שר הפנים אלי ישי בבית-הכנסת ישורון בירושלים, ינואר 2012 (צילום: דוד ועקנין)

החלטות שקשה להפריז בחשיבותן

כנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל-אביב שנערך אתמול, וזימן את בכירי מערכת הביטחון בעבר ובהווה לסבב התבטאויות בסוגיית הגרעין האיראני, מספק כותרת ראשית לכמה מהעיתונים. אחרים מדגישים דווקא התבטאות של בכיר איראני ביחס לסוריה, המערב וישראל.

"בכיר איראני: ישראל תיפגע אם סוריה תותקף", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "יו"ר הפרלמנט בטהרן לריג'אני, המקורב למנהיג הרוחני עלי חמינאי, קושר לראשונה באופן מפורש בין תקיפה מערבית בסוריה לבין פגיעה בישראל", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של אבי יששכרוף ועמוס הראל. "איראן מאיימת: אם המערב יתקוף בסוריה, ישראל תבער", נכתב בכותרת בולטת על שער "מעריב". כותרות דומות מופיעות, באופן בולט פחות, גם על שערי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום".

"איראן מציגה: עבודה בעיניים", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "המשנה לרה"מ, בוגי יעלון, חושף: בעוד המעצמות מחפשות רמז להתגמשות איראנית במו"מ, איראן דווקא הגבירה את קצב העשרת האורניום והמירוץ שלה מגיע לשיא", נכתב בכותרת המשנה. בכותרות "ישראל היום" מצטרפים ליעלון פוליטיקאים ישראלים נוספים: "אי-אפשר לישון בשקט כשהחרב על הצוואר", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, ציטוט של שר הביטחון אהוד ברק. "המערב ממשיך לחפש פשרה עם טהרן, אולם בישראל מזהירים: רגע ההכרעה מתקרב", נכתב בכותרת המשנה. "ברק: 'בפנינו החלטות שקשה להפריז בחשיבותן'. יעלון: 'אנו בשעה הרת גורל'. דגן ואשכנזי תקפו: 'לא שואלים מה יקרה ביום שאחרי הפצצה'. והשגריר האמריקאי ביקש לתת עוד הזדמנות לדיפלומטיה: 'הלחץ יוחרף'". כותרת ההפניה לטור הפרשנות של בועז ביסמוט היא "אל תיתנו להם עוד זמן".

הסיקור בכפולות הפותחות של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", שעד כה הציגו רוב הזמן עמדות הפוכות ביחס לאפשרות של תקיפה באיראן, דומה למדי. בשני העיתונים נותנים מקום ראשון לעמדת השרים המדברים בחיוב על אפשרות של תקיפה צבאית ישראלית של מתקני הגרעין באיראן, אולם מעניקים מקום גם לעמדות בכירי מערכת הביטחון לשעבר, השוללים תקיפה כזו. ברם, ב"ישראל היום" מתפרסם גם טור פרשנות (ביסמוט, כאמור) התוקף את עמדת הבכירים האלה (אשכנזי, דגן ודיסקין).

מדינה דמוקרטית אמיתית

"כתב אישום נגד העיתונאי אורי בלאו", נכתב בכותרת במעלה שער "הארץ". מתחת לכותרת ידיעה של תומר זרחין הממשיכה בעמ' 5. חלקה הראשון של הידיעה מוקדש לתיאור מפורט של הודעת משרד המשפטים כי בלאו יועמד לדין בשל החזקת מסמכים סודיים שקיבל מענת קם, שגנבה אותם מהבסיס שבו שירתה כחיילת בשירות חובה (ונשפטה על כך ל-4.5 שנות מאסר). לאחר מכן מובאת תגובת "הארץ": "זו החלטה מצערת ותקדימית בהשלכותיה על חופש העיתונות בישראל, ובעיקר על היכולת לסקר את מערכת הביטחון", ותגובתו של בלאו עצמו: "בכל מעשי פעלתי כדי למלא את שליחותי העיתונאית".

