הפובליציסט הימני ישראל הראל איתגר ביום שישי (6.7) את טובי התחקירנים בתקשורת הישראלית: מדוע אינם מרימים את הכפפה שהשליך לעברם תחקירן "מעריב" קלמן ליבסקינד בסדרת כתבות שפירסם לאחרונה ושבהן חשף, כביכול, התנהלות פגומה של כמה משופטי בית-המשפט העליון, ובהם ענת ברון, המשנה לשעבר לנשיאה אליעזר ריבלין, והנשיאה הנוכחית אסתר חיות?
לפי אבחונו המלומד של הראל, שתיקת יתר התחקירנים (הוא נוקב בשמותיהם: מרדכי גילת, גידי וייץ, אמנון אברמוביץ', אנשי "עובדה" ו"המקור") נוכח ממצאיו "הכבדים והחד-משמעיים" של ליבסקינד אינה מקרית – השתיקה הזאת היא פרי הביאושים של תרבות ה"איתרוג" שהתפתחה ויושמה ביחסה של התקשורת לפוליטיקאים, ומתבטאת גם ביחסה לעולם המשפט.
הראל רוצה לומר שכשם שהתקשורת מגלה סלחנות למעלליהם הפסולים מוסרית של פוליטיקאים סורחים כאשר עמדותיהם ומהלכיהם טובים בעיניה, כך היא מחפה עתה על התנהלות בעייתית של שופטות בכירות שהחלטותיהן בענייני המדינה תואמות את השקפותיה.
הראל מתעלם מהאופן הנמרץ והנוקב שבו סיקרה התקשורת עד כה, ומסקרת גם כיום, את התנהלותם המושחתת של פוליטיקאים בכירים מכל מגזרי החברה (אולמרט, נתניהו, בן-אליעזר, ראשי ישראל-ביתנו, שרים מהליכוד, ש"ס, ואחרים) ואת מרדפם חסר הפניות של התחקירנים אחר מעשי עוול והתנהלות פלילית של ראשי ציבור עבריינים מהדרג המוניציפלי והלאומי.
ההמחשה היחידה שהוא מביא להוכחת טענתו בדבר "איתרוג" היא התעלמותה המפורסמת של התקשורת מהתנהלותו הבעייתית, הפלילית לכאורה, של ראש הממשלה אריאל שרון בתקופת ההתנתקות ("עומק העקירה כעומק החקירה"). זו אכן דוגמה לכתם מקצועי מביש שנחרט בפרצופה של התקשורת הישראלית, אך התנהלות בוטה ומקיפה כמו זו לא זכורה מאז.
הנה דרך אחרת לקרוא את ממצאיו של ליבסקינד: כלי התקשורת לא נרעשו מגילוייו משום שלא מצאו בהם שחיתות של ממש או אפילו התנהלות חמורה המצדיקה נבירה נוספת מצדם בתפקודה המקצועי של השופטת ברון
מכל מקום, עיון בכתבותיו של ליבסקינד, שעליהן מסתמך ישראל הראל כדי להוקיע מחדש את התנהלותה המוטה כביכול של התקשורת, מלמד שהיו לו בעבר תחקירים משכנעים הרבה יותר. התמונה הנגולה מהכתבות שפרסם ב"מעריב" בחודשיים האחרונים היא בערך זו (התיאור שלהלן תמציתי מטבעו ואינו מתיימר לשקף באופן מפורט את כל הנתונים המופיעים בכתבותיו של ליבסקינד): השופטת ענת ברון היא אם שכולה. היא ובעלה תרמו סכום כסף נכבד לקונסרבטוריון בתל-אביב להנצחת זכר בנם, שהיה סטודנט למוזיקה במוסד הזה ונספה בפיגוע חבלני. מאז מעורבים בני הזוג בפעילות הפילנתרופית והציבורית של הקונסרבטוריון ומשתתפים באירועי התרמה והוקרה שהוא מקיים. בין התורמים לקונסרבטוריון נמצאים משפטנים ועורכי-דין המופיעים מדי פעם בפני השופטת ברון בשבתה על כס המשפט העליון – והיא אינה נמנעת מלפסול עצמה מלדון בתיקי הלקוחות שהם מייצגים.
