אף לא עימות אחד

"ההסכם המסתמן עם חמאס: הפסקת אש למשך שנה", מודיעה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", שעוסקת במגעים המוכחשים בין ממשלת ישראל לארגון הטרור ששולט ברצועת עזה. "בתום שבועות של מגעים הוסכם על שלושה עקרונות להסדרה: הפסקת אש של שנה, פתיחת נתיב ימי בין עזה לקפריסין ותשלום משכורות לפקידים בעזה במימון קטאר", מדווחים איתמר אייכנר ואליאור לוי.

בשער "הארץ" מתארים את ההסכם כעובדה מוגמרת. "המתווה של הסכם הפסקת האש בין ישראל לחמאס בתיווך האו"ם ומצרים, שנכנס שלשום לתוקפו, זהה להבנות שהושגו בין הצדדים בסוף מבצע 'צוק איתן', ודומה גם להסכם בסוף מבצע 'עמוד ענן'", מציינים נעה לנדאו וג'קי חורי.

ב"ישראל היום" ממסגרים את המגעים אחרת לגמרי. הכותרת הראשית של החינמון מוקדשת ל"גורם ישראלי המעורה בפרטי המגעים", ש"הכחיש את הדיווחים על הסדרה". לדברי אותו גורם אנונימי, "אין הטבות לחמאס, רק נצירת אש הדדית". בחינמון מדגישים כי בממשלה מחכים לראות אם חמאס ירסן את ההפגנות השבועיות בסמוך לגדר לפני שיקדמו הסכם כלשהו.

ארבעת הכתבים שחתומים על הידיעה אמנם מתייחסים למגעים עם חמאס כאל עובדה שאין עליה עוררין, אך מציינים כי "בצד הישראלי מדגישים כי אין אמת בפרסומים כאילו ישראל אישרה פתיחה של קו אספקה ימי בין קפריסין לרצועת עזה". הם מוסיפים כי "ישראל מסכימה עקרונית לכך שגורם שלישי ישלם את משכורות עובדי הרשות הפלשתינית ברצועת עזה". בשונה מב"ידיעות אחרונות", שמה שלא קטאר אינו מוזכר בהקשר זה, אלא רק בהקשר של תשלום עבור אספקת החשמל לרצועה.

מטורו השבועי של יוסי ורטר ב"הארץ" אפשר לחלץ הסבר אפשרי להכחשות של "ישראל היום": היותו שופר שלטוני. "אין שיעור לגודל וטעם הצפרדע שבנימין נתניהו ואביגדור ליברמן נאלצו לבלוע כשניהלו משא-ומתן עם חמאס, בתיווך מצרי נמרץ, על תנאי ההסכם או 'ההסדרה'", הוא כותב. "שני הג'נטלמנים בצמרת עיבדו את הקושי בדרכים שונות: הראשון פשוט נאלם ונעלם, בחששו מתגובת ה'בייס'. רה"מ לא צייץ, לא כתב פוסט, לא העלה סרטון. נאדה. הוא לא באירוע. כאילו שאם הוא לא יתייחס לכך בקולו, זה לא קרה.

"ליברמן בחר באופציית ההכחשה הגורפת: לא עשינו הסכם עם חמאס, לא הסכמנו לשקט תמורת שקט, אין הפסקת אש; ופתיחת מעבר כרם-שלום לסחורות והרחבת שטח הדיג לעזתים אינן תגובה ישראלית על רצף הימים הרגועים ביותר בעוטף עזה מאז 30 במרץ".

פלסטינים על סירות דיג בים של עזה, 15.8.2018 (צילום: עבד רחים חטיב)

פלסטינים על סירות דיג, השבוע בים של עזה (צילום: עבד רחים חטיב)

מתי טוכפלד, שהשבוע דווח על שדרוג מעמדו מכתב-פרשן לפרשן בלבד, מקדיש את החטיבה הפותחת בטורו השבועי ב"ישראל השבוע" לשר הביטחון. "אין כמעט יום שבו לא מזכירים לליברמן את הכרזתו על חיסול הנייה בתוך 48 שעות", כותב טוכפלד, ומסביר למה בעצם לא היה צריך לצפות מליברמן ליישם את ההבטחה: "תפקודו של ליברמן במשרד הביטחון היה ידוע מראש. בכל תפקידיו המיניסטריאליים ניחן ביכולת המקצועית המרשימה לא לצאת לעולם נגד הדרג המקצועי במשרד".

טוכפלד מדגיש כי "בכל שש השנים" שבהן כיהן ליברמן במשרד החוץ "לא נרשם אף לא עימות אחד בין השר הממונה לדרג המקצועי בו, הנשלט באופן כמעט מוחלט בידי אנשים בעלי אג'נדה מדינית הפוכה לחלוטין מהמחנה שאותו הוא מתיימר לייצג".