המשך הידיעה מוקדש לסיקור התגובות של גופים ציבוריים בעולם העיתונות: מועצת העיתונות "מצרה על ההחלטה שהתקבלה"; אגודת העיתונאים ירושלים מוסרת כי "החלטת היועץ המשפטי לממשלה מחזירה את ישראל שנות דור לאחור ומעמידה בספק את הגדרתה כמדינה דמוקרטית אמיתית"; הכתבים והפרשנים הצבאיים רוני דניאל, אלון בן-דוד, כרמלה מנשה, יואב לימור, עפר שלח, אלכס פישמן ורון בן-ישי פירסמו "גילוי דעת" המוחה על ההחלטה; ח"כ נחמן שי (קדימה) מבקר את ההחלטה, וח"כ עתניאל שנלר תומך בה. מלבד הידיעה של זרחין אין עוד טקסטים בעיתון העוסקים בהחלטה התקדימית הזו של היועץ המשפטי לממשלה.

ביותר ממובן מסוים, "הארץ" יעמוד למשפט יחד עם אורי בלאו, ויש כבר גם לפחות חבר-כנסת אחד, מיכאל בן-ארי, הקורא להעמיד לדין בפועל את בעלי העיתון. אם להקיש מנסיון העבר, ייתכן שמחר יצטרף אליו גם בעל טור אחד: מתי גולן ב"גלובס". ממילא מתוקף היותו של "הארץ" אחד מבעלי הדין (שאחת הדרכים שאולי פתוחות בפניו היא הליכה להסכם טיעון, כפי שמעריכים בעיתונים האחרים שאכן יקרה), אפשר להבין (גם אם לאו דווקא להסכים) את החלטת העיתון שלא להעניק לפרשה טיפול עיתונאי מקיף יותר. אפשר גם להבין מדוע בידיעה המתפרסמת בו היום לא מוזכרת תרומתו של "הארץ" עצמו (אז, בעריכת דב אלפון) להתגלגלות הפרשה. על רקע זה אפשר, אולי צריך, לבחון את התגובה הרשמית הרפה של העיתון.

העיתונים האחרים פטורים מהצורך להתחשב בכל זה וחופשיים להתייחס לנושא כאל כל מושא דיווח אחר, או אף להעניק לו דגש מיוחד כנושא הנוגע לליבת העיסוק העיתונאי. "מעריב" מנצל את החירות הזאת, וכך גם "ישראל היום". "ידיעות אחרונות", הנוהג להתעלם בדרך כלל מחדשות הנוגעות לעולם העיתונות (למעט מקרים ידועים הקשורים לפעמים, בדרך פלא, לאינטרסים בקבוצת "ידיעות אחרונות") מתמיד בגישתו זו גם כעת. לכאורה.

"הכתב אורי בלאו יועמד לדין", נכתב בכותרת על שער "מעריב", ומתחת לה הפניות לטורים של סגן עורך העיתון והפובליציסט שי גולדן, הפרשן הצבאי עפר שלח והמומחה לאנטישמיות החדשה בן-דרור ימיני: "צרה צרורה", "בתחתית המדרון" ו"התגייסות פוליטית" בהתאמה. גולדן, בכפולה המוקדשת לסיקור ההחלטה, ושלח, במדור הדעות, מותחים עליה ביקורת. כמו רונן ברגמן אתמול ב"העין השביעית" מוצא גולדן את מוקד הבעיה בכך שהציבור אינו מתקומם נגד ההעמדה לדין, מזהה את האינטרסים של המדינה עם אלו שלו עצמו ו"מוותר על הדמוקרטיה". שלח כותב כי "כל עיתונאי ששווה משהו היה מקבל ברצון את החומר מידיה של קם", מזכיר כי בכירים בדימוס מחזיקים בביתם כמויות עצומות של מסמכים סודיים בלי שיינקטו נגדם הליכים וקובע כי מול ההתנהלות הבעייתית של בלאו בהפרת ההסכם עם השב"כ היה צריך לנקוט אמצעים מינהליים ולא פליליים.