ליבסקינד סבור שהשופטת ברון נמצאת עקב כך בניגוד עניינים, ושהתנהלותה זו היא שערורייה שראוי להציגה לציבור. ישראל הראל מרחיק לכת וקובע שהתעלמות התקשורת מממצאים אלה של תחקירן "מעריב" היא עדות לקשר שתיקה של ציבור העיתונאים סביב התנהלות קלוקלת של ברון (ואחדים מעמיתיה), ושמקורו בהטיה אידיאולוגית השואפת לגונן על בית-המשפט העליון.
הנה דרך אחרת לקרוא את ממצאיו של ליבסקינד: כלי התקשורת לא נרעשו מגילוייו משום שלא מצאו בהם שחיתות של ממש או אפילו התנהלות חמורה המצדיקה נבירה נוספת מצדם בתפקודה המקצועי של השופטת ברון. עיתונאים בלתי משוחדים עשויים לראות בהתנהלותה של השופטת אורח חיים מקובל הנובע מההתחככות המובנת מאליה שיש לכל שופט במעגלים חברתיים. תפיסת עולם כזו רואה כלגיטימית את השתתפות השופטת (ובני ביתה) בפעילותו הפומבית של הקונסרבטוריון, ואינה ממהרת לחרוץ לשבט את דינה הציבורי כל עוד לא הוכח שמעורבות זו גרמה לה להטות את הדין.
ממצא נוסף של ליבסקינד שמהדהד הראל ב"הארץ" הוא החלטותיה של הנשיאה חיות להעביר תיקים לגישור דווקא לשופטת בדימוס הילה גרסטל, שהיא חברתה הקרובה (שכר הטרחה של המגשרים הוא גבוה). ליבסקינד חפר ומצא שבשלושת המקרים היחידים שבהם הציעה חיות למתדיינים בפניה להעביר את ענייניהם להליך גישור היא המליצה להם (או החליטה עבורם) להפקיד את המשימה בידי גרסטל.
לטענת ליבסקינד, שעליה חוזר הראל בהזדהות מודגשת, הדבר משול להחלטת השרים דרעי או מירי רגב למסור למקורבים שלהם עבודות ציבוריות שמנות ללא מכרז. "אילו היה מדובר בפוליטיקאים, הם היו נקראים, שלוש שעות לאחר הפרסום, לחקירה במשרדי להב 433", קובע התחקירן, ואילו הפובליציסט מחרה מחזיק אחריו: "התקשורת שותקת. אילו הפרת אמונים כזו היתה מתגלה בהתנהלותם של שופטים דוגמת נעם סולברג או דוד מינץ (המתגוררים בהתנחלויות), התקשורת היתה עטה עליהם בכל עוצמתה".
הנה דרך אחרת לקרוא את ממצאיו של ליבסקינד: לגיטימי לגרוס שבהתנהלותה של הנשיאה חיות במקרה זה יש פגם. מוטב היה לו היתה מקפידה על נראות נאותה בבחירותיה במגשרים, אבל התקשורת נמנעת (עד כה, מכל מקום) מלעסוק בכך לא משום שהיא שוקדת לגונן על חיות בכל מחיר, אלא משום שהחריקה בהתנהלותה שגילה ליבסקינד אינה נחשבת בעיני יתר התחקירנים למעשה חמור, משמעותי, כזה המצדיק תחקירי המשך. ייתכן שהעיתונאים האלה סבורים שגם אם יש בהעדפה שהעניקה חיות לגרסטל משום כשל אתי, הוא אינו בחזקת שערורייה רבתי שמצדיקה הלמות תופים תקשורתית.
