אסון המחדל

אתמול בשעות הצהריים החלו לצוץ דיווחים על קבוצת נערים שיצאה לטייל בנחל צפית, סמוך לים המלח, ונקלעה לשיטפון. בתחילה הוגדרו כנעדרים. אחר-כך פצועים. בהמשך נודע שעשרה מהם – תשע נערות ונער – נהרגו. איך מסקרים תקרית חריגה שכזאת? בשלושה מתוך ארבעת היומונים הכלליים של ישראל מצאו תשובה משותפת: "אסון השיטפון". גם חרוז, גם קצר, גם ממחיש שמדובר במקרה מצער. "אסון השיטפון" היא אפוא הכותרת הראשית של "ישראל היום" ו"מעריב", וב"ידיעות אחרונות" מדביקים אותה בגדול באחת מפינות השער.

תשעה מתוך עשרה עיתונאים יגידו שזה המסגור המתבקש. אבל הם טועים. אין מחלוקת על כך שהתקרית בנחל צפית היא אסון. אבל היא גם עוד דברים. מחדל, למשל. ואולי גם רשלנות פושעת. ההתמקדות בממד האסוני של ההרג מסייעת למתג אותו כסוג של אסון טבע, טרגדיה בלתי נמנעת של כוחות עצומים ומפתיעים שהאדם אינו יכול להם. המסגור הזה מטעה. שיטפון הוא תופעת טבע, אבל שהייה בתוך נחל מדברי במהלך סופת גשמים – חרף אינספור אזהרות – היא מעשה אנושי שיש לו אחראים. ובכל זאת, רוב העיתונות מעדיפה הבוקר להצניע את הממד הזה, להדפיס דיוקנאות של נערים מתים ולהתרכז ברגש.

ב"ידיעות אחרונות" מצאו דרך ביניים. "איך יוצאים לטיול ביום כזה, בשיטפון. זה להתגרות בגורל, אנחנו נמות", נכתב בכותרת הראשית של הטבלואיד של משפחת מוזס – ציטוט מתוך התכתבות מסרונים של אחת ההרוגות, שנחשף אמש על-ידי חברת החדשות. על השער נדפס תצלום של מנהל המכינה הקדם-צבאית שהוציאה את הטיול, יובל כהאן. "מנהל המכינה והנערים שניצלו", נכתב לידו בהבלטה, אם כי ללא אייקון של אצבע מאשימה.

ובכל זאת, עורכי "ידיעות אחרונות" דחקו את הממד המחדלי של האירוע לכפולת העמודים השנייה של העיתון. הכפולה הפותחת, כפי שניתן היה לצפות מצהובון, מתרכזת בסיפוריהם האישיים של שישה מההרוגים (זהותם של היתר פורסמה רק הבוקר) ובדיווח על השתלשלות התקרית.

היא כוללת גם טור אישי מאת מרב בטיטו, שעושה סמדר שיר וזוחלת לתוך נעליהם של המתים: "מעל שמי הבוקר היתמר ענן אפור וכבד, אבל הם הבחינו רק בקרני השמש הזהובות שהסתננו מתוכו", היא כותבת. "בין הגבים והנקיקים שהתנשאו מעליהם כבר ארב הגל הגדול שיכסה בעוד שעות ספורות על הכל, אך הם התענגו על הדממה המדברית הרחק ממהומת בית-הספר וטירוף המבחנים. אפיק הנחל שהשתפל מתחתם, הצופן סוד של יגון, השתקף בעיניהם הצוחקות כערוץ מהימן שראוי למיטיבי לכת כמותם".

בטיטו כמובן לא היתה שם ליד בני הנוער לפני שהפכו להרוגים. אפשר לנחש שהיא גם לא שוחחה עם מישהו שהיה לידם ברגעים האחרונים וסיפר לה על קרני השמש הזהובות, העיניים הצוחקות והדממה המדברית. היא בסך הכל נוטלת את העובדות היבשות מהדיווחים החדשותיים, מתבלת בידע כללי והשערות על חייהם של תלמידי י"ב במדינת ישראל, וממציאה סיפור. ייתכן שהוא מדויק, ייתכן שלא. זה הרי לא משנה אם היה שם ענן ואם הוואדי באמת השתקף בעיניים.

