הנסיך החברתי של תעשיית התקשורת בארץ, העיתונאי רינו צרור, מצליח לחדור לאחרונה ללב הקונסנזוס ולככב בכותרות. זה לפחות הרושם המתקבל מביקורות הטלוויזיה שלא פוסקות מלשבח את תוכניתו "דין וחשבון". לתוכנית פורמט ייחודי של מסע שבועי ברחבי הארץ, והיא הפכה בחודשים האחרונים לתוכנית המגזין של ערב שבת בערוץ 10. צרור התזזיתי והאנרגטי, בעל תלתלי השיבה, בן חמישים, בולט בנוף התקשורתי עם תוכניתו שפועלת במציאות של דיקטטורת הרייטינג. הוא החל את דרכו העיתונאית בגיל צעיר, וב"דין וחשבון" הוא עוסק אפילו כיום בנושאים חברתיים שבני דורו ועיתונאים אחרים אף אינם שוקלים לעסוק בהם. ייתכן שצרור מייצג אפיזודה חולפת של עיתונאי יחיד, או שאולי הוא אחרון הנפילים ששרדו מקבוצה גדולה הרבה יותר שניסתה לעשות עיתונות בישראל.
במהלך הקריירה שלו כעורך גידל, טיפח וקידם כשרונות של עיתונאים מתחילים שלימים התפרסמו. "הוא היה העורך הראשון שלימד אותי עיתונות בראשית דרכי בעיתון ’חדשות’", נזכרת יעל גבירץ, כיום עיתונאית ב"ידיעות אחרונות". "אפשר לזהות שתי קבוצות עיתונאיות בשכבת הגיל של צרור: הראשונה - קבוצת גלי-צה"ל, שצמחה לכאורה במשפחה של העיתונות והמשיכה להתקדם בצורה טבעית למשרות ניהוליות השנייה היא של ’ילדי חוץ’, שדחף מסוג אחר הוביל אותם לעיתונות, מתוך תחושה פנימית שדחפה אותם לייצר בדרך שונה. תרומתם היתה גדולה. אך אלה התאפיינו בתחושה מרה שההזדמנויות האמיתיות חסומות בפניהם. מה שיפה אצל רינו, שבסופו של דבר, בדרך ארוכה שספגה לא מעט חבטות הוא מצא את הדרך הייחודית שלו לעשות את האני מאמין שלו בעיתונות ולעשות את זה טוב ונגד הזרם כמו שהוא בנוי".
צרור, "רפורטר אמיתי" כפי שמעידים עמיתיו, עדיין מתנפל על השטח באותה התלהבות ראשונית בעוד שמעט מאוד עיתונאים, בעיקר משכבת הגיל הזו, עוד מכתתים את רגליהם ברחבי הארץ. רובם משמינים מאחורי השולחן עם משרות ניהוליות.
איור: אסף חנוכה
צרור גדל ברמת-גן, למד בבית-ספר אורה, בית-ספר תיכון דביר, ואחר-כך עבר לאקסטרני. את שירותו הצבאי עשה בצנחנים. היום הוא מתגורר ביפו, נשוי ואב לשלושה.
בראיון עמו הקפיד צרור לשמור על ארשת מאופקת נוכח המולת המבקרים. את הפלירט הנוכחי של מבקרי הטלוויזיה עמו פטר כ"ביקורת טלוויזיה". לדידו, אין בגל המחמאות הנוכחי כדי להקהות את המטענים שהוא נושא עמו מפרק העיתונות הכתובה בחייו. ככל שהדברים נוגעים לעיתונות הכתובה, הוא נותר זהיר ומפוכח.
את דרכו החל צרור בשנות השבעים ככתב בשבועון "העולם הזה". אורי אבנרי, העורך דאז, סבור כי "כיום, בנוף הישראלי העיתונאי שבו המצפון נעלם לגמרי, בולט צרור לטובה. צרור הוא עיתונאי חוקר שמשתייך לזן הולך ונעלם בתקשורת הישראלית. והוא גם אדם שאינו מסתיר את השקפתו והתקוממותו המוסרית מתופעות שונות בחברה הישראלית".
