באביב 99' מצא את עצמו לפתע גדעון מרון, עיתונאי "ידיעות אחרונות", במרכזו של גל התעניינות תקשורתית. ימים אחדים קודם לכן נחשפה זהותו של "השרוף", והביפר של מרון לא הפסיק לצפצף. למי שלא זוכר, "השרוף" היתה דמות בדיונית שהמציא הזמר חיים צינוביץ'. באביב 99' הפך שירו של "השרוף", "הבל החן ושקר היופי", ללהיט ענק, והמסתורין סביב דמותו גבר. מרון יצר קשר עם אנשי יחסי-הציבור של "השרוף", ויצא לראיין אותו. הראיון פורסם בחודש אפריל בכתבת שער במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". מרון גולל את סיפורו קורע הלב של הזמר המצולק, הנאלץ לעטוף את פניו בתחבושות וחי בבדידות ובעוני. ימים מעטים לאחר מכן הסתבר כי צינוביץ' וחבריו הוליכו שולל את מרון וכי "השרוף" הוא פרי דמיונם. מבוכתם של מרון ושל עורכיו היתה גדולה. "מלבד העובדה שהייתי נבוך והרגשתי רע בגלל הפשלה המקצועית", משחזר מרון, "זו היתה הרגשה נוראה להפוך מעיתונאי שמסקר למושא לסיקור. מצאתי את עצמי פתאום שלא מרצוני באור הזרקורים, וזה היה מאוד לא נעים. במיוחד זכור לי כיצד יום לפני שהייתי אמור לטוס ללונדון לחופשה עם הבן שלי, התקשרו אלי מהשבועון 'העיר' וביקשו תגובה על כתבת תחקיר שעמדה להתפרסם למחרת על הפרשה. כשהגעתי לנתב"ג לפנות בוקר חיכיתי בקוצר רוח בסטימצקי למשלוח של גליונות 'העיר'. המשלוח התמהמה ושעת הטיסה התקרבה. הייתי כל-כך לחוץ שהרגשתי שאני לא מסוגל לטוס בלי לדעת מה כתבו עלי. בסוף התקשרתי לחברה טובה והיא הקריאה לי את הדברים".
מפתיע? אולי לא כל-כך. הכתבים לענייני תקשורת מכירים היטב את התופעה: עיתונאים ועורכים, גם כאלה האמונים על דיווחים שליליים והטחת ביקורת קשה במושאי הסיקור שלהם, הופכים פגיעים ורגישים באורח קיצוני כאשר הם מוצאים את עצמם מצדו השני של המתרס. "אבירי התקשורת משתנים כמו זיקית כשהם הופכים אובייקטים לסיקור", אומר אחד מכתבי התקשורת. "אפילו השמות הגדולים ביותר, ואולי אפילו במיוחד הם, הופכים מסוגרים וחשדנים כשכותבים עליהם בהקשר שלילי, ומגיבים קשה. למשל, לפני כמה שנים פרסמתי ידיעה על ירידה מזערית ברייטינג של התוכנית של אמנון לוי בערוץ 2. לוי התקשר אלי והתחיל לצרוח בהיסטריה דברים כמו: 'אתה לא מבין כלום, אתה אתי גמרת'. מההפקה אמרו לי שכל פרסום כזה פוגע בתוכנית מבחינה כלכלית, מפני שהמפרסמים נבהלים. המצחיק הוא, שמדובר בתוכנית שמדי פעם משדרת תחקירים בענייני צרכנות שגורמים הרבה נזק כלכלי לאחרים". אמנון לוי אומר בתגובה, שאינו זוכר את האירוע ואת חילופי הדברים באופן שבו הם מתוארים כאן.
"עיתונאים לא אוהבים שכותבים עליהם", מסכים כתב תקשורת אחר. "יש פער עצום בין התפקוד שלהם כאנשי מקצוע לבין ההתנהגות שלהם כמרואיינים. גם עיתונאים הידועים כאשפים באיסוף מידע על אחרים, מאוד לא מתלהבים כשהעניין מופנה כלפיהם. יש פה, כמובן, מידה לא מבוטלת של צביעות והתחסדות. העיתונאים תומכים בחופש הביטוי ובזכות הציבור לדעת עד נקודה מסוימת מאוד -עד שזה נוגע להם אישית".