זוהי קביעה לא מדויקת. תקופת כהונתו של ליברמן במשרד החוץ היתה מלווה בעיצומים והשבתות מטעם עובדי המשרד, שקבלו על תנאי העסקתם. ב-2014, באחד מרגעי השיא של החיכוכים בינם ובין השר שלהם, ליברמן גינה אותם בפומבי ואף איים להחזיר אותם לעבודה באמצעות צווי ריתוק.

ב-2009, כמה חודשים אחרי שהתמנה לתפקיד, החלו לצוץ ידיעות משמיצות על עובדי משרד החוץ באתר האינטרנט "יזרוס", שנוהל על-ידי מקורבים של ליברמן. אחד המאמרים נשא את הכותרת "אורגיות, מעשי שוחד וקטטות במשרד החוץ: ליברמנים לא יתקבלו לשם", וכלל קביעה שלפיה "האליטה של הדיפלומטיה הישראלית, ששקועה עד הצוואר בתועבה, שוחד ופרוטקציוניזם, משתמשת בכל אמצעי להילחם ב'זרים הרוסים'" (כך על-פי דיווח שהתפרסם אז ב"הארץ"; האתר עצמו נמחק מהרשת לאחר שנרכש על-ידי קבוצת "ידיעות אחרונות").

אביגדור ליברמן (צילום: באסל עווידאת)

אביגדור ליברמן (צילום: באסל עווידאת)

על-פי מסמכים שנחשפו לאחרונה ב"העין השביעית", בתקופת פרסום מאמרי ההשמצה קיבלו אנשי האתר תשלום חודשי של 20 אלף שקל עבור שירותי פרסום, ניהול בלוג ו"הכנת סקירות ומחקרים" ממפלגתו של ליברמן, ישראל-ביתנו. מאוחר יותר נשכרו אנשי "יזרוס" ישירות בידי המפלגה כדי לסייע לה במערכת הבחירות לכנסת.

גם בשאר הכהונה לא שררה אידיליה בין השר לדרג המקצועי. "את חוסר הכימיה בין השר לבין המשרד ניתן היה לראות מהרגע הראשון", כתב אמיר תיבון ב"וואלה" לפני כשלוש שנים, בכתבת סיכום קדנציה מקיפה. "ליברמן הגיע למשרד החוץ ב-2009, כשעמדותיו הפוליטיות המוצהרות עוד היו עמוק בימין. את הקדנציה הראשונה שלו בתפקיד הוא העביר בין התקוטטות מילולית עם שרי חוץ אירופים לבין עיסוק הולך וגובר בפרשיותיו ובחקירותיו, שהובילו לבסוף להתפטרותו הזמנית מהתפקיד. במקביל, הוא הפגין חוסר סבלנות נדיר כלפי דעות ועמדות שונות משלו, מה שיצר אווירה מתוחה בקרב הסגל הדיפלומטי. [...] בכירים בעבר ובהווה במשרד החוץ תיארו את התנהלותו של ליברמן בתקופה זו כ'מסתורית', 'מוזרה' ו'מעוררת שאלות'. מעטים בלבד ידעו כיצד נראה לוח הזמנים שלו.

"את העובדה שהוא הקדיש לא פחות מארבעה ביקורים לרפובליקת סרפסקה, ישות מדינית מוגבלת שמהווה חלק מהמדינה החשובה ביותר בוסניה-הרצגובינה, אף אחד לא הצליח להסביר עד היום. אותו הדבר נכון לגבי כמה מביקוריו החשאיים בבירות אירופה, בדגש על וינה,– מקום מושבו של איל ההון האוסטרי מרטין שלאף, שנחשב מקורב לליברמן זה שני עשורים".

חקירות ראש הממשלה

כל היומונים מדווחים על כך שנתניהו עומד להיחקר היום פעם נוספת (בתקשורת האלקטרונית כבר דווח בינתיים על סיום החקירה). ב"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מקצים לכך דיווחים קצרצרים ללא הפניות שער. ב"ישראל היום" נמנעים גם כן מאזכור בשער, וכנהוג משלבים בידיעה הכחשה מטעם "סביבת נתניהו", שגורסת כי "זאת שערורייה שקודם מחליטים ואז חוקרים".

אל מול הסיקור הדל של הטבלואידים בולטת כרגיל העבודה העיתונאית העצמאית של "הארץ", שם המידע היבש על חקירתו של ראש הממשלה משולב בכתבה גדולה שמקבלת הפניית שער בולטת. "הפרקליטה המלווה את תיקי נתניהו: קצב קבלת ההחלטות בירושלים בעייתי", נכתב שם.

כתבת "הארץ" רויטל חובל מביאה דברים מתוך "שיחות סגורות" שקיימה הפרקליטה, עו"ד ליאת בן-ארי. את האצבע המאשימה מפנה בן-ארי ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ולפרקליט המדינה שי ניצן. "לפי בן-ארי, לא מדובר בהתנהלות מכוונת אלא בעומס שגרתי בצמרת משרד המשפטים", מציינת חובל. בסוף הכתבה מובאת תגובה מטעם משרד המשפטים, שלפיה הציטוטים "אינם נכונים".