מן "העולם הזה" עבר צרור ל"פרוזה", אחר-כך ל"מוניטין" ומשם ל"אנשים". הרזומה שלו כולל גם תפקידי עריכה, הקמה וכתיבה שונים במערכת של "חדשות" (מקבוצת שוקן), במקומון "העיר", ב"רשת מירור" וכן בשבועון "שישי".
עמיתים למקצוע מעידים עליו שהוא אינו אדם קל, והתובענות והטוטאליות שלו הובילו לחיכוכים עם אנשים שעמם עבד, בעיקר ב"חדשות"."לאורך השנים לא התייחסו אלי בהתלהבות", משחזר צרור. "אני נמצא בתחום של עריכת עיתונים מסוף שנות השבעים ועד תחילת שנות התשעים. ואחרי ש’שישי’ נסגר קיבלתי החלטה לא לעבוד יותר בתחום העיתונות הכתובה. החלטתי לעבור לטלוויזיה כי הבנתי שאני נמצא עם המו"לים בצרות גדולות מאוד".
צרור, שבמהלך הקריירה שלו הצליח להציג את רגלו גם במוסדות התקשורת היוקרתיים, מודע לכך שהקליקות האליטיסטיות שבהן פעל היו גם אלה שהכשילו אותו. הוא ניסה להרים גם עיתונים כושלים. הימר ולא חשש להעז ולבנות מהיסוד באותן מערכות שנזקקו לכך. בנוסף הוא ניחן בחושים מחודדים, שידעו, כך אומרים בברנז’ה, לזהות את כל הקונצים של התקשורת ובעלי הממון.
צרור: "העיתונות הכתובה לא חיבקה אותי בשנים האחרונות. וכוונתי בכתובה אינה לעיתונות ולעיתונאים אלא למעגלים. כלומר, בעלי ממון. בעוד שאצל עיתונאים מסוימים נקודת המוצא היא עיתונות, אצל נוני (מוזס) ואצל עופר (נמרודי) לא. אני מכיר היטב את הצד של הכסף. ואני מבין היטב מה המשמעות של מועצת המנהלים של ’מעריב’, ואת מידת השפעתה על טקסט מסוים של מישהו, וכן מה המשמעות של מועצת המנהלים של ’גלובס’, מי הם, כיצד הם עובדים, מה משפיע על מה. מה ’ידיעות אחרונות’ לא פרסם. ומפני שאני מגיע מאלף שנות עריכה, אני יודע שהדבר הכי חשוב בעיתונות של מחר היא איזה אייטם לא התפרסם, ולא הכרוניקה".
"אני מכיר את החיים האלה וחלק מהאנשים אני גם מכיר כי אני הרבה זמן במשחק. בעריכה, אם אתה לא מכיר את המשחק אתה נופל אחרי שלושים שניות. אתה יודע איך הדברים מתנהלים ודרכם אתה משחק. אתה לא פראייר. בעיני, עורך פראייר הוא עורך שהדבר החשוב לו ביותר זה מה יגיד בעל-הבית. כיום אפשר לראות את זה במערכות מאוד חזק".
רמי רוטהולץ, עמית ותיק שעבד בפעם הראשונה עם צרור במוסף הפוליטי של "חדשות", ובפעם השנייה בשנות התשעים כשהפך הוא עצמו לעורך "העיר" והזמין את צרור לכתוב את הטור השבועי "דין וחשבון", סבור כי "צרור אינו כנוע ואינו ’יס-מן’ של אף אחד, הוא אינו מחפש לרצות אותך, ולכן כשאתה מעסיק את רינו זה חתיכת חבילה".
המחיר שנדרש צרור לשלם כדי לשמור על עצמאותו היה גבוה. "אתה משלם בזה שהעיתונות הממסדית בורחת ממך. הם יחבקו אותך בטלפון אבל יהיה להם קושי גדול לכתוב עליך", הוא אומר.
תקופות המעבר לא היו קלות לצרור, ואפשרויות הפרנסה הלכו והצטמצמו עם כל דלת שנסגרה מאחור. הוא עבר לעשייה של רדיו וסרטים תיעודיים. בהמשך מצא עצמו צרור האנטי-ממסדי, בעל המשנה החברתית, מתגלגל לטלוויזיה המסחרית, למרות הנאמנות הבסיסית שלו למלה הכתובה. אבל, הוא אומר, "השיעור הגדול שקיבלתי הוא שהכל אותו דבר, רק השפות הן שונות. אני בעצם טבח שעושה את אותה החביתה כל הזמן. מדובר בשפות מורכבות, בעיקר טלוויזיה. אבל היתרון הגדול של טלוויזיה הוא שפתאום אנשים מבינים שהם לא יכולים בלעדיך".