מדובר בטריק ותיק בארגז הכלים הצהובוני של מערכת החדשות של "ידיעות אחרונות". באסונות עם קורבנות מעוררי אהדה נשלף עיתונאי (ובדרך כלל עיתונאית) ומתבקש לדמיין עבור הקוראים איך זה היה להיות שם איתם, עם המתים, ברגעים האחרונים של החיים. באחד הרגעים הגרוטסקיים של הפובליציסטיקה העברית כתבה סמדר שיר שהיא ממש יכולה להריח את הזיעה של ילדה שנרצחה בידי סכינאי פלסטיני.

בטיטו הפסיקה את מסע הדמיון המודרך שלה רגע לפני ההרג, אבל באותה מידה היא היתה יכולה לכתוב על שאון המים האלים, חבטת הגוף בסלעים, קילוח הדם, שיחי הרותם הנקרעים לגזרים והילקוט שצף הרחק ללא דורש, כשבתוכו מצלצל בייאוש טלפון סלולרי גווע – אך ללא מענה, לנצח. כאמור, היא לא עושה זאת. ב"ידיעות אחרונות" עוצרים הפעם רגע לפני שהטור הופך לפורנוגרפיית מוות, ומסתפקים בפורנוגרפיה של נעורים מדומיינים.

המשך הסיקור ענייני יותר. אילנה קוריאל, בדיווח חדשותי שנושא את הכותרת "נחל המוות", מספרת לקוראים כי "המשטרה פתחה בחקירה לבירור נסיבות האסון, ואמש כבר תישאלה את ראש המכינה, יובל כהאן, ואת שני המדריכים שהשתתפו בטיול. בנוסף צפויים להיחקר גם גורמים נוספים במערכת החינוך". הדברים משובצים בפסקה האחרונה של הידיעה.

ב"הארץ" וב"ישראל היום" נדפסות ידיעות נפרדות ובולטות על החקירה, ש"צפויה להתמקד בעבירה של חשד לגרימת מוות ברשלנות, שעונשה המקסימלי הוא שלוש שנות מאסר" ("הארץ"). בידיעה אחרת שמתפרסמת ב"הארץ" נמסר כי "משעות הצהריים חסמו ניידות משטרה את הכניסה למכינה".

המכבסה

אתמול, כשעוד לא דווח באופן חד-משמעי שישנם הרוגים בשיטפון בנחל צפית, הופצו באתרי החדשות דיווחים בנוסח מוזר. לפי אותם דיווחים, תשעה או עשרה צעירים נפגעו "באורח אנוש", אך רק שניים – שנפגעו קל עד בינוני – פונו לבית-החולים. מדוע לא פינו קודם את הפצועים אנוש? זאת לא נמסר. היום, בתיאורים מפי המחלצים, מתחוורת התשובה: הפצועים האנושים למעשה נמצאו כשהם ללא רוח חיים. יידעו הקוראים: כשם ש"חילופי אש כבדים" הוא שם קוד עיתונאי להרוגים ישראלים בתקריות בטחוניות, "פצוע אנוש" הוא שם קוד לאדם שנהרג.

ראש המוסד, יוסי כהן (צילום: אלכס קולומויסקי)

ראש המוסד, יוסי כהן (צילום: אלכס קולומויסקי)

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" נמצא מקום לעוד נוסח מטשטש שאינו מחויב המציאות. על-פי דיווח של "סוכנויות הידיעות", "בכירי מודיעין במזרח התיכון" מאשרים ש"ראש המוסד הורה על החיסול במלזיה". בעיתון מייחסים את הגילוי ל"ניו-יורק טיימס" – ומסתירים מהקוראים כי אחד משני העיתונאים שחתומים על הדיווח האמריקאי הוא העיתונאי הישראלי רונן ברגמן, שכותב בקביעות גם ב"ידיעות אחרונות". לא בדיוק מקורות זרים, ולמעשה בכלל לא.