איור: בתיה קולטון
גדעון מרון דווקא מגלה הבנה לחיטוט התקשורתי שהתנהל סביבו. "אם הייתי אומר לחברי העיתונאים לרדת ממני ומהסיפור, הייתי חוטא במוסר כפול. לו אני במקומם, הייתי נוהג בדיוק כמוהם. אני לא חושב שמפני שאני עיתונאי אני צריך לקבל הטבות". כתבי התקשורת מעידים, עם זאת, כי בניגוד למרון, עיתונאים רבים אינם מהססים להכפיש, להאשים, לאיים ולהעליב כדי להילחם בפרסומים שליליים עליהם.
בן כספית, למשל, הכתב המדיני של "מעריב", ידוע בתגובות הנרגזות שלו. כספית, שצבר מוניטין של עיתונאי-סקוּפיסט, נכשל גם בפרסומים מוטעים ועל כן מצא את עצמו לא אחת בעין הסערה. המקרה הבולט התקבע בתודעת הציבור כ"פרשת אוחנה". בינואר 99' פרסם כספית ידיעה על כך ש"היועץ המשפטי לממשלה בודק פרשה של תפירת תיק וסחיטת שופט בכיר". החשיפה המרעישה עשתה כותרות במשך כיממה, אך במהרה הסתבר שהמסמכים שעליהם הסתמך כספית היו מזויפים. המקורות של כספית התגלו כעבריין סמים מטבריה, יחיעם אוחנה, ויד ימינו המסורה, רחל לב, אשר פעלו יחדיו בדרכים מפוקפקות כדי לטהר את שמו של אוחנה לאחר שנמצא אשם בשימוש וסחר בסמים. כספית, שנפל בפח של השניים בקלות מדאיגה, הואשם אז על-ידי עיתונאים בפזיזות ובשטחיות. גם "העין השביעית" נדרשה לעניין ובגליון חודש מרץ פורסמה כתבה על הפרשה. הכתבת, ענת באלינט, פנתה אז לכספית בבקשת תגובה ונענתה בזרם של השתלחויות תוקפניות. כספית נוהג בטקטיקה דומה גם היום, כאשר הוא נשאל על תגובתו לביקורת שהוטחה בו בתקופת פרשת אוחנה: "אני מסרב להגיב ל'העין השביעית'. עשיתם לי עוול אז וסיקרתם אותי בצורה לא הוגנת, ואני לא משתף אתכם פעולה. כל מה שעיתונאים אחרים כתבו עלי נובע מקנאה ומצרות עין, ומכל מיני קשרים שיש להם עם הפרקליטות. בגלל זה אני לא רוצה שום קשר עם 'העין השביעית'".
עיתונאי נוסף המגיב על ביקורת באמצעות ירי לכל הכיוונים הוא דניאל בן-סימון מ"הארץ". בין הישגיו המקצועיים הוא גאה במיוחד בראיון שערך ביולי 98' עם חבר-הכנסת מטעם מפלגת העבודה דאז, אורי אור. במסגרת הראיון פלט אור כמה אמירות גזעניות על המזרחיים. הדברים עוררו סערה וזמן לא רב לאחר מכן נעלם אור מהזירה הציבורית. אי לכך קשה לחשוד בבן-סימון שהוא אינו מאמין בערכה ובחשיבותה של החשיפה העיתונאית. אף על פי כן, הוא רואה את הדברים קצת אחרת ברגע שהכדור מתגלגל אל המגרש שלו. הוא אינו נרתע, למשל, מלהכפיש את העיתונות המקומית ולהעמיד בספק את הלגיטימיות שלה בעקבות כתבה עוקצנית שפורסמה עליו בשבועון הירושלמי "כל העיר". בכתבה, שהופיעה בפברואר השנה, נמתחה ביקורת על הכספים שבן-סימון גובה בעבור הרצאות, ועל הקשרים שהוא מקיים עם פוליטיקאים שאותם הוא אמור גם לסקר. בן-סימון מתקשה לשמור על טון ענייני כשהוא נשאל על כך והוא גולש במהרה להתקפה רבתי על העיתונות המקומית באשר היא: "זו היתה תת-כתבה של תת-כתב, וככה היא גם נראתה. העיתונות המקומית היא לא עיתונות ראויה, לכתבים אין הכשרה עיתונאית, והמצב הזה הוא חורבן אמיתי. זוהי עיתונות גרועה ולא רצינית. לא נפגעתי באופן אישי, אבל לא הבנתי מה רוצים מחיי. הרגשתי שמחפשים אותי מסיבות לא מקצועיות".