טורו של ימיני, המודפס מן העבר השני לזה של גולדן, פותח, כרגיל, במכתם ליברלי (כל החרד לחופש הביטוי צריך להתנגד להעמדה לדין), אולם מוקדש ברובו ל"אבל" שמסקנתו כי דווקא יש לשפוט את בלאו. תורף הדברים: מערכת הביטחון ניסתה בכל כוחה לא לפגוע בחופש הביטוי, בלאו שיקר והפר הסכם. הכותרת בוחרת להדגיש טענה אחרת של ימיני, גם היא שגורה על עטו, ולפיה "התקשורת" המתגייסת להגן על בלאו (איזו תקשורת בדיוק? "מעריב"? "ידיעות"? "ישראל היום"?) היא כולה "מגויסת פוליטית" משום שבלאו ו"הארץ" "מייצגים קו". העובדה שמדובר בקו שאינו מקובל על רוב הציבור, וציבור העיתונאים (ובמיוחד עורכי ובעלי העיתונים) בכללו, לא הפריעה לימיני בעבר ואינה מפריעה לו גם כעת.

ב"ישראל היום", באופן מפתיע ביחס לדרך שבה סיקר העיתון את פרשת קם-בלאו עד כה ואת "הארץ" בכלל, מגישים היום דיווח "הוגן ומאוזן" על החלטת היועץ. הכותרת על השער מודיעה על ההחלטה ומביאה תמצית ממנה, כך גם הדיווח המרכזי בעמ' 5, המוקדש כולו לנושא, אולם בדיווח ניתן מקום גם לעמדת "הארץ" ולביקורת של אגודת העיתונאים ירושלים, דיווח נפרד מספר על הודעת מועצת העיתונות ועל גילוי-הדעת של העיתונאים הצבאיים (שאחד מהם, יואב לימור, כותב ב"ישראל היום"), וטור של עורך בכיר בעיתון, אהרון לפידות, ממותג כ"נגד" ההחלטה, ומצטט את שלום רוזנפלד: "ההדלפה היא המעשה הדמוקרטי ביותר". טור ה"בעד", של חיים שיין, כותב קבוע במדור הדעות של העיתון, נראה כאילו הושתל על-ידי מי שדווקא מתנגד להעמדתו לדין של בלאו: הוא חלול, מתלהם ונזהר שלא להשתמש בטיעונים. שיין גם מזהיר את הציבור מפני כלי תקשורת שמאליים רדיקליים המציגים את בלאו כ"גיבור". לתשומת לבכם.

ב"ידיעות אחרונות" לא מדווחים על שער העיתון על ההחלטה להעמיד לדין את אורי בלאו (חרף העובדה שלמעט הכותרת הראשית, רובו של השער תפוס במודעות עצמיות למוספים שיצורפו לעיתון מחר ולתחרות שעורך העיתון בין מורים). ידיעה בעניין מופיעה על פני כשליש מעמ' 12 בחתימתם של טובה צימוקי ויורם ירקוני. הידיעה, הלא ארוכה, אינפורמטיבית באופיה, אולם הגרסה שהיא מדווחת עליה לאופן התגלגלות הפרשה היא רק זו של השב"כ והפרקליטות (בסופה של הידיעה נכתב כי בלאו "מכחיש"). בידיעה לא מדווח על התגובות הציבוריות לפרשה. מצד שני, לא מצורף אליה איור של בלאו מאחורי סורג ובריח. אם כן: ניטרליות.

"אין להתבלבל", כותב יובל יועז ב"גלובס", "העמדתו לדין של עיתונאי על ביצוע עבודתו מרחיקה את ישראל מהיותה דמוקרטיה ליברלית ופלורליסטית ומקרבת אותה לדגם אפל יותר, של משטר טוטליטרי. ידיהן של רשויות אכיפת החוק בפרשת אורי בלאו אינן נקיות. לטענתן, בלאו הפר הסכמים שנחתמו עימו כשלא החזיר את מלוא המסמכים המסווגים שהחזיק בידיו. ואולם גם המדינה עצמה, שהתחייבה כי לא יינקטו נגדו הליכים - התחייבות לא קלה, שניתנה במטרה להחזיר הביתה את המסמכים הרגישים - לא עמדה בהסכם. עובדה זו לבדה אמורה להצדיק את ביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק".