תהליכים מעוררי חלחלה

בטורי הפרשנות הפוליטיים והצבאיים ניכר השבוע עיסוק מוגבר במירוץ לרמטכ"לות, ובעיקר בקמפיין הימני נגד מועמדותו של האלוף יאיר גולן. המסרים חוזרים על עצמם: ראשית, מדובר בקמפיין מגונה. שנית, ממילא סיכוייו נמוכים. בעלי הטור מקפידים להסתייג מההשוואה שעשה איש הצבא בין הנעשה בישראל ל"תהליכים מעוררי חלחלה" מאירופה של המאה הקודמת, ומדגישים שגולן הוא בכלל נץ שלא חושש להפעיל כוח כשצריך. במובלע, זה הנימוק שלהם לכך שמדובר במועמד ראוי.

ומה לגבי הקמפיין? יואב לימור, ב"ישראל היום", מזהיר מפני היום שבו "קצינים יפחדו לומר את דעתם גם בסוגיות מקצועיות, מחשש שיבוצע בהם לינץ' ציבורי". "כך מגדלים דור של קצינים מפוחדים, צייתנים ואומרי הן", מצטרף בן כספית ב"מעריב", ומפרט: "צייתנים במובן של חסרי חשיבה עצמית, חוששים לבטא את עצמם מול הדרג המדיני, מגמדים את תפיסתם, ערכיהם ומצפונם אל מול הגל העכור של פשיזם יהודי ששוטף את הארץ".

הגישה הזאת מעוררת מבוכה: אם בכירי צה"ל נתקפים חרדה נוכח קמפיין תקשורתי שמנוהל על-ידי ארגון פוליטי לא גדול, כיצד יתמודדו עם משימות צבאיות שחורצות בין חיים למוות?

בן כספית, בטורו, מסביר שבעצם לא מדובר ביוזמה של ארגון פרינג'י – אלא באופרציה של יחידת גרילה שעושה את העבודה המלוכלכת של השלטון. ארגון אם-תרצו, שמוביל את הקמפיין נגד גולן, הוא "הזרוע הביצועית של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו", טוען כספית. "אל תתבלבלו: אם-תרצו זה נתניהו, נתניהו זה אם-תרצו. שיטוט מהיר ברשת יבהיר את הזהות בין הישויות הללו ואת הקשר הישיר והמהיר בין ראש הממשלה, תורמיו ומקורביו, לבין מימון הארגון המסוכן הזה והפעלתו כזרוע הבריונית של הפשיזם".

צחוק הגורל: כספית היה אחד האחראים המרכזיים להכנסת אם-תרצו ודוקטרינת ההכפשה שלו אל תוך המיינסטרים של העיתונות הישראלית, כשפוצץ מעל דפי "מעריב" ב-2010 מסמך שהטיל דופי בארגונים ישראליים שמסרו מידע לוועדת חקירה של האו"ם. ברבות הימים אמר העיתונאי שהוא מתחרט על כך, אם כי מיד לאחר מכן הבהיר שהוא בעצם עומד מאחורי הפרסום.

"אני נזכר במפגש הראשון שלי עם רונן שובל, האיש שעמד בראש אם-תרצו כשהושקה לראשונה. הוא נתן לי אז את המחקר שהצביע על תמיכה של הקרן החדשה בעמותות וארגונים שהזרימו חומרים נגד חיילי וקציני צה"ל לוועדת גולדסטון. פרסמתי את המחקר הזה, והוא עורר תהודה עצומה. לא תיארתי לעצמי איזו מוטציה תצמח מהעמותה הזאת ולאיזה ממדים מפלצתיים תגיע השפעתה", כותב כספית היום. "האם אני מתחרט על הפרסום ההוא? לא".

בכיר עיתונאי "מעריב" עושה לעצמו חיים קלים. אם כספית אכן "שוטט ברשת" כפי שהמליץ לקוראיו, מוזר שהחמיץ את החשיפה של רביב דרוקר מהשנה שעברה, שהעלתה כי באם-תרצו היו מוכנים לשרת את נתניהו כבר ב-2007, שלוש שנים לפני שכספית הכניס את הארגון למיינסטרים. אם כספית היה בודק מיהם אותם פעילים שהגישו לו את המסמך על ארגוני השמאל, אולי היה מצליח למנוע מהם להשתמש בו להשקת קמפיין שלימים ישמש גם את ראש הממשלה.

