איור: מיכל בוננו
"יכול להיות שהחיילים טעו?" - שאלה זו ניצבת בכותרת מאמר של עמירה הס ("הארץ", 29.11.00). הס מספרת על אירוע בטחוני שהתרחש ב-26.11.00 ובמהלכו מצאו את מותם חמישה פלסטינים. המקרה התרחש סמוך לקלקיליה, במקום הנקרא במפות צה"ל "גבעת האדישות".
לפי עמירה הס, צה"ל זיהה את החמישה כחוליה חמושה שהיתה מעורבת בכמה אירועי ירי שעות ספורות לפני כן. "בשעה שש וחצי ירתה אותה חוליה לעבר מכונית ישראלית שנסעה להתנחלות אלפי-מנשה. בשעה תשע וחצי היו חילופי אש ליד הכניסה הדרומית של קלקיליה בין פלסטינים לכוח צה"ל. לפי צה"ל, אפשר להבין שמדובר באותה חוליה". אולם, כאשר כוח צה"ל הגיע לגופות "לא נמצאו כלי נשק למעט ’כלי נשק מאולתר, ביתי’" (הדגשה שלי י"ק). הגופות, לפי הס, נמצאו כאשר הן ירויות במספר רב של כדורים בכל חלקי הגוף. הנחת צה"ל, על-פי המאמר, היא שהנשק נלקח על-ידי שניים מאנשי החוליה שברחו, פצועים.
ממאמרה של הס עולות שאלות נוקבות באשר ליכולתם של החיילים לקבוע שהקבוצה היתה חמושה בתנאים הנתונים (חושך ומרחק), לגבי סבירות ההחלטות שקיבלו הכוחות בשטח וסבירות הגרסה הישראלית. בנוסף עולים סימני שאלה באשר ללוח הזמנים של המאורעות. על-פי צה"ל התחיל הירי ב-22:30. אולם עמירה הס, במאמרה, טוענת שהצלב האדום ידע כבר בתשע וחצי-עשר על כך שנמנע מהפלסטינים להגיש עזרה לפצועים. יצוין, כי למערכת "העין השביעית" מסר צה"ל כי הירי החל ב-21:30.
השאלה אם הפלסטינים היו חמושים צריכה להיות מכריעה ביחסו של הקורא לסיפור. אם מתקבלת גרסת צה"ל, הרי שהירי היה מוצדק אם תידחה גרסתו, לאור העובדה כי הגופות נמצאו ללא נשק, הרי שהירי לא היה מוצדק.
על בסיס העובדות הידועות לנו לא ניתן להפריך אף אחת מן הגרסאות. עמירה הס, בפתיחת מאמרה, אומרת שאי-אפשר לקבל את טענות הפלסטינים ללא עוררין. אולם מנגד, תשובותיו של צה"ל אינן מספקות. צה"ל לא מספק הסבר טוב וחד-משמעי להעדר הנשק באזור. צה"ל לא יודע להסביר כיצד זיהה, בוודאות כדבריו, את ההרוגים כחוליה החמושה שירתה קודם לכן לעבר רכבים ישראליים. גם ההסבר שניתן למערכת "העין השביעית", ולפיו ההרוגים נורו במקום שממנו בוצעו פיגועי הירי, אינו משכנע כזיהוי "ודאי".
מצב כזה מחייב, ברגיל, בדיקה.
כבר למחרת האירוע (27.11.00) דיווחה סוכנות "רויטרס": "כוחות ישראלים ירו למוות בחמישה פלסטינים בגדה המערבית, אולם הצבא וקציני ביטחון פלסטינים היו חלוקים באשר לשאלה האם האנשים היוו סכנה לחיילים". בידיעה מוצגת עמדת צה"ל (ירי מדויק על חוליה חמושה) ועמדת עדי ראייה וקצינים פלסטינים, שלפיה ההרוגים היו אזרחים לא חמושים - "כלי הנשק" היחיד שנמצא אצלם היה צינור ובתוכו שיפוד. כך על-פי "רויטרס".
ה"טיימס" הלונדוני מספר סיפור דומה (28.11.00): טענות פלסטיניות על רצח בדם קר לעומת גרסת צה"ל שלפיה ההרוגים היו אחראים לתקריות ירי ונורו במדויק. שימו לב - לא מופיעה כאן התייחסות צה"ל לשאלה אם ההרוגים היו חמושים.
כך מסתמן שנסיבות המוות של חמשת הפלסטינים שנויות במחלוקת. שנויות במחלוקת? לא על-פי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב".
