ליוסי ורטר, הפרשן הפוליטי הבכיר של "הארץ", היה במדורו השבועי האחרון סקופ: ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא מי שמנסח תגובות לשאילתות של עיתונאים על מעלליה של אשתו. "הוא, ולא שרף או מלאך", האדיר ורטר את החשיפה, שהתגלתה לו בטעות: יועץ התקשורת של משפחת נתניהו, ניר חפץ, שלח אליו בטעות את הודעת הווטסאפ שיועדה לשרה נתניהו: "בעלך הציע את התגובה הבאה: 'אין בכוונתנו לשתף פעולה עם מסע ההכפשות השקריות והמגמתיות שלכם נגד ראש הממשלה ומשפחתו גם כשהדברים שאתם טוענים לא היו ולא נבראו'".

רגע, חפץ? יועץ תקשורת של נתניהו? כן, הסקופ של ורטר הוא בן שנה וחצי לערך, מהתקופה שבה עבד חפץ עבור בני משפחת נתניהו, לפני שהחל להעיד נגדם בחדרי חקירות. "הפדיחה הקטנה הזו", המשיך ורטר להסביר את חשיבות המידע שהביא, "חשפה פן מפתיע בשגרת יומו של ראש הממשלה. מתברר שלאיש העסוק במדינה יש תפקיד נוסף. בין ישיבות קבינט, ממשלה וועדות שרים לפגישות עם מנהיגים זרים, לדיונים כלכליים, בטחוניים ופוליטיים, נתניהו נדרש לעתים לנסח הודעות לעיתונות העוסקות ברעייתו".

אבל אם סבר ורטר שמדובר במידע חשוב ומעניין, מדוע לא הביא אותו לידיעת קוראיו בזמן אמת? ואם המידע לא כזה חשוב, איזה ערך יש לחשיפתו בדיעבד? ומה אנחנו צריכים לעשות בו כעת? הדיווח המאוחר של ורטר אינו אפיזודה מקרית, אלא תופעה חוזרת אצל עיתונאים. היא ניכרה, למשל, אחרי הבחירות האחרונות, כשעיתונאים שונים שיחררו באיחור ניכר שלל וידויים ובהם מידע שאמור להיות משמעותי לקורא ולציבור בזמן אמת, ב"מאני טיים" של הבחירות, ולא בדיעבד, אחרי שנחתמו ההסכמים הקואליציוניים והסכמי עדי המדינה.

אם ידע ורטר בזמן אמת שהתגובות שנשלחו אליו מנוסחות על-ידי ראש הממשלה ולא על-ידי חפץ, ואם הוא סבר שזו עובדה חשובה וראויה לפרסום, הוא היה צריך למצוא דרך להביא זאת לידיעת הציבור בזמן אמת. אם ידע משהו על דרכי העבודה הפסולות של חפץ מול עיתונאים, או על מעשיו הפסולים בתחומים אחרים, לא היה צריך לחכות עד שייעצר, ייחקר ויזמר. צריך להקפיד על דפוס ההתנהגות המקצועי הזה גם כדי לשמור על העיתונאי וגם כדי לשמור על צרכני התקשורת, שנותנים אמון במי שמופיעים בעיתון או בטלוויזיה.

סעיף 2 לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות קובע כי "עיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור שירות מקצועי ובפרסום מדויק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות". בסעיף 4ב נאמר כי "לא יימנעו עיתון ועיתונאי מלפרסם מידע שקיים עניין ציבורי בפרסומו, לרבות בשל לחצים פוליטיים, כלכליים או אחרים, וכן בשל חרם או איום בחרם מודעות".

סעיף 16 על שני סעיפיו הקטנים קובע כי "לא יעשו עיתון ועיתונאי שימוש לרעה במעמדם, בתפקידם או בכוחם לפרסם או להימנע מפרסום" וכי "לא יעשו עיתון ועיתונאי שימוש פסול במידע שהגיע לידיהם עקב עבודתם". הימנעות כזו מפרסום יכולה להיות שימוש פסול במידע על דרך המחדל. עוד קובע סעיף 15א, העוסק בניגודי עניינים, כי "לא יעמידו עצמם עיתון ועיתונאי במצב בו קיים חשש לניגוד עניינים בין חובותיהם כעיתון וכעיתונאי לבין כל אינטרס אחר".

אם יש אינטרס מנוגד כזה המביא למניעה, זהו מצב לא בריא. אינטרס או שיקול זר כזה יכול לנבוע מהחשש לקלקול היחסים מול המקור הרשמי, כפי שהיה חפץ באותה העת. אמנם, יש כאלה שיגידו שקלקול היחסים ישתרשר אל הציבור ומידע חשוב ייחסך מהעיתונאי, שלא יוכל לדווח עליו אם ירגיז את מקורותיו הקבועים. הטיעון הזה, שהלוגיקה שלו פגומה ומסוכנת, עתיד להביא לריצוי ולכניעה בפני מקורות חוזרים בתפקידי מפתח רק משום שהם מחזיקים מידע חשוב בבלעדיות ויכולים לבצע באמצעותו מניפולציות.

דוגמאות כמו עדותו הכבושה של ורטר מדגימות את הניתוק של העיתונות מעצמה ומתפקידי הבסיס שלה: לדווח, לפקח, להתריע ולעשות זאת בעיתוי הנכון, כשהמחויבות הראשונה שלה היא כלפי ציבור הקוראים. לא כלפי אינטרסים הנוגעים למקורות חוזרים וליחסי עבודה דוברותיים.