החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לסגור את תיק החקירה נגד ראש הממשלה אריאל שרון, ויותר מזה ההאשמות החריפות שהטיח בפרקליטת המדינה היוצאת, עדנה ארבל, הביאו את עורך "מעריב" אמנון דנקנר לכתוב את הדברים הבאים: "מני מזוז אמר אתמול... כי עדנה ארבל וחברותיה סימנו את המטרה (שרון ובנו גלעד) ורק אחר–כך יצאו לקושש ראיות. זו האשמה נוראה. האשמה דומה העלינו בעמודים האלה בקשר ליותר מפרשה אחת, שבה פרקליטות המדינה סימנה מטרות ונהגה באופן תמוה ולפעמים נלוז" ("מעריב", 16 ביוני 2004).

מה הן אותן האשמות שעליהן לוקח לעצמו דנקנר זכות ראשונים?

לקראת מינויה של ארבל לבית–המשפט העליון, הטיח בה דנקנר שהיא היתה שותפה ל"תפירת תיק פלילי נגד שר המשפטים", ואחראית ל"ניהול חקירה שלא בתום לב, העולה כדי שיבושי חקירה ושיבוש משפט". כך קרה, שלראשונה נבחרה לבית–המשפט העליון מועמדת אשר הואשמה בלא פחות מאשר "פוטש אנטי דמוקרטי של הדרג הפקידותי נגד הדרג הנבחר" (הציטוטים לקוחים ממאמרו של דנקנר, "העין השביעית", גיליון 50).

אמנון דנקנר (צילום: מיקי קרצמן)

אמנון דנקנר (צילום: מיקי קרצמן)

אכן, קשה להעלות על הדעת האשמה חמורה מזו. הקורא הסביר מבין ממאמרו של דנקנר שהיה ברור לפרקליטת המדינה שאין ממש בטענות שהועלו כלפי שר המשפטים, ולמרות זאת "תפרה" לו תיק, כלומר טפלה עליו עלילה, תוך שיבוש חקירה ושיבוש משפט. כמעט פרשת דרייפוס.

דבריו של מזוז, שמשמעותם היא שהצוות בראשותה של ארבל ניגש לעבודה בתיק שרון עם מסקנות מוכנות ורק אחר–כך ניסה להמציא להן ראיות, מתאימים להפליא לתיאור של "מעריב" את התנהגות הפרקליטות.

ובכן, כחומרת האישום, כך עולה מידת הנטל שעל הכותב לעמוד בו להוכחת אמיתות דבריו. האם עומד אמנון דנקנר בנטל?

ביום מינויו של יעקב נאמן לשר המשפטים, 18.6.96, הגיש העיתונאי יואב יצחק עתירה לבג"ץ נגד המינוי. מרבית סעיפי העתירה הוסרו מעל סדר–היום בדיון בבג"ץ. עניין אחד, החשד שלפיו נאמן הדיח עד בפרשת דרעי, מרטין בראון, עבר לבדיקת המשטרה, בהסכמת הצדדים. בתגובה לטענות שנטענו נגדו שם הגיש נאמן תצהיר לבית–המשפט. חוקרי המשטרה, תנ"צ יעקב גרוסמן ונצ"מ דורון בית–נר, מונו לנהל את החקירה וגבו הודעות מפיו של השר נאמן, שתיקן את גרסאותיו לאורך הדרך. "במהלך הבדיקה ובשל ריבוי הגרסאות של נאמן, בשלב מסוים הבינו שאין ברירה אלא לעבור לחקירה. גם בחקירה היו גרסאות רבות וכך הגיעו למסקנה הפשוטה שהוא שיקר לבג"ץ", אומר מקורב לארבל. אכן, הבדיקה הובילה בסופו של דבר להגשת כתב–אישום, לא בעניין המקורי שנגע להדחת עד, אלא באשמת עדות שקר, באשמת הגשת תצהיר כוזב לבית–המשפט ובאשמת שיבוש הליכי חקירה, עקב התנהלותו הכללית של נאמן במהלך חקירת המשטרה. "בתצהיר לבית–המשפט העליון לא חוקרים חקירות נגדיות, ובית–המשפט מקבל כל מה שכתוב כאילו זו אמת לאמיתה, ומדובר בשר משפטים שחתם על התצהיר. מי שמגיש תצהיר כזה לבית–המשפט צריך מאוד מאוד לדקדק", מסביר גורם משפטי בכיר, שהיה מעורב בתיק. בסופו של דבר זוכה נאמן בבית–המשפט. לא משום שנמצא דובר אמת, אלא משום שבית–המשפט לא השתכנע שהיתה לו כוונה או מודעות לכך שהוא מטעה את בית–המשפט או שיש בהתנהגותו כדי לשבש את החקירה. הוכחת היסודות הנפשיים הכרחית להשגת הרשעה בעבירות שבהן הואשם. יש להבהיר: בית–המשפט לא חלק על כך שנאמן הצהיר פרטים לא נכונים ושינה את גרסאותיו. אולם, בעוד שהתביעה ראתה בשינוי הגרסאות עדות לחמקמקותו, בית–המשפט התרשם שתיקון הגרסאות על–ידי נאמן הוא עדות לתום לבו.