הגרסה הישראלית
מסקירת שלושת העיתונים הגדולים למחרת האירוע עולים כמה הבדלים:
"הארץ" הוא העיתון היחיד שבו הידיעה מופיעה כיחידה עצמאית בעמוד השער. בעמוד 4, בחלק החדשות של העיתון, הידיעה המרכזית היא בעניין זה וכותרתה: "צה"ל הציב מארב והרג ארבעה פלסטינים סמוך לקלקיליה". בגוף הידיעה מסופר שהארבעה היו, על-פי צה"ל, חברי חוליה שביצעה כמה פיגועי ירי נגד צה"ל. יש חשיבות רבה לייחוס האמירה לצה"ל. בהמשך נראה שהעיתונים האחרים לא נוהגים כך ובכך יוצרים זהות בינם לבין מוסר הגרסה.
"ידיעות אחרונות" מציין את הידיעה בתת-כותרת לכותרת הראשית באותו יום. מעניין לבחון את ההקשר שבו מופיעה הידיעה. ההקשר הוא המצב הבטחוני הקשה: למרות הנסיונות הישראליים להגיע להסדר ולתיאום בטחוני, עדיין יורים על גילה ומנסים לפגוע בישראלים. ההקשר הזה משאיר מעט מאוד מקום לספק בגרסת צה"ל. "אולם שעות ספורות לאחר מכן (לאחר הסיכומים על הפחתת הירי י"ק)... החלו אירועי ירי רבים, שגרמו לפציעתם של תשעה ישראלים. כוחות צה"ל הרגו ארבעה פלסטינים שהיו בדרך לבצע פיגוע בכביש עוקף קלקיליה. לפנות ערב נפתחה אש לעבר שכונת גילה...". בפרסום ב"ידיעות אחרונות" מופיע פרט שונה מן הפרסום ב"הארץ": הפלסטינים היו בדרכם לפיגוע ולא בחזרה ממנו. גם רוני שקד, כתב השטחים של "ידיעות אחרונות", מצא לנכון לבדוק את הפרשה. תחושתו של שקד היא ש"לא בודקים מספיק את האצבע הקלה של צה"ל". אולם ב"ידיעות אחרונות" הידיעה לא פורסמה, למרות שכתב השטחים של העיתון, לאחר בדיקה, השתכנע כי ההרוגים לא היו חמושים. שקד מסביר שכל עיתון מטפל באופן שונה בדיווח על נפגעים פלסטינים: "ברוב העיתונים אין להם מקום. ’הארץ’, אולי בשל איזו מדיניות מוצדקת או סבירה, אני חושב, דואג לעצמו כן לטפל בעניינים האלה".
ב"מעריב" לא מופיעה הידיעה כלל בעמוד הכותרות הראשיות. בעמ’ 5 מופיעה הכותרת הבאה: "חוליית מחבלים חוסלה בדרכה לבצע פיגוע ירי". "חוסלו" ולא נהרגו. השורש ח.ס.ל הוא שורש השמור בלקסיקון הישראלי למכות מכוונות היטב שמנחית צה"ל על הגרועים שבאויביו. יש בשימוש בשורש זה משום דה-הומניזציה של מושאיו. על-פי מילון אבן שושן, חיסול הוא "הבאה לידי סיום וגמר, פירוק עסק או חברה וכיוב’". כלומר הפסקת חיי ה"מחוסלים" כמוה כליקווידציה של חברה מסחרית כושלת, הבאה לסיום ולא נטילת חיים. יש כאן הקטנה של משמעות המוות ואף הצגתו בקונטקסט חיובי כמין פתרון של בעיה.