לא מעט עיתונאים נדרשים לתיאוריות קונספירציה מפותלות בבואם להגן על שמם הטוב בפני ביקורת. גם אהוד יערי, הפרשן הבכיר של חדשות ערוץ 2 לענייני ערבים, אינו מבליג. בנובמבר 2000 הופיעה במוסף "הארץ" כתבה נרחבת אשר עסקה בביקורת של אנשי אקדמיה וחוקרים בתחום המזרח התיכון, על האופן שבו יערי מסקר את יו"ר הרשות-הפלסטינית, יאסר ערפאת. הטענה המרכזית בכתבה היתה כי יערי נגוע בשנאה אישית עזה לערפאת ועל כן הוא נוקט עמדה עוינת כלפיו. יערי נפגע מאוד מהדברים, וכעבור למעלה משנה, בפברואר 2002, ראה לנכון לשלוח תגובה למוסף "הארץ". התגובה פורסמה על גבי עמוד שלם תחת הכותרת: "צדקתי". יערי טען כי הכתבה הטילה דופי באמינותו המקצועית ועל כן הוא חייב להגיב עליה. העיתוי המאוחר נבחר בשל השינוי לרעה שיערי חש, לדבריו, ביחס כלפי ערפאת במאמרי המערכת של "הארץ".כמעט שנתיים אחרי, יערי עדיין זועם: "הכתבה ההיא היתה בעיני דבר שפל, נבזי ולא הוגן. החל מהאיור בשער, שנועד להציג אותי כקריקטורה מגוחכת, וכלה בסגנון ובשימושי הלשון. ברור לי ממה הדבר הזה נובע. מאז שהתנגדתי להסכמי אוסלו, יש גורמים ב'הארץ' שמנסים להפעיל עלי לחץ כדי שאשנה את הפרשנות שלי. מדובר בלחצים שהגיעו לגבול של פראות שנועדה לגרום לי לשנות את דעותי ולהתכופף על-פי ההעדפות הפוליטיות של מישהו אחר. אפילו פוליטיקאים לא מפעילים לחץ כזה על עיתונאים".
יכול להיות שההאשמות שלך נובעות מכך שנפגעת מהביקורת שהושמעה כלפיך?
"לא. ביקורת בעיני היא דבר לגיטימי. במשך שלושים שנות עבודתי ספגתי הרבה מאוד ביקורת, גם מ"הארץ", ואין לי בעיה עם זה, כל עוד זה נעשה בטעם ובתבונה".
יש עיתונאים המעדיפים שלא להיגרר להאשמות ולהכפשות של עמיתיהם, ובמקום זאת הם בוחרים בזכות השתיקה ולא מגיבים. כך עשה, למשל, מרדכי גילת, התחקירן הבכיר של "ידיעות אחרונות", בקשר לכתבה עליו שפורסמה במוסף "הארץ" באוקטובר 1999. בכתבה, שנימתה הכללית היתה אוהדת, נידונה הבעייתיות האתית הכרוכה, לדעת הכותב, בחלק משיטות עבודתו של גילת, במיוחד במקרים שבהם הוא נעזר בחוקרים פרטיים כדי ללקט מידע נוסף על מושאי התחקיר שלו. גילת, הידוע במלחמתו חסרת הפשרות נגד כל גילוי של שחיתות בזירה הציבורית, לא הגיב לדברים. על פניו נראית אופציית ה"אין תגובה" מכובדת יותר, שכן היא יוצרת את הרושם שהדברים אינם ראויים למענה. למעשה מדובר בהתחמקות ממתן דין-וחשבון לציבור הקוראים.גילת לא הגיב גם לכתבה זו.