צרור נחת תחילה בערוץ 2, שם ערך את אולפן שישי במשך שנה, ועזב לאחר שחש שאינו ממצה את עצמו. הביקורת שלו על ערוץ 2, נכון להיום המתחרה המרכזי של הערוץ הנוכחי שבו הוא עובד, היא בעיקר על הקיפאון. "נקודת המוצא שם היא מאוד ממסדית. אנחנו פוצי-מוצי. מעגלים את זה ומעגלים את זה", הוא אומר. "ערוץ 10, לעומת זאת", לדעתו, "מתאפיין בעיתונות שהגישה הבסיסית שלה היא דיווח וביקורת ולא שחזור כרוניקה כמו שנוהגים לעשות בערוץ 2. שם אף אחד לא היה נותן לבקר את העסקה עם קוקה-קולה, כמו שעשיתי באחת התוכניות".
"המון כסף יש בדברים האלה", הוא מסנן, "ואני מרגיש את הסכינים בגב". על ערוץ 10, ובמיוחד על העומדים בראש חברת החדשות שלו, כדוגמת רם לנדס, העורך הראשי, יש לו רק מלים טובות. החיבור בינו לבין לנדס הוא טבעי. "אם לנדס לא היה מאפשר לי את פרישת הכנפיים שהוא מאפשר ברמה הכי מוחלטת, אז לא הייתי מקבל כזה טור אנטי-ממסדי. הדרישה של רם מלכתחילה היתה: תן לי את הטור הכתוב בטלוויזיה. אני ערכתי חדשות והייתי בהרבה מערכות תקשורת אך מעולם לא הייתי במקום שמאפשר לי חופש כל-כך מוחלט".
איך בכל זאת מסתדר המעבר שלך לטלוויזיה מסחרית עם השם שלך כאנטי-ממסדי, אחד שלא מחשבן לרייטינג?
"את אולי צודקת בגישה הבסיסית כלפי טלוויזיה. אבל מרגע שהתאפשר לי להגיש תוכנית שהיא דומה לטור בעיתון, אז אין ספק שהטלוויזיה מנצחת. ההבדל בין מאה מלה שאכתוב בעיתון לבין שתיים-שלוש דקות בטלוויזיה לא קשור ברייטינג אלא באפקט. התגובה היא הרבה יותר דרמטית".
בירידתו אל השטח מצליח צרור לצקת בטלוויזיה הרדודה תכנים עיתונאיים שזוכים לתהודה גדולה. הוא עצמו מתקשה להיזכר מתי זכה לגל פרגון אדיר שכזה. למרות זאת, הרייטינג של התוכנית מגרד בזמנים הטובים את החמישה אחוזים ובזמנים פחות מוצלחים אף צונח ל-1.8% (בממוצע הוא עומד על בין 2.5 אחוזים, על פי בדיקת הוועדה הישראלית למידרוג).
מהעניין הציבורי שהתוכנית שלך מעוררת עולה שאולי, בניגוד למה שמקובל לחשוב על הקהל שהוא שטחי, בכל זאת הוא ניחן בטעם איכותי?
"ברגע שהחלטתי להיות בפרונט, הבנתי שאני צריך לדעת להתמודד איתו נכון. ואם יש יתרון אמיתי כלשהו בפעולה שלי הוא שהמצלמה אינה גורמת לי שום שינוי בהתנהגות, בתנועה ובדיבור. ולכן הצופה מקבל ממני תגובות אמיתיות".
עדות לשחרור ולטבעיות ביחסו למצלמה אפשר היה למצוא בתקרית משעשעת באחת התוכניות האחרונות, שבה התבלבל בטקסט שקרא מהטלפרומפטר בפעם השנייה בתוך דקות. הוא לא התאפק, הניף ידיים וקרא: "נו, מה קורה פה היום?". רק איש כצרור יכול להרגיש מספיק חופשי לנזוף בעצמו בטבעיות בשידור חי.