בכתבת השער של "המוסף לשבת" משוחחת יפעת ארליך עם עובדי ופעילי עמותת עד-כאן שהתחזו לפעילי שמאל ונטמעו בארגוני זכויות אדם כדי לתעד את התנהלותם ולהוקיע אותם. ארליך מזכירה את אחד ממקימי העמותה, אבירם זאבי, ומציינת שהוא "בעל ניסיון בעולם המודיעין". מסיבה שאינה מוסברת, היא אינה מציינת שזאבי הועסק בעבר במשרד לבטחון הפנים. מרואיין בן 25 מספר לה שלפני בואו לעד-כאן הוא עבד ב"משרד ראש הממשלה" וצבר "רקע במערכת הביטחון". ארליך לא מציינת מה היה תפקידו במשרד ראש הממשלה, ואילו גופים בטחוניים חוסים תחת המשרד. הסיבה, במקרה זה, עשויה להיות משפטית: החוק בישראל אוסר לזהות סוכני שב"כ ומוסד גם לאחר פרישתם מהתפקיד.

המונח "משרד ראש הממשלה" במשמעותו הרומזנית חוזר על עצמו בטורו השבועי של יוסי מלמן ב"מעריב", שנדרש לחשיפה של "הארץ" על גבר אנונימי שנכלא בבית-סוהר בזהות בדויה לאחר ש"הוסכם איתו" על עונש מאסר ממושך. מלמן מתאר את האיש כ"עובד זוטר אך בתפקיד חשוב ורגיש באחת מיחידות משרד ראש הממשלה, שיושב בכלא מאז 2012 לאחר שנידון לתקופת מאסר ממושכת בשל עבירות מין חמורות שביצע בנשים שהיו נתונות למרותו".

מדוע הציבור אינו יודע פרטים נוספים על המקרה החמור? "הנימוקים שהממסד הבטחוני מנפק במקרים כאלה הם תמיד אותם נימוקים: פגיעה בבטחון המדינה, דאגה לבטחונם האישי של האסירים וצנעת הפרט", כותב מלמן. "רוב הציבור מקבל אותם בהבנה. למשמע המלים 'בטחון המדינה', רוב הישראלים מזדקפים לדום ומצדיעים".

הון-שלטון

באף עיתון לא מתפרסמים היום פרטים חדשים על חקירות נתניהו. בכתבת השער של "דה-מרקר" נדרש גור מגידו למערכת היחסים של בנימין נתניהו עם האוליגרך מיכאל מירילשווילי. "מצד אחד בנימין נתניהו מפרגן מעל בימות בינלאומיות מכובדות לחברת ווטר-ג'ן של האוליגרך מיכאל מירילשווילי. מצד שני ערוץ 20 שבבעלות יצחק מירילשווילי, בנו של מיכאל, מעניק יחס חם ומלטף לראש הממשלה", מתמצתת הפניית השער.

בכתבה עצמה מפרט מגידו עוד כמה קשרים אפשריים בין סביבת ראש הממשלה לסביבתו של האוליגרך (ניר חפץ, אלן דרשוביץ), ומטיל ספק בהיתכנות הכלכלית של המוצר המהפכני-כביכול של מירילשווילי, ש"הופך אוויר למים" (לא המצאה ייחודית לחברה שבשליטת מירילשווילי).

נתניהו, בתגובה, משתלח ב"הארץ" ומתלונן ש"חלק מכותביו (חיים לוינסון; א"ב) מתהדרים בתמונת פרופיל ברשתות החברתיות, כשהם מצולמים בידידות עם ראש האופוזיציה". עוד מוסר ראש הממשלה כי "רק ציניות ושנאה מעוורת יכולים להפוך הישג אדיר כמו ייצור מי שתייה מאוויר לדבר רע שיש להצניעו".