אם שואלים את אמנון דנקנר, סיפור החקירה והמשפט מקפלים בתוכם פרשה אפלה מאין כמותה. "לכאורה יש כאן כל המרכיבים הכי דרמטיים שמהם עשויות פרשיות פוליטיות מהדהדות", אומר עורך "מעריב". "אם תקבל את הטענה שלי, זו היתה הפעם הראשונה שהפרקליטות החליטה וביצעה הדחה בדרך של טפילת עלילה נגד שר שמונה מעל ראשיהם ושלא רצו בו מטעמים אידיאולוגיים פוליטיים, וזה דבר נורא".

עדנה ארבל (צילום: פלאש 90)

עדנה ארבל (צילום: פלאש 90)

במה דברים אמורים? לפי דנקנר, התנהגותה של הפרקליטות, כפי שהיא מצטיירת מעיון בפרוטוקול המשפט, מעידה על מאמץ להכפיש את נאמן על לא עוול בכפו, מטעמים פוליטיים–אידיאולוגיים, כלומר מתוך החשש ממינויו של שר ימני ודתי. התמונה העולה מדבריו היא של התנהגות חריגה מצד הפרקליטות, כאשר המגמה היא טשטוש האמת כפי שהיא עולה מן החקירה, מתוך דחף פסול להביא את הנושא לכתב–אישום ובכך לחסל פוליטית את נאמן.

לדנקנר שלוש טענות עיקריות, אשר מעידות, לשיטתו, על התנהגותה הפסולה של הפרקליטות במקרה זה. הטענה הראשונה היא ש"חוקרי המשטרה התבקשו שלא להכין דו"ח סיכום חקירה ולא להגיש המלצות" - הליך שהיה מנוגד למקובל וחריג מאוד, לטענתו. דנקנר מצביע בעניין זה על מעורבות בלתי שגרתית של הפרקליטות בחקירה. בהקשר הזה העלה דנקנר את הטענה נגד ארבל ולפיה "לאחר הפסק, מסרה פרקליטת המדינה עדנה ארבל מידע שעמד בסתירה לעדויות של חוקרי המשטרה במשפט" ("הארץ", מאי 97’). ארבל טענה שלא היה דבר חריג בחקירה, כך דנקנר, בעוד שהחוקרים ראו בחקירה דבר חריג מאוד.

והנה, בעמ’ 30 לפרוטוקול נשאל תנ"צ גרוסמן, ראש צוות החקירה, על–ידי עו"ד שיינמן מן הסנגוריה: "האם זה נכון שבמקרה הזה לא כתבת המלצה או מסקנה משום שביקשת (כך במקור, אולם מקריאת הדברים במלואם, נראה שהכוונה ל"התבקשת") מהיועץ המשפטי לא לכתוב המלצה? גרוסמן: זה לא נכון. הנכון הוא שאני ביקשתי לא לכתוב המלצה. אני הייתי בדעה שמאחר והליווי של הפרקליטות היה כל–כך צמוד והדוק, סיכום החקירה מבחינתי היה בזבוז זמן...". ומכאן, שגם דברי ארבל לאחר הפסק תאמו את דברי החוקרים ולא סתרו אותם.

יעקב נאמן (צילום: פלאש 90)

יעקב נאמן (צילום: פלאש 90)

ומה בדבר הטענה שליווי הפרקליטות ומעורבותה חרגו מן השגרתי? אכן, בפרוטוקול מופיעות התבטאויות של נצ"מ בית–נר, אשר קריאה חלקית שלהן עשויה להוביל למסקנה שליווי הפרקליטות את המקרה היה בלתי שגרתי. בשיחה טלפונית מבהיר בית–נר: "חקירת אישיות ציבורית תמיד היתה מלווה פיקוח וקשר כמעט יום–יומי ואף יותר מזה עם הפרקליטות. זה היה ועודנו קיים. גם בחקירות בעלות עניין ציבורי רב, איש פרקליטות מלווה מקרוב, כמעט כמו איש צוות החקירה. במקרה הזה לא היה שום דבר חריג". את הדברים מאשרים יעקב גרוסמן וכל אנשי הפרקליטות שרואיינו לצורך הכתבה הזו.