אומרים שאתה מדבר לצופים בגובה העיניים וללא התנשאות. האם זה משהו שחסר לעיתונאים אחרים בעידן הנוכחי?
"אני שומע על ההתנשאות לא מעט. ואני גם נתקל בטקסטים של מבקרי טלוויזיה שכותבים שאני מראיין ברגישות. אני לא מבין עד הסוף את האמירה, אלא אם כן הכוונה היא שאתה מקשיב. שמעתי את האמירה שאני מדבר בגובה העיניים ואני גם חושב שאני מבין למה הכוונה, אבל אינני בטוח".
אתה נתפס בעיני הקהל כ"אחד משלנו"?
"לא. אני חושב שאני נתפס יותר כאחד שאכפת לו, ואת זה הקהל מזהה. אני לא בא לכסות סיפור ואני גם לא בא והולך לרגע, וייתכן שגם סוג השאלות שאני מציג הוא שונה. למשל, ישבתי עם צד"לניק שנמצא בקריית-שמונה ושאלתי אותו אם ילדיו כועסים עליו. שאלה סופר-טבעית. והוא תפס את הראש: "למה שאלת אותי את זה". התשובה היא שבאמת מעניין אותי לדעת איך הוא מסתדר על פני כל מיני רמות. אני מגיע מעריכה, והפאזל שאני מציג הוא תוצאה של תפיסת עורך. מספר עניינים שיש ביניהם מכנה משותף מלמדים טוב יותר את הדבר שרצית להראות מאשר סיפור אחד. אני חושב שהסוד הוא לספר את האמת. הפאזל הוא טכני. זה לא שאחרים לא מספרים את האמת. אבל אולי לא עד כדי כך".
אתה תר את השטח, אולי בניגוד לזן של עיתונות כורסה? האם העצלנות של העיתונאים היא ההסבר לתוצרים עיתונאיים לא מספקים?
"לפחות שני מבקרי טלוויזיה שונים כתבו טקסטים על כך שאני יוצא החוצה ועיתונאים אחרים לא. אתה עובד. סבבה. ואתה גם נהנה מהעובדה שאחרים לא כל-כך. נותנים לך נקודות על המובן מאליו. ביום שישי האחרון שידרתי אייטם שהכותרת שלו היתה "אנחנו מפסידים לחיזבאללה". לפני חמש שנים היו תולים אותי באמצע הכיכר על האמירה הזו, והיום נדמה לי שמעריכים את העובדה שאני אומר את האמת בפנים. אבל לא רק בגלל שאני אומר אותה אלא גם בגלל שאני גם מראה אותה".
יגאל סרנה, עמית לשעבר של צרור ב"חדשות" וכיום כתב המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", אומר: "במקום שיש הרבה צל"שים לגנרלים, סימן שהחיילים פישלו בגדול. רינו לא היה מתבלט אם כל השטח היה מלא בכתבי שטח. הארץ עצמה מופקרת לדיבורים חדשותיים. יש היום ריבוי מטורף של קרן נויבכים - אנשים שעומדים עם מיקרופון בחזית משרד ממשלה ומדברים בתקיפות עצומה ובידע חובק עולם על השטח, והשטח לא נמצא אפילו בגב שלהם. הם שחקני אולפן".
אחד האייטמים המרשימים ביותר של צרור היה התחקיר הטלוויזיוני על נסיבות ירי חייל צה"ל על מפגינים ישראלים במחסום בגדר ההפרדה, שכתוצאה ממנו נפגע מפגין ישראלי מאש חיילי צה"ל. הוא הביא צילומים, מדד את המרחקים, ראיין את המשתתפים, הציג תמונת תקריב של האירוע ברזולוציה שאף אחר לא הביא, לא על המרקע ולא בעיתונות הכתובה. "בתחילת אותו השבוע אילן שיזף, רכז המערכת, אמר לי, ’בוא נלך על הסיפור’, ואני הגבתי: ’אילן, עזוב, כולם יטפלו בזה ואין לי מה להוסיף על האחרים’. ביום שני הוא בא ואומר שוב, ואני אומר: ’אילן, עזוב, כולם יטפלו בזה’. ביום שלישי הוא בא אלי שוב ואני אומר: טוב, סגרנו. עבדנו רצח שלישי, רביעי, חמישי וביום שישי רק אנחנו עלינו עם הסיפור. במהלך כל השידור אמרתי תעשו לי טובה, תראו מה ערוץ 2 וערוץ 1 אומרים על זה. מסתבר שאף אחד מהערוצים האחרים לא טיפל בזה".