בנימין נתניהו ורעייתו שרה נתניהו עם חיילים. בית הנשיא, 19.4.2018 (צילום: יונתן זינדל)

בנימין ושרה נתניהו עם חיילים (ומאבטח), החודש (צילום: יונתן זינדל)

חבר לכל החיים

במוסף "G" של "גלובס" מספק דובי בן-גדליהו ניתוח מעניין של המעורבות הרוסית במזרח התיכון, שמצטייר כמעין מעבדת ענק של תעשיית הנשק שלה. "תעשיית הנשק הרוסית נמצאת בעיצומו של תהליך מואץ להפיכת מערך הלוחמה האלקטרונית שלה לזרוע אסטרטגית ומודרנית", מוסרת כותרת המשנה. "לא מדובר בלוחמת הסייבר, שזוכה כיום לכיסוי תקשורתי רב ויכולה להתבצע מחדרים ממוזגים בעורף", מבהיר הכתב, "אלא על מערכות לוחמה אלקטרונית 'קרביות' שמלוות כוחות בחזית הלחימה.

"המערכות הללו מיועדות ללמוד את החתימה האלקטרומגנטית של מערכות נשק ופיקוד של האויב בשגרה ובזמן לחימה, לשבש אותן בזמן אמת ו/או להעניק סיוע למערכות נשק הגנתיות והתקפיות. אמצעים אסטרטגיים כאלה נפרסו בשלוש השנים האחרונות על-ידי הכוחות הרוסיים כחלק מהמערכה בסוריה, והם מהווים כיום איום ישיר, או לכל הפחות עקיף, על היכולות הצבאיות של ישראל ועל יכולת התמרון שלה באזור".

ייתכן שהיכולות הללו קשורות להפלת מטוס ה-F-16 הישראלי בפברואר, כותב בן-גדליהו, אך מציין שהוא מתבסס על "מקורות רוסיים שמהימנותם אינה ברורה". בהמשך הוא מעיר: "רוסיה, זה המקום לסייג, מנהלת בשנים האחרונות מלחמה תעמולתית-שיווקית בכלי התקשורת הרוסיים ובאינטרנט בכלל, במטרה להעצים את הדימוי המאיים והבלתי מנוצח כביכול של יכולות הלוחמה האלקטרונית שלה".

ולדימיר פוטין (צילום: חיים צח, לע"מ)

ולדימיר פוטין (צילום: חיים צח, לע"מ)

"כמעט בהערת אגב, בזמן סקירה תקופתית בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הזכיר הרמטכ"ל גדי איזנקוט ביולי האחרון את האפשרות של התערבות זרה בהליכים דמוקרטיים בישראל", כותב עמוס הראל ב"הארץ". "איזנקוט לא נקב בשמה של המדינה שעלולה להתערב, אבל בדוגמאות שמנה – תקיפות סייבר וקמפיינים מסיתים בארצות-הברית, בצרפת ובאוקראינה, מרביתם תוך כדי מערכת בחירות – הופנתה האצבע המאשימה אל כתובת אחת: רוסיה.

"זמן קצר אחר-כך דווח ב'הארץ' שהרשות הלאומית להגנת הסייבר מגבשת תוכנית לסיכול התערבות זרה בבחירות. בינתיים, נשמעות הערכות בדבר אפשרות להקדמת הבחירות לכנסת. בד בבד, נדמה שבמוסקבה רק גבר בחודשים האחרונים העניין במתרחש כאן. ישראל מעסיקה את הרוסים בגלל מגוון סיבות: מיקומה הגיאוגרפי, הסכנה שהיא תהיה אבן הנגף שעליה תתנפץ תוכנית הסדר החדש שמוסקבה מכתיבה בסוריה והאוכלוסייה הגדולה של אזרחים יוצאי ברית-המועצות כאן. ניתוח התנהלותה של רוסיה בזירה הבינלאומית בשנים האחרונות מגלה שזו שיכללה את גישתה למה שהיא מכנה 'לוחמה היברידית', המשלבת בין הפעלת כוח צבאי לבין השפעה פוליטית, מבצעי תעמולה ולוחמה פסיכולוגית".