הרושם העולה אצלי מתחקיריו אלה של ליבסקינד – הוא שואף לקעקע את אמון הציבור במערכת המשפט. הוא נטפל לאפיזודות זניחות, משניות, כדי לזרוע ספק בלב קוראיו בטוהר המידות של שופטות חשובות בבית-המשפט העליון
זאת ועוד, בניגוד לדעתו של ליבסקינד, הליך שיפוטי אינו משול להליך מינהלי, ובחירת מגשר על-ידי שופט אינה דומה לבחירת ספק או נותן שירות ללא מכרז. ההשוואה שעושה כאן ליבסקינד היא דמגוגית. מלכתחילה כללי המשחק המקובלים במערכת המשפט שונים מאלה הנהוגים במינהל הממשלתי. קביעת מגשר, או המלצה על מגשר, היא בסמכותו של השופט ויש בה אלמנט של שרירותיות או תכתיב הטבוע בעצם החלטתה של החברה הדמוקרטית להפקיד בידיו המקצועיות הכרעות כאלה; קביעת ספק או נותן שירותים מחייבת הליך של תחרות ושקיפות. ולא בכדי – משום שמלכתחילה יחס האמון של הציבור למערכת המשפט גדול לאין ערוך מיחסו למערכת הפוליטית והציבורית. וזה בדיוק מה שישראל הראל (וכנראה גם קלמן ליבסקינד) מבקשים לטשטש.
הרושם העולה אצלי מתחקיריו אלה של ליבסקינד – הוא שואף לקעקע את אמון הציבור במערכת המשפט. הוא נטפל לאפיזודות זניחות, משניות, כדי לזרוע ספק בלב קוראיו בטוהר המידות של שופטות חשובות בבית-המשפט העליון. ליבסקינד כמו אומר לציבור הישראלי: הפסק להיות נאיבי; הרשות השופטת מתנהגת בדיוק כמו המערכת הפוליטית, וזו כידוע מתנהגת בדיוק כמו התקשורת.
רוצה לומר, אין על מי לסמוך. אין סרגל מוסרי שעל-פיו נמדדות התנהלויות ונשקלות התנהגויות. הכל מושחת, הכל אינטרסנטי. קריצות ועיגולי פינות מקובלים בעולם המשפט לא פחות מאשר במרחב הפוליטי, העדפות וצ'ופרים כספיים מפוקפקים מחליפים ידיים לא רק בתקשורת אלא גם בין שופטים ושופטים לשעבר, היכרויות אישיות וקרבה משפחתית משפיעות על החלטות גורליות לא רק במינהל הממשלתי אלא גם באולמות המשפט. ישראל הראל, מצדו, מאמץ את האבחון ההרסני הזה ומעצים אותו בתרועה רמה מעל דפי "הארץ" כשהוא כורך בו את תובנתו המוכרת לעייפה בדבר אופיה המוטה והזדוני של התקשורת הישראלית בכללה.
ליבסקינד לא הוכיח, לדעתי, שהרשות השופטת אכן נגועה בשחיתות. הוא נראה יותר כמי שנטפל אליה ומחפש בה פגמים. התחקירים הנדונים אינם מרימים מסך מעל מציאות מסמרת שיער, אלא מפגישים את הקורא עם מקרה אחד או שניים של התנהלות לא מוקפדת דיה מצד שופטת או שתיים. להפוך את הצרימה הקלה הזו לזעקת שבר על ריסוקו של טוהר הכפיים בבית-המשפט העליון, ולתאר את התקשורת כמי שחברה לקשר שתיקה כדי לגבות את ההשחתה, כפי שעושה הראל, זו מניפולציה מקוממת המנצלת לרעה את הכלי התקשורתי העומד לרשות הכותב.
הנה דרך אחרת לקרוא את תחקיריו של ליבסקינד ואת פרשנותו של הראל: השניים נמנים עם מחנה הימין. עיסוקם העיתונאי נועד, בראש וראשונה, לקדם את משנתם האידיאולוגית. בית-המשפט העליון נתפס בעיניהם כמכשול למימוש האג'נדה הפוליטית שבה הם דוגלים. לפיכך הם נרתמים לערער את אמון הציבור בו, ולשם כך אינם נרתעים מלצייר צל הרים כהרים. ההטיה האידיאולוגית שלהם מכתיבה את תפקודם העיתונאי. לא התקשורת מאתרגת את בית-המשפט אלא הראל מאתרג את ליבסקינד, ושניהם מאתרגים את מחנה הימין במאמציו להרוס את מעמדו של בית-המשפט העליון.