדרך כלל מימין לקו של הליכוד. ברשתות החברתיות בלטו חבטות בחינמון, שהחל לכוון את הארטילריה שלו ימינה, והתקשורת המגזרית כיבדה את "ישראל היום" בפלומבה שהוצמדה לו זה מכבר בעיתונים המתחרים, "ביביתון".

כך בעלון "מצב הרוח", המזוהה עם המפד"ל, כתב חגי הוברמן (מי שהיה עורך "הצופה"), שהעריך את "ישראל היום" כעיתון רציני ואמין, אמנם עם קו פוליטי ברור, אך לא כזה המביא לטשטוש העובדות. "לא אהבתי את הכינוי 'ביביתון' שהדביקו לו עוכריו משמאל, עוכריו שלו ושל הימין הפוליטי", עד שהתפרסם בשבוע שעבר, בכותרתו הראשית של העיתון, ציטוט של השר משה יעלון, שייחס לבנט עמדה הקוראת לסירוב לפקודה.

"איפה יש כאן קריאה לסירוב פקודה?", כתב הוברמן, "אדרבא, אפילו אליבא דביביתון (הנה, השתכנעתי) אומר בנט שלא יקרא פומבית לסירוב פקודה [...] חבל לי רק על דבר אחד. ש[במסגרת] המאבק חסר העכבות של ביבי והביביתון (השתכנעתי סופית) בבית-היהודי, גם אדם ערכי ורציני כמו בוגי [...] נפל קורבן להוצאת הדיבה והשתמש בביטוי השקרי 'נפתלי בנט קרא לסירוב פקודה'".

במקביל, גם ב"מעריב" וב"מקור ראשון", עיתוניו של המו"ל שלמה בן-צבי, הובלטה מתקפה חריפה של ליבסקינד על "ישראל היום", על רקע הקמפיין נגד בנט ובכלל. גם ב"בשבע", מתחרו של "מקור ראשון", כתב אבי סגל על "הקמפיין השלילי של ביבי והביביתון" והוסיף בסוגריים: "כן, אחרי השבוע הנוכחי כבר אין מנוס מלהצטרף לכינוי הגנאי המיוחס ל'ישראל היום'".

לעיתון נותרו תומכים בקרב בני השבט הסרוג: בראיון שניהלו ליבסקינד ואראל סג"ל בגלי-ישראל, הרדיו האזורי של יהודה ושומרון, עם דרור אידר מ"ישראל היום", גילה סג"ל אמפתיה לחינמון בטענה שיש מקום להטיה מוגזמת ימינה אל מול ההטיה המוגזמת ההפוכה השלטת בתקשורת. אלא שכעת נדמה שסג"ל הוא בעל הדעה יוצאת הדופן, וכי התפיסה של "ישראל היום" כ"ביביתון" תופסת אחיזה מוצקה גם בקרב הציבור הימני.

ונקודה למחשבה: מפלגת השלטון מחזיקה בעיתון הנפוץ ביותר בישראל, ומשתמשת בו ללא הרף כשופר תעמולה שלה, ועדיין אנו רואים כיצד היא נחלשת באופן עקבי בסקרים. ממילא נראה שהדאגות של אורבך ודומיו מוגזמות. "ישראל היום" הוא אמנם ביביתון, ואמנם רב-תפוצה, אך השפעתו שלו, מתברר, מוגבלת ביותר.