גם ב"מעריב" ההקשר הוא המצב הבטחוני העגום: ירי בגילה ופצועים ישראלים. "מעריב" מספר שהארבעה ביצעו ירי לעבר מחסום צה"ל, ובתגובה הציב צה"ל מארב. על-פי הערכת צה"ל, מוסיף "מעריב", הפלסטינים היו בדרכם לבצע פיגוע ירי נוסף. יואב לימור, הכתב הצבאי של "מעריב", מודה שצה"ל אינו אמין במאה אחוז. הוא לא מייחס לצה"ל רמייה, אם כי לדבריו הצבא עשוי להתחמק ולהימנע מלומר את כל האמת: "ביותר מדי מקרים הצבא ממהר לתת גרסה חד-משמעית כביכול של מה שהיה, ומאוחר יותר מתברר שהגרסה הזאת היתה נלהבת מדי והיא לא ממש עומדת במבחן המציאות או לא ממש מדויקת לחלוטין", הוא כותב. למרות הרושם שנוצר גם אצל יואב לימור, ולפיו אין להסתמך באופן עיוור על גרסת צה"ל, לא נערכה בדיקה כלשהי של המקרה שלפנינו. לימור מסביר: "בהתחשב בהיקף, בנפח וברצף האירועים מצאתי את עצמי עוסק בעניינים אחרים לא פחות חשובים לטעמי ולטעם המערכת שלי". באשר לממצאים שמעלה עמירה הס, מסביר לימור שלמרות הערכתו להס הוא לא לחלוטין משתכנע מן הפרסום שלה. "עד היום אני לא בטוח שכל מה שעמירה הס כתבה הוא נכון". אפשר להניח שלימור מתכוון שהוא לא שוכנע שצה"ל פעל כאן שלא כשורה. לאור הספקנות שבה מתייחס יואב לימור לממצאיה של הס, ניתן היה לצפות ליחס ספקני דומה לעמדת הצבא. אולם ב"מעריב" יש אימוץ בלעדי של גרסת צה"ל.
מדברי הכתבים ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" ניתן להבין, שבגלל השעה המאוחרת שבה התקבלה הידיעה לא ניתן היה לערוך בירור על פרטיה עם גורמים פלסטינים ואחרים. מקור המידע שהגיע לידיהם היה צה"ל. דווקא לכן מתבקשת השאלה, מדוע מופיעה הטענה, שהארבעה היו בדרכם לבצע פיגוע, כעובדה? מדוע לא צוין המקור לטענה - צה"ל? האם צה"ל "חתום" על האמת? לפחות במקרה של "ידיעות אחרונות" אפשר לקבוע שלא מדובר בפיזור-דעת של הכתב. רוני שקד ציין, לדבריו, בכתבה שהגיש לעיתון שהמקור לידיעה הוא דובר צה"ל. מדוע בחר העיתון להשמיט זאת?
בכל העיתונים מצוין שמספר ההרוגים בהיתקלות היה שלושה-ארבעה. מאוחר יותר התגלה כי מדובר בחמישה. ההבהרה כי מדובר בחמישה הרוגים לא פורסמה בעיתונות הישראלית, למעט ב"הארץ". על אף שכל העיתונים בחרו לפרסם את הידיעה (במידות שונות של חשיפה ובהקשרים שונים), "הארץ" הוא היחיד שהמשיך בבדיקת המקרה.
הגרסה הפלסטינית
כיצד מסוקר האירוע בתקשורת הפלסטינית? "אלחיאת אלג’דידה" פותח בכותרת "הכיבוש רצח ארבעה בחורים בקרבת קלקיליה ערב הרמדאן". על פניה זו כותרת מגמתית. השימוש במלה "כיבוש" (כאילו הישראלים כולם, המרכיבים את ה"כיבוש", הם האחראים) למה שממהר העיתון להגדיר כ"רצח" (ובכך קובע כוונה פלילית), לצד ציון העובדה שה"רצח" התרחש בערב הרמדאן, כאילו נבחר מועד רגיש במיוחד כדי להחריף את הפגיעה, כל אלה מרכיבים כותרת היוצרת מטען רגשי כלפי הידיעה.
אולם, האם אין כאן תמונת ראי הפוכה של הכותרת ב"מעריב"? האם השימוש במלה "חיסול" לא יוצר מעין צמצום של ממד נטילת החיים והופך את ההרג בתודעתנו למוצדק ואף חיובי?
"אלחיאת אלג’דידה" מספר סיפור מנוגד בתכלית לזה המסופר בתקשורת הישראלית: "רצחו בדם קר כוחות הכיבוש הישראלי... ארבעה בחורים מהעיר קלקיליה על אדמה חקלאית שבבעלותו של אחד מהם. מקור צבאי של צבא הכיבוש הודיע שארבעת החללים משתייכים לתנועת הפתח ומוסיף שהם ירו על חיילים מהצבא... המקור הוסיף (כאן נעשה שימוש במלה בערבית שתרגומה המילולי הוא ’הוסיף’, אולם יש לה קונוטציה שלילית של כזב י"ק) שהחללים נפגעו... כאשר יצאו מאדמות שבאזור קלקיליה".