זר בתוכנו

"מעריב" מציג כותרת ראשית שונה מזו של כל שאר העיתונים: "ישי: 'הרבה נשים נאנסו על-ידי זרים ומפחדות להתלונן שלא יחשבו שהן נשאיות איידס'", נכתב בה. "יו"ר ש"ס הולם שוב במסתננים. הוא מתעקש שרבים מהם מפיצים מחלות ומבהיר ש'נגמרו החיים הטובים, מכאן תגורשו בטוב או בכוח'", נכתב בכותרת המשנה. כותרת הגג מעניקה הקשר מוסרי למלותיו של היהודי החם הזה: "שר הפנים מלבה את האש בראיון ל'מוסף לשבת'". למעוניינים להרחיב, הנה קישור למחקר העדכני ביותר על מחלות קשות, ישראלים ומהגרים מאפריקה.

כפולת העמודים הפותחת מוקדשת לתמצית מתוך הראיון (שערך שלום ירושלמי), לדיווח של יובל גורן על הפגנה נגד הזרים שנערכה אתמול בדרום תל-אביב ולטור של גיא מרוז, המציג את ההווי בשכונות הדרום ללא כחל ושרק: "המצוקה של התושבים ברורה, רק שאי-אפשר להזדהות אל מול נערות שתובעות ממני דבר פשוט: 'תרשום בטלוויזיה שהלוואי שיעשו להם יותר גרוע ממה שעשו ליהודים בשואה. שיהרגו את כל הסודנים עכשיו'. כשאני שואל למה, אחת מהן צורחת עלי שברמת-אביב אין כושים ושהשמאלנים לא יודעים מה זה אונס".

העמוד הבא מוקדש לדיווח היומי של יובל גורן משכונת התקווה, שבה עבר להתגורר: "בקריית-שלום מצאו דרך יצירתית להרחיק את המסתננים מהשכונה: איסור מוחלט על השכרת דירות לזרים ואיום על מתווכים שמא יתפתו לכסף. אצל השכנים מהתקווה, הצעירים לוקחים את החוק לידיים". מדי ערב, מדווח גורן, "נרשמים אירועים אלימים המכוונים נגד האפריקאים, לרבות איומים, קללות ואף תקיפות פיזיות של העוברים בסמטאות השכונה או בבתי-העסק שפתחו במקום. מעט מאוד מהאירועים הללו מדווחים למשטרה, מאחר שלמותקפים חסרי המעמד בישראל אין כמעט אמון בה".

ענייני כלכלה

"40 מיליארד שקל - הרווחים הפטורים ממס שצברה טבע", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס", שיחד עם "דה-מרקר" ממשיך לעקוב אחר המחלוקת המתגלעת בין גורמים במשרד האוצר באשר לטיפול בניסיון של חברות ענק להוציא רווחי ענק של כ-100 מיליארד דולר מישראל, ללא תשלום מס. כתבת השער של "דה-מרקר", שהרבה לעסוק בנושא "החברות הכלואות" בימים האחרונים, מוקדשת ליוקר המחיה: "שנה למחאה: הצרכנים התחזקו, הרפורמות תקועות", נכתב בכותרתו הראשית. כותרת הכתבה עצמה, בכפולה הפותחת, מעלה על נס את הפטיש הקבוע של העיתון: "אם המחאה החברתית לא תלווה בהגדלת התחרותיות - היא תתמוסס".

ב"כלכליסט" מקדישים את הכותרת הראשית לראיון של שאול אמסטרדמסקי, אורי פסבסקי ומיכל פופובסקי עם פרופ' ג'פרי סאקס, היועץ למזכ"ל האו"ם ומנהל המכון ללימודי כדור הארץ באוניברסיטת קולומביה: "העולם עשוי לחזור למשבר של 2008". סאקס "ממליץ למדינת ישראל להתרגל לרעיון שהסיוע האמריקאי ייפסק, סבור שהשגיאה הגדולה של הכלכלות המערביות היא העדר התערבות ממשלתית ומאוכזב מהמחאה החברתית בארה"ב", נכתב בכותרת המשנה על השער. מתחת לה מודפסת הפניה נוספת: "סטנלי פישר נגד פול קרוגמן: 'מדיניות הצנע היא הדבר הכי פחות גרוע לאירופה".