הראל שוחח עם גורם שהוא מכנה "מקור במערכת הביטחון", שאומר לו כך: "יש לרוסים כאן קהל יעד זמין ויכולת השפעה. השאלה היא אם יהיה להם אינטרס. [...] רוסיה היא השחקנית הכי מתוחכמת בתחום מבצעי ההשפעה, אבל עד היום לא ראינו עדויות שהיא מנהלת מבצעים כאלה בישראל".

עם זאת, במערכת הביטחון הישראלית בכל זאת מציעים לנקוט משנה זהירות. לפני כמה חודשים, כותב הראל, חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת נסעו לביקור ברוסיה. "מומחי אבטחה" ייעצו להם לפני כן לא לקחת איתם את מכשירי הטלפון הניידים שלהם, ונימקו זאת כך: "אתם עלולים לחזור משם עם חבר לכל החיים".

רצועת עזה

ב"אזור הדמדומים" כותב גדעון לוי על עיתונאי עזתי שנורה במהלך ההפגנות בגבול רצועת עזה. "יוסף כרונז, עיתונאי בן 19, יצא להפגנה הראשונה בעזה חמוש במצלמה והתמקם במרחק 750 מטרים מהגדר. חייל ירה בו ברגלו השמאלית וכאשר ניסה לקום, נורה ברגלו הימנית. רק אחרי שאיבד רגל אחת אולצה ישראל להעביר אותו לבית-חולים ברמאללה כדי להציל את השנייה", נמסר בכותרת המשנה.

אביגדור פלדמן, ב"מוסף הארץ", כותב על ההליך המשפטי שבסופו אושר לפצוע לצאת מהרצועה. מדבריו עולה שבגלל הביורוקרטיה וגרירת הרגליים של שופטי בית-המשפט העליון איבד הצעיר העזתי רגל אחת – וצעיר אחר איבד רגל נוספת.

תאונת מקורות

"מי ששומע את בנימין נתניהו בימים האחרונים נדהם. המנהיג השקול, האחראי, הסולד מהרפתקאות ונמלט מסיכונים, נשמע אחרת", כותב בן כספית בפתח מדורו השבועי ב"מעריב". כמה עמודים אחר-כך פותח אלון בן-דוד את טורו הקבוע בקביעה דומה למדי, שלפיה "אולי זה בגלל הגיל והקידומת, שעומדת להתחלף, אולי אלה החקירות, אולי זה הממשל הידידותי באמריקה, אבל משהו השתנה בראש הממשלה שלנו. האיש שכל חייו סלד מלקיחת סיכונים מצטייר בחודשים האחרונים כנועז ונחוש מאי פעם".

מהנעשה ב"גלובס"

הכותרת הראשית של "גלובס" מוקדשת לביקורת נוקבת על הנהלה של בנק ישראלי גדול – מסוג הדברים שבעבר, בתקופת הבעלים אליעזר פישמן, לא ציפית למצוא שם. הדס מגן מראיינת את פרופ' חיים לוי, שעזב את דירקטוריון בנק לאומי ב"טונים צורמים" ושלח לעמיתיו מכתב חריף שבו פירט את טענותיו. "אני לא רואה דירקטור שאומר למנכ"ל או לבעל השליטה, 'אתה טועה'. אם תגיד, ידאגו שלא תהיה דירקטור יותר", הוא אומר. "אם הדירקטורים היו מרימים את קולם בשעה שצריך, לא היו פרשות [דני] דנקנר ולא פרשות פישמן ולא בזק".