טקטיקת ה"אין תגובה" היא המועדפת גם על חיים יבין, המגיש הראשי של מהדורת החדשות של הערוץ הראשון, אשר סירב באורח גורף להגיב על הידיעות שפורסמו בעיתונות במהלך חודש יולי האחרון, שלפיהן התבקש על-ידי מנכ"ל רשות-השידור, יוסף בראל, להחזיר 80 אלף שקלים לקופת הרשות לאחר שנמצא כי הוא קיבל את הסכום בעבור זמן שבו שהה בחופשה. יבין לא הגיב גם לכתבה זו.
למרבה האירוניה, דווקא ההיכרות העמוקה של העיתונאים עם דרכי העבודה של התקשורת מעצימה את הפגיעוּת שלהם. "הבעיה היא שהעיתונאים שבויים בקונספציה המוטעית שלתקשורת יש השפעה ולכן הם כל-כך מתרגשים ממה שכותבים עליהם", אומר אחד מכתבי התקשורת. "הם מאמינים בכוח של המלים, אחרת הם לא היו במקצוע הזה. חוץ מזה, זה תחום ברנז'אי; עיתונאים קוראים מה שנכתב על הקולגות שלהם, ואחר-כך כולם מדברים על זה, וזה יכול להיות מאוד לא נעים". כתב תקשורת אחר מוסיף: "עיתונאים בקיאים בכללי המשחק ובמערכי הכוחות, ולכן הם יודעים שההתעסקות בהם היא לא נקייה, והם מגיבים בחשדנות. כש'מעריב' מפרסם תחקיר על עיתונאי ב'ידיעות אחרונות', או להפך, יש מקום לשאול שאלות לגבי המניעים שמאחורי הפרסום".
אחד מבין העיתונאים שרואיינו לצורך כתבה זו הודה כי כתבה שפורסמה עליו בעבר גרמה לו לערוך חשבון נפש. יחד עם זאת, הוא העדיף להישאר אנונימי ולדבר שלא לציטוט. לפני שנים אחדות, כאשר הוא התמנה לתפקיד בכיר ב"מעריב", נכתב עליו תחקיר לא מחמיא במיוחד. "הייתי מזועזע", הוא משחזר, "פתאום מצאתי את עצמי בצד השני, ולמדתי על בשרי כמה אי-דיוק בעובדות יכול להכאיב. כשאתה יודע שמישהו מדבר עם חמישה אנשים ואחר-כך עושה מזה כתבה עליך, זה מלחיץ. לא הייתי אומר ששיניתי לגמרי את אורחותי מאז, משום שתמיד שאפתי לסיקור הוגן ומדויק, אבל משהו זז אצלי". גם אצל מרון חל שינוי בעקבות פרשת "השרוף": "בכל שנות עבודתי הייתי תמיד מודע לעובדה שמאחורי כל סיפור עיתונאי נמצא אדם, בשר ודם עם רגשות. אבל הפרשה בהחלט חידדה אצלי את התובנה הזו".
יש הטוענים כי בסיכומו של דבר, עיתונאים הם רק בני-אדם, וככאלה זכותם להיפגע מדיווחים שליליים ומביקורת. "עיתונאים לא שונים מרופאים או מעורכי-דין. הם אוהבים שכותבים עליהם דברים טובים וכועסים כשכותבים עליהם דברים רעים. יש מביניהם כאלה שמגיבים יותר בתוקפנות ויש כאלה שפחות. אי-אפשר להכליל", אומר אחד מכתבי התקשורת. "גם רופא שמנתח חולים במיומנות מדי יום, משתנה מן הקצה לקצה כשהוא או מישהו קרוב אליו שוכב על שולחן הניתוחים. אותו דבר קורה לעיתונאים כשהם הופכים למושא לסיקור עיתונאי". אף על פי כן, אסור לשכוח שהעיתונאים פועלים בשם עקרונות חופש המידע וזכות הציבור לדעת. המהירות שבה הם שוכחים עקרונות אלה ברגע שהדברים נוגעים להם אישית מחייבת חשבון נפש. מי שמוכן להילחם עד חורמה על זכותו לפרסם מידע הנתפס בעיניו בעל ערך לכלל הציבור, אינו יכול לבקש חסינות לעצמו כאשר הוא הופך למושא הסיקור.
תמר גוטמן היא דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב
גיליון 40, ספטמבר 2002