בזכות האדישות

"לא אכפת לי מי יהיה הרמטכ"ל הבא, וזאת מהטעם הפשוט הבא: זה לא חשוב", כותב דרור פויר בטורו השבועי במוסף "G" של "גלובס". "לאן שאני הולך אנשים מדברים בלהט על מי יהיה הרמטכ"ל הבא, מפרשים התבטאויות עבר, משווים תפקידים קודמים, בוחנים תפקוד מבצעי ומנתחים את סדרי הכוחות של האוגדות ואת מצב הימ"חים בבא"חים או משהו כזה.

"אני מתקרב אליהם, מחכה לרגע שכולם יקחו אוויר, ושואל: אבל תגידו, מה זה משנה בכלל מי יהיה הרמטכ"ל הבא? עוד לא קיבלתי תשובה טובה. [...] כל הדיון הזה מעצבן אותי: אני לא חי בספרטה, גם לא בישראל של פעם. אני מעריך את האלופים, אבל מי מהם יפקד על צה"ל? לא אכפת לי. הבעיה ש'לא אכפת לי' היא לא עמדה לגיטימית היום. גם סתם 'אכפת' מזמן לא מספיק, כידוע. אתה חייב להיות מושקע רגשית בכל דבר, לגבש דעה נחרצת, אתה צריך לקבל צרבת ולהוציא גיצים מהמקלדת, אתה חייב להקציף. זה המינימום.

"אתה חייב להגיב לכל דבר, ובעוצמה. אתה חייב לתקוף את אלה שמדברים מ'הפוזיציה'. אם יש מלה שאני מתעב זו ה'פוזיציה', שהיגרה משוק ההון אל שוק הרעיונות. ביום נתון אתה נדרש להתפוצץ על חמישה עד שבעה נושאים שאכפת לך מהם נורא, למרות שעד לפני רגע לא כל-כך ידעת על קיומם ומחר תשכח אותם". כנגד תופעת דעתנות היתר, פויר מציע תגובת נגד: "אדישות מבוקרת כלפי כל מה שלא באמת חשוב".

מנגנון מטופש

ערן בר-טל, העורך הכלכלי של "ישראל היום", מקדיש את טורו למכסים שמטילה הממשלה על בשר, חלב, ביצים וירקות מחו"ל. "יוקר מחיה? הבעיה שלנו היא ממשלה יקרה, שבשם הדאגה לתוצרת מקומית מועטה ממסה מכל הבא לפה", נכתב בכותרת המשנה. "הרווח שלה? מיליארדי שקלים על חשבוננו ומוניטין של מי שמגינה על החקלאים".

העורך הכלכלי של "ישראל היום", ערן בר-טל (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של תנועת נשים-בירוק)

העורך הכלכלי של "ישראל היום", ערן בר-טל (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של תנועת נשים-בירוק)

מיהו הגורם הממשלתי שאחראי על הטלת המכסים הנוראיים? בר-טל גורס שמדובר ב"מין מנגנון מיושן ומטופש מבית-מדרשו של קרל מרקס", ומסביר כי "כשהנבחרים דואגים שיהיה לנו אוכל, הכל משתבש. כשהם מפסיקים לדאוג לנו – הכל טוב". ובכל זאת, מי בממשלה אחראי על הטלת המכסים? מיהו זה שמופקד על הפעלת המנגנון המרקסיסטי המטופש? מי שיחפש תשובה בטור של בר-טל לא ימצא אותה. הנה התשובה: מדובר במשרד הכלכלה בראשות השר אלי כהן, ששילם ל"ישראל היום" כ-700 אלף שקל עבור רכישת כתבות וקיבל כבונוס גם אזכור מחמיא בטור (אחר) של בר-טל.

מי שידפדף היום בעמודי החדשות של החינמון יוכל למצוא שם עוד אחת מהידיעות הקנויות של המשרד הממשלתי, שעליה חתום הפעם הכתב אריאל ויטמן. בהמשך הקונטרס מתפרסמת מודעה בזו הלשון: "תעשיין יקר, רבים מחבריך התעשיינים כבר שיריינו מקום פרסום במוסף המיוחד המצדיע ל-130 שנות תעשייה ו-70 שנה למדינת ישראל. המוסף יהווה במה והזדמנות מיוחדת להציג את פועלכם והתפתחותכם מקום המדינה ועד היום. המוסף יהיה בעל תוכן שיווקי ומערכתי ויכלול 80 עמודים". על החתום: "ישראל היום" והתאחדות התעשיינים.

ויטמן ובר-טל, מגויסים טריים יחסית של "ישראל היום", הם נציגים של זרם מחשבתי שדוגל ברדיקליזציה של השוק חופשי כך שיכלול מידה מינימלית של התערבות ופיקוח ממשלתיים (אם בכלל) – מה שמכונה לעתים "ליברליזם כלכלי". בר-טל, למשל, מאמין שהממשלה אפילו לא צריכה למנוע מאזרחיה לתת שוחד – אלא לאפשר למשחדים לרשום את השוחד כהוצאה מוכרת (אם כי בינתיים רק באפריקה).