גם "אלחיאת אלג’דידה" נותן ביטוי לגרסת צה"ל, אולם הוא חולק עליה מיניה וביה ומציג אותה כשקרית. גם "אלחיאת אלג’דידה", בדומה ל"מעריב" ול"ידיעות אחרונות", קובע את גרסת "הצד שלו" כעובדה, וגם הוא בוחר בניסוח מסוים כדי לעורר תגובה רגשית אצל הקורא. ההבדל המרכזי הוא - "אלחיאת אלג’דידה" מתייחס לטענות הצד הישראלי. אמנם מעמדה ספקנית, אולי מהעדר מקורות אחרים, אולם השורה התחתונה היא שעמדת הישראלים באה לידי ביטוי בעיתון אשר אי-אפשר להאשים אותו באיזון.
מצטיירת, לכאורה, תמונה שלפיה יש מצד אחד תקשורת פלסטינית הנוטה לעניין הפלסטיני, תקשורת זרה המקפידה להציג את עמדות שני הצדדים תוך שימת דגש על הצטברות הנפגעים בצד הפלסטיני, ותקשורת ישראלית הנוטה לקדם את מה שנתפס כ"עניין הישראלי". לכאורה נוצר איזון: ישנם שני צדדים בעימות והתקשורת הניטרלית שומרת על מקצועיות תוך נטיית לב טבעית לצד החלש.
אולם לא כך הם פני הדברים. יש לזכור שברשות-הפלסטינית אין חופש ביטוי. כאשר בעמוד הראשי של העיתונים חייבת להתנוסס תמונת הראיס, קשה לצפות מהם לבקר את ההנהגה הפלסטינית. זכור גם כי עיתונאים פלסטינים נעצרו בגלל התבטאויות רגישות בעיתוניהם.
השאלות המתבקשות
אצלנו, הדיווח על העימות המזוין עם הפלסטינים מחולק לשניים בכל כלי התקשורת: כתב צבאי וכתב שטחים (כתב לענייני ההתיישבות גם הוא מסקר את העימות אולם אינו נוגע לענייננו). במערכת גומלין זו ניזון הכתב הצבאי בעיקר מן הצבא, גורמים רשמיים ולא רשמיים בו. כתב השטחים נסמך על מקורות פלסטיניים, כלי תקשורת זרים ופלסטיניים וכן על גורמי הצבא. אלא מה? כתבים בשטחים מתקשים לסמוך על מקורותיהם ומתייחסים לתקשורת הערבית כעוינת. גם כלפי התקשורת הזרה יש מידה של חשדנות - הנטייה היא להתייחס אליה כמי שמצדדים בפלסטינים. בכלל, קשה לצפות מעיתונאים שיסמכו על כלי תקשורת אחרים: הדבר פוגע בגאוותם המקצועית ובמידה מסוימת בנחיצותם. מצד שני, כתבי השטחים מתקשים בתנועה חופשית בשטחים בגלל חשש לחייהם. כך נוצר מצב שאין כמעט קול שיקרא תיגר על גרסת מערכת הביטחון, שהיא בהכרח גרסה מגמתית הנדרשת להתחרות בגרסה סותרת.
מבלי לקבוע אם תחושות העיתונאים הישראלים נכונות או לא, ברור שהם פועלים מתוך הטיה טבעית לצד הישראלי, ולו רק משום שהם מאמינים שעליהם לאזן את גרסאות הכתבים הזרים ואת גרסת הצד הפלסטיני.
מדוע, אם כן, בוחרים העיתונים הישראליים להתעלם מהעמדה הפלסטינית? ייתכן שהסיבה היא אמינותה הנמוכה בעיניהם. ועם זאת, אימוץ בלתי מבוקר של גרסת מערכת הביטחון עלול להפוך את העיתונות הישראלית החופשית לעיתונות מגמתית ומגויסת.
ישנו קושי של ממש להביא לידי מיצוי הליך רגיל של בירור העובדות באירועים מסוג זה. שטף האירועים והעומס על הכתבים מקשה עליהם למצוא מקורות פלסטיניים אמינים (כך על-פי כתבים).
דווקא לאור זאת יש חשיבות לעריכת תחקירי "פולו-אפ" בכל מקרה שבו קיימת אחיזה לכך שגרסת מערכת הביטחון אינה מדויקת או אינה מלאה. קשה, אולי, לצפות שהעיתונות הישראלית תפרסם בכל מקרה את גרסת הפלסטינים, אבל יש בהחלט מקום להיזקק לגרסה זו כנקודת מוצא לבחינה יסודית של גרסת מערכת הביטחון. לעתים עשויה נקודת האחיזה להימצא בגרסאות שונות שמוסר הצבא עצמו.