גיל ג'יבלי, המאייר הוותיק של היומון הכלכלי, חולק בעמוד הפייסבוק שלו אנקדוטה שמלמדת על מערכת היחסים הנרצעת של בכירי העיתון עם נוחי דנקנר ב-2011, בעת שעדיין היה הטייקון החזק במשק. "כשהתחתנה רונה, בתו של נוחי דנקנר, הוזמנו כמה מעורכי 'גלובס', שביקשו ממני לצייר את הזוג כמתנה מקורית מ'גלובס'", כותב ג'יבלי.

"צילום של רונה היה בנמצא, אך את בן זוגה התקשינו למצוא. בסוף נמצא צילום של בחור שיודעי דבר אמרו שזה החתן דנן. בסופו של דבר התברר שזה היה חבר קודם שלה, אבל כבר היה מאוחר. המתנה כבר הועברה עם שאר המתנות למקום אחר, וחברי העורכים, כולל המנכ"ל, משראו מי ניצב ליד הכלה ניסו נואשות למצוא דרכי מילוט. מה שנקרא מגה-פדיחה".

נוחי דנקנר בבית-המשפט העליון, 23.4.2018 (צילום: יונתן זינדל)

נוחי דנקנר, השבוע בבית-המשפט העליון (צילום: יונתן זינדל)

תעמולה

כתבת השער של "שישבת", המגזין השבועי של "ישראל היום", היא ראיון עם ראש עיריית ירושלים ניר ברקת לקראת ריצתו בפריימריז בליכוד. ברקת מספר שקיבל מנתניהו את ברכת הדרך ושהוא ערוך "לחזק אותו ולסייע לו", ואף מצהיר שהוא "מחויב לתרי"ג מצוות" – הצהרה לא אמינה שהמראיינת, נעמה לנסקי, לא טורחת לאתגר.

במוסף "אתנחתא" של "בשבע" מתפרסם ראיון גדול עם משה ליאון, אחד המועמדים במירוץ המתקרב לראשות עיריית ירושלים, שבבחירות הקודמות הפסיד לברקת. בקמפיין ההוא, לפני חמש שנים, נאלץ ליאון להתמודד עם ביקורת שלפיה הוא בכלל לא ירושלמי, ושהוא בעצם מועמד בובה של הצמד אביגדור ליברמן ואריה דרעי.

כעת, בראיון שמתפרסם בחינמון הדתי-לאומי, הוא מצהיר שבחמש השנים האחרונות הוא חי בירושלים, "נושם אותה, סופג אותה כל בוקר וכל ערב", ואפילו "לא מתבייש להכריז בגאון" שהוא "אוהב אותה". בכותרת נכתב בגדול, למי שלא קורא את האותיות הקטנות: "בא מאהבה" ו"משה ליאון מסתער על ירושלים". פטרוניו הקודמים אינם מוזכרים. במקום זה נדפסות תמונות שלו עם השרים איילת שקד ואורי אריאל.

הכתבה הפרסומית של משה ליאון, "בשבע" (לחצו להגדלה)

הכתבה הפרסומית של משה ליאון, "בשבע" (לחצו להגדלה)

למרות שהראיון עם ליאון נראה כמו כתבה עיתונאית לכל דבר, מי שיחפש את שם המראיין לא ימצא שום דבר כזה. הסיבה היא שלא באמת מדובר בראיון, אלא בתעמולת בחירות סמויה שנדחסה לתוך תבנית עיתונאית. החיווי היחיד שמעיד על כך שמדובר בתוכן קנוי הוא האות מ', בקטן, בתוך סוגריים, שמופיעה בתחתית אחד משני העמודים. ליאון אולי בא מאהבה, אבל לא מתבייש לגנוב דעת. ב"בשבע", עיתון שנוהג להטיף מוסר לקוראים ולמושאי הסיקור, הוכיחו שגם אצלם כסף קודם לערכים.

תרבות

"לו צריך היה לבחור את הסאטיריקן החי הטוב בעולם כיום, התואר היה הולך בלי הרבה תחרות לתסריטאי והבמאי ארמנדו יאנוצ'י" (אור סיגולי, "גלובס", בביקורת על סרטו החדש של יאנוצ'י, "סטאלין מת!").