נכונותם של שני הליברלים הכלכליים לשתף פעולה עם קמפיין התוכן השיווקי של משרד הכלכלה מעידה על דבקותם בעקרונותיהם: בשוק החופשי אפשר לקנות הכל, גם את דעותיהם של מומחים ועיתונאים. ובכל זאת, יש גם פרדוקס קטן: אם כל התערבות ממשלתית היא רעה חולה, האם אין פגם בבזבוז כספם של משלמי המסים על התערבות בשוק הדעות?

אריסון

"הסתבכות החקירה בארה"ב של בנק הפועלים מגיעה לכיס של שרי אריסון ויתר בעלי המניות: הבנק עצר חלוקת דיבידנד", מדווחים עירית אבישר וחן מענית בשער מוסף "שוק ההון" של "גלובס". ב"מוסף הארץ" מקדיש אלון עידן טור היתולי לאשה העשירה בישראל, בעקבות חקירתה בפרשה אחרת: פרשת השוחד של חברת שיכון-ובינוי באפריקה.

"את שרי אריסון לא צריך לחקור על מעורבות אפשרית בשוחד. צריך לחקור אותה על זה שהיא 'שווה יותר מ-5 מיליארד דולר'. על זה שהיא עשירה מדי. על זה שיש לה יותר מדי כסף", כותב עידן, ומחדד: "לא רק אותה צריך לחקור, את כל האנשים עם היותר מדי כסף צריך לחקור. צריך להכניס אותם לחדר קטן, לפתוח מעליהם מנורה מסנוורת ולשאול: תגידו, למה אתם צריכים כל-כך הרבה כסף?".

ב"דה-מרקר", גיא רולניק קורא לבנק ישראל לא לחכות לתוצאות חקירת פרשת השוחד בשיכון-ובינוי. "הבנק המרכזי צריך לקחת מאריסון את היתר השליטה בבנק הפועלים, לפזר את הדירקטוריון של הבנק ולמנות ועדות ציבוריות שימנו בתהליך שקוף ופומבי דירקטוריון חדש של אנשי מקצוע, שלא תלויים ולא היו קשורים בהווה ובעבר הקרוב והרחוק למשפחות אריסון ודנקנר, ולאף לווה גדול במשק", הוא כותב.

שרי אריסון בצאתה ממשרדי להב 433 בלוד, 12.8.2018 (צילום: פלאש 90)

שרי אריסון בצאתה ממשרדי להב 433 בלוד, השבוע (צילום: פלאש 90)

ב"מעריב" מתפרסם השבוע חלק נוסף בסדרת הכתבות הקנויות של בנק הפועלים, שמספקת תוקף לדרישה הטהרנית לכאורה של רולניק לנקות את דירקטוריון הבנק מכל מי שאולי קשור לאנשיו. בנק הפועלים שילם לעיתון כדי שיפרסם בו ראיונות יחצניים עם מנהלים בכירים של גופים גדולים במשק (והשבוע: מנכ"לית רשת מלונות פתאל), שמקיימים יחסים כלכליים עם הבנק. בכך, בנק הפועלים רוכש לגיטימציה לא רק מהתקשורת – אלא גם מהשחקנים הגדולים בשוק, שתלויים בו לשם הניהול התקין של עסקיהם.

"ידיעות אחרונות", 13.8.2018

שער "ידיעות אחרונות", 13.8.2018

במקרה הספציפי של "מעריב" נראה שההשקעה משתלמת: הבוקר נדפס שם דיווח בולט (משה כהן) על כך שרווחי הבנק עלו על אלה של כל מתחריו. לידיעה נלווה תצלום של המנכ"ל, אריק פינטו, כשעל פניו חיוך רחב. החקירה בארצות-הברית והשלכותיה, זאת שקיבלה כותרת שער ב"גלובס", מוצנעת ב"מעריב" בתוככי הטקסט.

ובכל זאת, "מעריב" הוא לא העיתון הידידותי ביותר כלפי בנק הפועלים. השבוע, למחרת חקירתה של אריסון במשטרה, עורכי "מעריב" הקצו לכך כותרת בולטת בשער – בדומה ל"ישראל היום" ו"הארץ". ב"ידיעות אחרונות" (בכיר מוכרי התוכן לבנק הפועלים) העניקו לה כותרת ראשית מפתיעה, וכך גם בעיתונים הכלכליים "גלובס" ו"דה-מרקר". העיתון הכלכלי היחיד שלא העלה את האירוע לכותרת הראשית שלו היה "כלכליסט", שבכיריו מאתרגים את הבנק של אריסון באופן קבוע.

בעיתון הכלכלי של משפחת מוזס הקצו לאריסון את רוב הכפולה הפותחת, שבה נפרשה בגדול קביעה נחרצת של גורם אנונימי: "אין שום סיכוי שלשרי אריסון היה גרם אחד של מושג על המעשים של שיכון-ובינוי באפריקה, היא לא מחוברת – לטוב ולרע". הדיווח על עצם החקירה שובץ בקטן, בפינה.