התוכנית תובעת ממנו ומהצוות כולו אנרגיות שמותירות אותם סחוטים מבחינה רגשית. "המערכת כל הזמן מתעסקת בכאב. העור כבר לא מגן כי הוא משופשף מכל האירועים הקודמים". באחת התוכניות האחרונות נסעו לחיפה לראיין עורך-דין, אב שכול לילדה בת 16 שנהרגה בפיגוע. האב זעק בראיון והוכיח את הפרקליטות על הפקרות מצדה נוכח עסקת טיעון שנחתמה עם מי שהואשם בשיתוף פעולה ובסיוע לפיגוע. "הרגשתי שאני נחנק", אומר צרור. "ואתה כבר ילד גדול, אתה לא יכול להתחיל לבכות על החיים. אני מסתכל ימינה ואני רואה שהצלם לוקח ממני זווית, להסתיר את הדמעות. ואני מביט שמאלה ורואה את הסאונדמן לוקח זווית לקיבינימט אחר. וברור לי שאני עומד למות. להתפוצץ. הזעקה הנוקבת של האב השכול היתה נורא קשה עבורנו. אז אמרתי לצוות: טוב, בואו נסיים כאן את יום הצילומים ונחזור לתל-אביב. נעצור בשביל הבריאות הנפשית. זו גם הסיבה שאנו כה זקוקים לחופשה". ואמנם "דין וחשבון" צפויה לצאת בקרוב לחופשה בת חודשיים שבסיומה לא תשוב עוד למשבצת של יום שישי.
על אף ההערכה הרבה לעבודתו, צרור אינו חף גם מביקורת של עמיתים, בעיקר על התיאטרליות שלו. הם טוענים שעודף המניירות שלו מוביל להקצנה של המציאות. "ברינו יש מין ’ילד חוץ’", אומרת יעל גבירץ, "אדם שתמיד מקצין את האמירה והאישיות שלו, ולא פעם גם טופח על שכמו כדי לחדד את השונות שלו מהאחרים. הוא מאוד דומיננטי בבחירות שהוא עושה, באמירה שלו, בנושאים שהוא בוחר. הכל משקף את המפגש בין עולמו הפנימי לדרך שבה הוא מסתכל על המציאות. אגב, אני מעדיפה את הזן הזה על פני זנים אחרים בעיתונות".
יגאל סרנה מצרף לשבחים שהוא חולק לצרור גם הערה לגבי הסגנון האפוקליפטי של הצהרותיו. "יש פער עצום בין המורכבות ויכולת השטח האדירה שהוא מגלה", אומר סרנה, "לבין הנחרצות, החד-ממדיות שהוא מנסה להלביש עליה בניתוח הסופי. אלה שני חלקים באישיות שלו שמתנגשים".
ואילו רון מיברג, שעבד איתו ב"מוניטין", אומר: "למרות שאני חולק על האופן שבו הוא מפענח כל דבר לאורך הפער העדתי, הדילוג הגיאוגרפי שלו מאוד מרשים, הוא המקבילה הישראלית הטלוויזיונית לניו-ג’ורנליזם. זה רינו במיטבו, ולגבי המיטבו תמיד היה ויכוח לגבי הנחרצות, המטיפנות, הקטע העדתי - זאת אומרת הניסיון שלו לצמצם כל סוגיה אידיאולוגית ישראלית לשאלה של שחור ולבן - רינו חושב שהנוסחה הזו עונה על הכל".
"רינו הוא פייטר", מוסיף מיברג, "מסוג העורכים שרבים עם המו"לים שלהם. אין הרבה כמותו. הם הולכים ונעלמים... היום התקשורת הלכה למקום מוגדר של מסחר וכסף ואם רינו מצא לעצמו בכל זאת נישה - אני מאוד בעדו".
גילי דרוב-היישטיין היאסטודנטית לתואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב
גיליון 49, מרץ 2004