לפי "הארץ" ו"רויטרס", טענת צה"ל היא שהחמישה היו חוליית טרור חמושה אשר ירתה קודם לכן על כלי-רכב ישראליים. לפי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מדובר בסיכול פיגוע. ב"טיימס" הלונדוני גרסת צה"ל מסתפקת בקביעה כי "ההרוגים זוהו כמי שהיו לבה של קבוצה שעומדת מאחורי התקפות מזוינות על יהודים וחיילים ישראלים בגדה המערבית". דובר צה"ל לא מתייחס, בהודעתו מערב האירוע ומאז, לפעולה כאל סיכול. מתבקש לשאול: כיצד ידע צה"ל לזהות בוודאות, כדבריו, את השמונה כמי שביצעו מוקדם יותר באותו ערב פיגועי ירי?
1. האם די בכך שפלסטינים שנתקלים במארב יהיו "רעים", כלומר אנשים בעלי עבר של פעולות נגד ישראל, כדי שנהרוג אותם?
2. האם ניתן לזהות בוודאות "אנשים רעים" טרם פתיחה באש?
3. בהנחה שצה"ל אינו פועל כחולית חיסול אלא במסגרת סיכול סכנה ממשית, כלומר פוגע במי שמסכנים את חיי חייליו בהיותם חמושים, האם התקיים מצב כזה?
למעט עמירה הס, לא מצאו עיתונאים אחרים לנכון לבדוק את המקרה. על רקע סימני השאלה שמתעוררים כאן, בחירה זו נראית תמוהה. ברור שבמקרה זה ההישג העיתונאי נזקף לזכותה של עמירה הס ועמיתיה הם המפסידים. די בכך ללמדנו שהנטייה לראות את המציאות מתוך נקודת מבט ישראלית, מובנת ככל שתהיה, יש בה משום פגיעה במחויבות העיתונאית הבסיסית לבירור העובדות וחשיפה של דברים שבעלי עניין יהיו מעוניינים להסתיר. סביר שדובר צה"ל אינו משקר ביודעין. לא פחות סביר שבמצב עמום תהיה גרסת צה"ל חדה ו"לטובתנו". התקשורת חייבת להביא זאת בחשבון.
המגמה לסמוך באופן בלעדי על "כוחותינו", עד כדי הימנעות מבירור ממצה, מסובך ככל שיהיה, כבר הובילה בעבר לכישלון עיתונאי חמור ביותר. במשך שנים סירבה התקשורת הישראלית להתייחס ברצינות לטענות הפלסטינים על עינויים. בתחילה פורסמו הכחשות, ובהמשך היתה התעלמות תקשורתית מהטענות. היום ברור לכל שהעינויים היו גם היו חלק ממדיניות המאבק בטרור.
צה"ל: זו היתה חוליית מחבלים
"בפעילות של צה"ל בליל ה-26.11.00 זיהה כוח צה"ל שמונה מחבלים חמושים בגבעה החולשת על ציר קלקיליה שכם מערבית לאלפי-מנשה", נאמר בהודעת דובר צה"ל. "הכוח פתח לעברם באש כפוף לנוהלי הפתיחה באש הרגילים, הנהוגים באזור יהודה ושומרון. חמישה מן המחבלים נהרגו מאש צה"ל ושלושה נמלטו מהמקום. לאחר שנורו זוהו המחבלים כמבוקשים המשתייכים לארגוני טרור. הטענה כי אחד המעורבים בפרשה הוא בעל השטח החקלאי בו התרחש האירוע אינה נכונה. בסריקות אשר נערכו במקום נמצא כלי נשק מאולתר. קיימת אפשרות כי כלי נשק נוספים אשר זוהו ברשות המחבלים קודם לפתיחה באש נלקחו על-ידי המחבלים שנמלטו, ולכן לא נמצאו במקום האירוע. "לאחר האירוע נמנעה גישה למקום על מנת שכוחות צה"ל יסיימו את ביצוע הסריקות באזור אחר המחבלים שנמלטו. בתום הסריקות אישר צה"ל לפלסטינים להגיע לגופות המחבלים. יש להדגיש כי ארבעים דקות לפני האירוע ירתה אותה חוליה לעבר רכב ישראלי על הציר המדובר ולאחר מכן גם על עמדת צה"ל".
גיליון 30, ינואר 2001