"כלכליסט", 13.8.2018

"כלכליסט", 13.8.2018

מניפולציות בע"מ

"הפכנו את גוגל, פייסבוק, אמזון ואפל לגיבורות שלנו. עכשיו חייבים לפרק אותן", נכתב בראש כתבת השער של "מוסף כלכליסט", בכותרת שבאותה מידה היתה יכולה לשמש טיזר לטור של גיא רולניק ב"דה-מרקר". העילה של "כלכליסט" היא ראיון מעניין שקיים אורי פסובסקי עם סקוט גאלווי, פרופסור אמריקאי שהכריז מלחמה על ענקיות המִחשוב.

מארק צוקרברג (צילום מסך)

מארק צוקרברג, מייסד ומנכ"ל חברת פייסבוק (צילום מסך)

"פייסבוק היא הדבר הכי מצליח שנוצר בידי בני אדם בהיסטוריה של האנושות. יותר אנשים רואים את הפיד של פייסבוק בכל חודש על בסיס קבוע מאשר מספר המאמינים בנצרות, מספר האנשים ששותים קוקה-קולה או מספר האזרחים של סין. יש לפייסבוק 2.2 מיליארד משתמשים פעילים. הדבר היחידי שעשוי להיות מצליח יותר ושנוצר בידי בני אדם הוא כדורגל – יש 3 מיליארד אוהדי כדורגל. אבל אפילו זאת השוואה לא הוגנת, כי הם לא משחקים כדורגל, רק צופים בו. ולכן הייתי טוען שפייסבוק היא מעשה ידי אדם המצליח ביותר בהיסטוריה של המין שלנו", אומר המרואיין.

"כל מה שפייסבוק עושה הוא עם מטרה אחת ומטרה אחת בלבד: להגדיל את הקהל שלה ואת המעורבות שלו וכך להגדיל את מספר ההזדמנויות להציג מודעות ולהגדיל את ההכנסות. הם יגידו למשל: 'אנחנו רוצים לתת קול לאלה שקולם לא נשמע' או 'אנחנו לא רוצים להיות הבוררים לגבי האמת', או שיש להם 'יראת כבוד לתיקון הראשון לחוקה' (שמבטיח את חופש הדיבור). אבל כל זה הוא שקר. אין שום דבר שמלמד שאלה נושאים חשובים עבור המנהלים שלהם. מה שחשוב עבורם הוא ליצור אשליות, עיכובים ודיון שדוחה כל פעולה שתקטין שימוש, מעורבות, קליקים והכנסות.

"האם פייסבוק רעה לדמוקרטיה? או האם המניה הולכת לעלות? התשובה היא 'כן'. חברות טבק היו רעות לעולם והן גם היו השקעה מצוינת. טבק היה ממכר, וכמותו גם מדיה חברתית. מנהלי חברות הטבק עשו עבודה יוצאת מהכלל של דחיית רגולציה ככל שניתן, וגם פייסבוק עושה את זה". שלושה עמודים לפני כן, במקרה, נדפסת מודעת פרסומת לסיגריות מתוצרת פיליפ-מוריס – עדות להצלחה של חברות הטבק במאבקן נגד הגבלת פרסום הסיגריות כאן, בישראל.

"אמזון, אפל, פייסבוק וגוגל – ארבע הענקיות האלה מובילות את מה שמכונה ה'ביג טק', ובמשך השנים אנשים ניסו לספק שלל הסברים להצלחתן, לרוב במונחים של חדשנות טכנולוגית, יעילות תפעולית או הבנה מבריקה של השוק", כותב המראיין פסובסקי. "אבל גאלווי מציע הסבר אחר, שקשור לצרכים אנושיים בסיסיים וכרוך בהתאמת כל אחת מהחברות האלה לאחד מחלקי הגוף שלנו". את הפירוט המשכנע אפשר לקבל באתר "כלכליסט" – וגם בהרצאה המקוונת שלהלן.

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם החלק השני של תחקירם של גיא ליברמן ושחר גינוסר על תעשיית ההכפשות הפוליטיות והמניפולציות התקשורתיות שנלוות לה. בשבוע שעבר הגישו הכתבים ממצאים מתוך שיחות שקיימו בזהות בדויה עם יחצנים ויועצים, שהסבירו להם איך זה עובד. את הכתבה הנוכחית הם פותחים בציטוטים מתוך עמוד הפייסבוק "טראמפ כחול-לבן", שקידם את מועמדותו של טראמפ לנשיאות בקרב בוחרים דוברי עברית – בין היתר תוך הגדרתו של אובמה כ"אנטישמי ששיתף פעולה עם מחבלים". את הילרי קלינטון הגדירו שם כ"מכשפה פסיכית".