כתבת השער של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות", עוסקת בבעל בית-השקעות קטן מסביון, ערן מזרחי שמו, שפעל ללא רישיון ונעצר אתמול בחשד להונאה של לקוחותיו בעשרות מיליוני שקלים. כתבת השער של "עסקים", מוסף "מעריב", עוסקת ב"דיווח מהחזית הבוערת", מסע קניות בחנות רהיטים גדולה שפשטה את הרגל.

עוד ב"דה-מרקר", רותם שטרקמן מסכם את התרסקות השווי של תאגיד אי.די.בי על שלוחותיו. העיתונים הכלכליים מדווחים גם על הפסדים כבדים לדלק של יצחק תשובה וצים של משפחת עופר, וכן על המשך ההסתבכות הכלכלית של אילן בן-דב.

לפני 30 שנה

כתבת השער של "גלריה", מוסף "הארץ", היא ראיון מתורגם מה"ניו-יורק טיימס" עם הבמאי וס אנדרסון, לרגל צאת סרטו החדש "ממלכת הירח": "זו הפעם היחידה שניסיתי במודע ללכוד תחושה, את אותו רגש שמציף אותך כשאתה מתאהב בגיל 12", אומר אנדרסון בתחילת הראיון, המסתיים בהתייחסות נוספת ל"התאהבות מלפני כ-30 שנה שהתחילה את כל העניין": "אין לי מה להגיד על זה, כי לא קרה שום דבר. זה היה רק בדמיון שלי. היא אפילו לא ידעה".

ענייני תקשורת

איריס מרגוליס כותבת ב"דה-מרקר" על "פרויקט חדש של הסדנה לידע ציבורי, עמותה ששמה לה למטרה להפוך את המידע לנגיש לציבור, המנסה לחשוף את ההעברות התקציביות שמבצעת ועדת הכספים".

"תם עידן ברלוסקוני: האיטלקים עוברים מהעולם האנלוגי לאינטרנט", נכתב בכותרת כתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" ב"דה-מרקר": "אימפריית המדיה של ראש הממשלה לשעבר שוקעת, לאחר שאיבד את כוחו הפוליטי. התוצאה: יותר שקיפות בפוליטיקה והתקדמות לאמצעי מדיה דיגיטליים שהוזנחו עד עתה באיטליה", מבארת כותרת המשנה.

ועוד ב"דה-מרקר": נתי טוקר מראיין את ניצן חן, יו"ר מועצת הכבלים והלוויין היוצא. הראיון מתפרסם תחת הכותרת "הוט ויס יצטרכו להמציא את עצמן מחדש". "דווקא כשענף הטלוויזיה עומד בפני מהפכה, מסיים חן קדנציה ללא רפורמות משמעותיות", פותחת כותרת המשנה.

רועי ברק מדווח ב"גלובס" כי בתו של ג'ו בראל, לשעבר מנכ"ל רשות השידור שהודח לאחר מאבק ציבורי ארוך, מונתה לתפקיד בכיר ברשות: "עיתונאי ותיק אחר אמר ל'גלובס' כי 'כיצד יכול להיות שבתקופה שבה מבקשים לפטר עשרות עיתונאים, עורכים ומפיקים, ויש קיפאון כללי בכל הקשור לגיוס עובדים חדשים - מכל האנשים בעולם מחליטים לגייס את בתו של ג'ו בראל?'. לטענתו, התשובה לכך פשוטה: 'נאמנות. המנכ"ל ועוזרו, יוני בן-מנחם וזליג רבינוביץ', וכן אילנה רבינוביץ', רכזת כוח האדם ברדיו, שהיתה בעבר עוזרתו האישית של בראל - מחזירים לבוס לשעבר טובה תחת טובה'". כדי לקבל את ההקשר ההיסטורי המלא כדאי לקרוא את הידיעה במלואה.