סימנייה

ב"מוסף הארץ" מגיש רועי צ'יקי ארד סיפור מעניין על פוליטיקת הזהויות, חופש הביטוי ותרבות הפוליטיקלי קורקט. הכוכבים: שני שמאלנים ישראלים שעברו לברלין, אחד מהם נצר למשפחת מולטי-מיליונרים; חנות הספרים שהקימו השניים; פעילי שמאל מקומיים שחשבו בטעות שמדובר בחנות פשיסטית; והתקשורת הגרמנית, שנסחפה במערבולת הדיסאינפורמציה.

שזירה רופפת

"'הארץ' הוא כמו נחש שהטיל ביצה בקן החמים של הדמוקרטיה הישראלית. כשהביצה מתבקעת... כן חברים. קצת קשה לשמור על שלמות הבית הזה, הבנוי משזירה רופפת של חוטי יהדות, גבעולי קש דמוקרטיים ונוצות של ערכים אנושיים וסולידריות" (אמנון לורד, "ישראל היום").

ענייני תקשורת

אמנות הסחריר. כתבת השער של "7 לילות" היא ראיון שקיים עורך המוסף רביב גולן עם יועץ התקשורת משה קלוגהפט. הראיון, שנפרש על פני חמישה עמודים, מתקיים כביכול לרגל עליית סדרה שיצר ("שלטון הצללים"), אך עוסק בעיקר בפוליטיקה ובעסקיו של המרואיין. גולן נוגע בכל הנקודות המתבקשות, אך לא מצליח להוציא את קלוגהפט מאזור הנוחות שלו.

משה קלוגהפט על שער "7 לילות", היום

משה קלוגהפט על שער "7 לילות", היום

קלוגהפט מנהל כעת קמפיין אישי שנועד לשדר התנכרות למסעות ההסתה שהינדס, רגשות פיוס ואפילו חתירה שמאלה. מראיין אחר, שמצוי יותר בתחום הפוליטי או הכלכלי, עשוי היה לפרק את מהלך הניקוי העצמי של היועץ בעל הידיים המלוכלכות. אבל הראיון של גולן לא מצליח לעשות זאת, למרות שהוא מנסה פה ושם. השורה התחתונה היא פיסת עיתונות שמשרתת את המרואיין, ולא את הקוראים. אפשר להניח שקלוגהפט לא יתחרט על אף אחד מהציטוטים שנדפסים היום בעיתון.

ובכל זאת, יש בראיון כמה רגעים מעניינים, כמו זה שבו קלוגהפט מתייחס לקמפיינים שביצע בחו"ל: "אגב", הוא אומר, "ככל שהמדינה יותר נחשלת, הכסף יותר טוב. ככל שהמדינה יותר מערבית, פחות כסף". מדוע זה כך? השאלה מתבקשת, אך אם הועלתה בפני המרואיין – אין לכך זכר בכתבה. ומה לגבי הדיווחים על מעורבותו בקמפיין הכפשה במסגרת הבחירות האחרונות באוסטריה, שמקלקלים מעט את ההצהרות על חזרה בתשובה? אולי בראיון הבא.

עולם הגבר. ב"מוסף הארץ" כותב הילו גלזר על המגזין "בלייזר" מקבוצת "ידיעות אחרונות", שמתמודד (לפי התזה שבבסיס הכתבה) עם העידן החדש, שבו יש פחות סובלנות כלפי תופעות כמו החפצת נשים ותקיפה מינית. מבין השורות עולה כי לא מדובר רק בהחלטה עריכתית, אלא גם תוצר של תהליך קמילה מערכתי שכלל מעבר לראשון-לציון, התברגנות כללית והתמסרות לתוכן שיווקי. גלזר משוחח עם כמה מאנשי "בלייזר" בעבר ובהווה, אך מציין שהעורך החדש, רענן שקד, לא התראיין משום שאסרו עליו.