ליברמן וגינוסר מציינים שיו"ר המפלגה הרפובליקאית בישראל, מרק צל, הכחיש כל קשר בין העמוד המכפיש ובין הקמפיין הרשמי של הנשיא. מיד לאחר מכן הם מצטטים מתוך שיחה שקיימו עם יועצת התקשורת מיכל אדר, שאומרת להם שהיא זו ש"איתרה" את העמוד והציגה אותו בפני מרק צל, שלדבריה "מאוד התלהב".

"בדיוק היתה משלחת מניו-יורק של אנשים מהקמפיין של טראמפ. נתנו לנו אור ירוק והגדירו לנו מה לעשות", אומרת היחצנית. כשהיא נשאלת אם הכוונה היא שהעמוד עבד עבור המפלגה הרפובליקאית בלי שיידעו שמדובר בחלק אינטגרלי מהקמפיין, היא עונה בחיוב, ומוסיפה: "תראה, הדפים שאנחנו מפעילים לא יכולים להיות רשמיים של מפלגות או מועמדים. הם פרובוקטיביים מדי, הם עושים עבודה לא רשמית. בזה נבחנת הגדוּלה שלנו". לדברי הכתבים, אדר אישרה בפניהם כי התשלום עבור השירותים ניתן לה ישירות מהמפלגה הרפובליקאית. לאחר מכן, כשביקשו ממנה תגובה לכתבה, הכחישה.

יועץ התקשורת עמיעד טאוב, שעובד עם הבית-היהודי, חולק עם כתבי "ידיעות אחרונות" סיפור שכולל שימוש מתוחכם בעיתונות. בחודש ינואר פורסמה באתר "ערוץ 7" (שמסיבה כלשהי אינו מוזכר בשמו בתחקיר) ידיעה שלפיה "ילדה בת 9.5 ואחותה מהעיר רמלה הוטרדו על-ידי ערבים בעת שהמתינו לאוטובוס".

הידיעה כוללת גם ציטוט מפי הראל שוהם, יו"ר הבית-היהודי ברמלה: "הטרדה מינית על רקע לאומני מהווה פיגוע לכל דבר ועניין. בטחונן של תושבי רמלה [כך במקור] מוטל על כתפיכם, והעובדה כי נשים יהודיות פוחדות לצאת מהבית ברמלה ומותקפות על-ידי בני מיעוטים חייבת להשתנות. אני קורא לכוחות הביטחון להגביר את האכיפה בשכונות ברמלה ולשים את המפגעים מאחורי סורג ובריח".

מבדיקת "ידיעות אחרונות" עולה כי ה"ערבים" שכביכול תקפו את שתי הילדות היהודיות, אלה שהמועמד מבקש לנעול מאחורי סורג ובריח, היו באותה העת רק בני שבע ושמונה. הכתבים מציינים שלתקרית עצמה יש יותר מהסבר אחד, ושלהוריהן של הילדות יש "קשר פוליטי" ליועץ התקשורת. "זה לא נגמר בכתבה באתר אינטרנט בלבד", מדגישים ליברמן וגינוסר. "הידיעה על התקרית הופצה במהירות ברשתות החברתיות. חלק מהדמויות שהפיצו אותה, כך עולה מבדיקה שעשינו, הן פיקטיביות".

פרנקלין

כל העיתונים מקדישים מקום בשער לדיווח על מותה של הזמרת ארתה פרנקלין. ב"הארץ" כותב עליה הפרשן הצבאי עמוס הראל, שמרבה לכתוב על מוזיקה שחורה. "כשמדברים על זמרים שחורים", הוא כותב, "לעולם ייפתח דיון על מדרג האיכות וההשפעה של כמה מהגדולים באמת: ג'יימס בראון מול סטיבי וונדר למשל, מרווין גיי מול אוטיס רדינג. במקרה של ארתה, מעולם לא היו שאלות".

ענייני תקשורת

אמריקה. "אירוע חסר תקדים בהיסטוריה התקשורתית האמריקאית: יותר מ-300 עיתונים מכל רחבי ארצות-הברית פרסמו מאמרי מערכת בגנות מה שהגדירו כ'מלחמתו של הנשיא טראמפ נגד העיתונות החופשית'", מדווחת ציפי שמילוביץ' ב"ידיעות אחרונות". "בשבועות האחרונים החריף טראמפ את התבטאויותיו כלפי אמצעי התקשורת האמריקאיים וכינה אותם שוב ושוב 'אויבי האומה'", היא מציינת. ב"ישראל היום", שופרו של הנשיא האמריקאי בישראל, לא מופיעה ידיעה בנושא.

בנימין נתניהו בישיבת ממשלה, 30.7.17 (צילום: אוהד צויגנברג)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו (צילום: אוהד צויגנברג)

ערוץ עשר. כתבת השער של מוסף "G" עוסקת ברכישת השליטה בערוץ עשר בידי חברת רשת. "המיזוג הזה טוב לנתניהו, אפילו טוב יותר מאשר סגירה רשמית של ערוץ עשר", אומר "בכיר לשעבר בתעשיית הטלוויזיה" לכתבת, חן שליטא. "במקום שתדבק אליו רשמית סגירה של ערוץ בישראל, הוא זוכה לכך שרשת – גוף התקשורת הכי מקורב אליו מבין ערוצי הברודקאסט – יבלע באלגנטיות את הערוץ שהביא לעולם את תחקיר 'ביביטורס' ויעצב אותו מחדש כרצונו. זה לא יקרה מיד, כדי לא להפחיד אף אחד, אבל בואי נראה אם שנה אחרי המיזוג יישארו בחדשות עשר עיתונאים כמו רביב דרוקר, שנחשבים לפרסונה נון-גראטה אצל נתניהו".

אחת הדוגמאות שמציגה שליטא לחופש העיתונאי הירוד בחברת רשת היא כתבה שפורסמה בשבוע שעבר באתר "העין השביעית". מהנתונים שהובאו בה מתחוור שברשת מחרימים באופן כמעט מוחלט את ח"כ מיקי רוזנטל, שלפני כניסתו לפוליטיקה יצר את "שיטת השקשוקה" – סרט דוקו-אקטיביסטי שבמרכזו עמדה משפחת עופר. עידן עופר ושותפו אודי אנג'ל צפויים להפוך בקרוב לבעלי השליטה בערוץ עשר.

סד הזמנים. ב"מעריב" מותחים את ההגדרה "עם סגירת הגיליון", ומדביקים אותה לתקרית דריסה קטלנית בשטחים שהדיווחים הראשונים עליה החלו לצוץ אמש בסביבות השעה 21:30. הדיווח של "מעריב" נדחק לפסקת הסיום של כתבת השער – ידיעת כל-בו על המגעים עם חמאס – ושם מצוין כי הדורס הסגיר את עצמו "כעבור שעתיים". הנה כלל אצבע לעורכים: אם יש לכם שעתיים לכתוב ידיעה פשוטה על תאונה/פיגוע, התקרית לא אירעה "עם סגירת הגיליון".

דוגמה יפה של ציונות. "'מצדיעים לכם': הכירו את הצעירים שעלו כדי להתגייס", מבקשת כותרת שנדפסת בעמודי החדשות של "ישראל היום". מתחתיה שובץ תצלום שבו נראים שלל צעירים שעלו ארצה כדי להתגייס, וגם דמות מעט פחות צעירה: מרים אדלסון, מו"לית החינמון והכוכבת הראשית בידיעת היחצנות של הכתב דן לביא.

"ישראל היום", 17.8.2018 (לחצו לקריאת הידיעה המלאה)

"ישראל היום", 17.8.2018 (לחצו לקריאת הידיעה המלאה)

עבור מי שלא קלטו את אדלסון בין ההמון שיבצו העורכים גם תצלום פורטרט שלה נושאת דברים. לצד הציטוטים מפיה מובאים גם דברים שאמרו ראש הממשלה נתניהו ("כולנו מברכים אתכם") ורעייתו שרה, שהבהירה למתגייסים ולקוראים ש"אין דוגמה יפה יותר לציונות". לקוראים נמסר כי כמו ראש הממשלה, גם הנשיא ראובן ריבלין תרם ברכה מוקלטת. בניגוד לנתניהו, דבריו של ריבלין נותרו על רצפת חדר העריכה.

גנום הלחם. בחלק אחר של "ישראל היום" נדפסת כותרת שקובעת כי "יוצאי [יחידה] 8200 בדרך לפענוח גנום הלחם". מי שיקרא את הידיעה (אילן גטניו) יגלה שהעורך שנתן את הכותרת עשה עבודה אומללה: "יוצאי 8200" הם רק חלק קטן מקבוצה של יותר ממאתיים חוקרים מרחבי העולם שלקחו חלק במחקר; החוקרים למעשה כבר סיימו לפצח את הגנום (כפי שמדווח היום בהרחבה ב"הארץ"); וחשוב מכך: לחם אינו יצור או צמח, וכלל אין לו גנום. הצמח שעמד במרכז המחקר הוא חיטה.

כתיבה יוצרת. עורך "מוסף הארץ" הטרי, אורי מרק, ממשיך לפרסם את הסיפור בהמשכים "יקי ועליזה". כמו שני הפרקים הקודמים בסדרה, גם את הפרק החדש ראוי היה לקבור במגירה. העובדה שהוא לא נקבר עשויה להעיד על אחד משני תרחישים: או שכותבי סקירת העיתונות של "העין השביעית" אינם יודעים לזהות ספרות טובה כשהיא מכה על חוטמם עם עיתון סוף-השבוע – או שב"הארץ" לא נמצא אדם שיעז להסביר לעורך מה שווה הפרוזה שלו, וישכנע אותו להפסיק. מי צודק? ישפוט הקורא.