מדוע שירצו בפרקליטות למנוע מהשוטרים לכתוב את סיכום החקירה? אמנון דנקנר מסביר: "זה הרי כל–כך שקוף וברור. יש עדויות על שיחות שבהן אחד החוקרים לא הסתיר את דעתו (בפני נאמן) שבעיניו אין פה תיק פלילי, אין פה חומר למשפט ולכן לא רצו שיהיה דו"ח סיכום חקירה כזה והמלצה כזו".

כשמעיינים בתיק ניתן למצוא עמדות כאלו - בפיה של הסנגוריה. בחקירתו הנגדית את השוטרים, מנסה עו"ד שיינמן להראות שהללו היו בדעה אוהדת לנאמן, ונחסמו על–ידי הנחיות הפרקליטות. ואולם כל אימת שחוקרי המשטרה נשאלים על כך, הם מכחישים זאת.

הטענה השנייה שמעלה דנקנר היא נגד "ההוראה השנייה, והחמורה אף יותר שניתנה לחוקרי המשטרה, שלא יחקרו בשום פנים ואופן איש אחד, העד המרכזי בפרשה, שעדותו, אילו התבקשה, היתה מוציאה את האוויר מהחשדות נגד נאמן. אותו עד הפציר בשוטרים לחקור אותו, אולם נענה באמירה שנאסר עליהם לעשות זאת".

מדובר בעדותו של עו"ד אהוד סול, ממשרדו של יעקב נאמן. במהלך המשפט התברר, שאהוד סול היה מי שערך את התצהיר המפורסם של יעקב נאמן, ועזר באיסוף הפרטים שנמסרו בתצהיר. תנ"צ (בדימוס) יעקב גרוסמן: "אני יודע שבכל מיני מעבדות מנסים להמציא את האיש שמסוגל להגיד לי דבר כזה (לא לחקור עד י"ק)... אין דבר כזה... לא קרה מעולם שלי יגידו בחקירה אל תחקור איש... ועוד שדבר כזה ייאמר על–ידי פרקליטת המדינה... הרי מי שאומר דבר כזה, מיד מבין שזה יעבור תיעוד". על הטענה כאילו פנה אליהם עו"ד סול בבקשה להיחקר, משיב גרוסמן: "זה קשקוש מקושקש. בתיק רואים מה כן עשינו. עו"ד אסנת לייב הכינה את טיוטת התצהיר וגבינו את עדותה כמו שצריך. גם בעניין הזה לי היו ספקות אם זה נחוץ, אבל תראה מה היתה הגישה שלנו. מאוד מרחיבה. אם היתה פונה אלינו המנקה, בו–במקום היתה נרשמת עדות או לפחות זכרון דברים".

האם עו"ד סול היה עד מרכזי? מדוע היו לך ספקות האם ראוי לחקור אותו?
גרוסמן: "התצהיר הספציפי הזה נחתם על–ידי אדם שביום חתימתו נשא שלושה תארים: עורך–דין, פרופסור למשפטים ושר המשפטים. התצהיר הוא של עושה התצהיר, לא של עורך–הדין. עורך–הדין יכול לעזור לו בניסוח, ולקיים את מצוות האזהרה, החובה להבהיר לחותם התצהיר את משמעות החתימה על תצהיר כזה. נכון שהשופטים קבעו שאין חולק בדבר חשיבות עדותו של עורך התצהיר, ולנו היתה דעה אחרת. מה לעשות?".

דורון בית–נר מספר על הפגישה שבה "התחנן" עו"ד סול להיחקר: "באחת הפגישות רשמנו עדות מהמזכירה של נאמן. פגשנו אותו (את עו"ד סול י"ק). באותו זמן חקרנו את עניין הפגישה עם בראון, לא את נושא התצהיר. נפגשנו איתו והיתה שיחה נחמדה. הוא טוען שאמר תחקרו גם אותי. באותו הזמן הוא לא היה רלבנטי".

מקורב לארבל מוסיף: "נאמן מעולם לא דרש שיחקרו אותו (את סול). מדוע לא הוצג סול על–ידי נאמן כמישהו שחייבים לחקור אותו במהלך החקירה? אם הוא היה מתעקש שיחקרו את סול, לא היו חוקרים אותו? ודאי שכן. בכל מקרה, השליח פה אינו בעל דבר. האחראיות חלה על המצהיר ולא על כותב התצהיר".

בין אם היה צריך לחקור את עו"ד סול ובין אם לא (ובית–המשפט סבר שכן), בין אם עדותו היתה מרכזית או לא, בדיקה פשוטה עם החוקרים מעלה הסברים מתקבלים ביותר על הדעת לשאלה מדוע לא נחקר, ומכל מקום ברור שההחלטה בעניין זה היתה של החוקרים, ולא היתה כל מעורבות של פרקליטת המדינה בכך.

עיקר התזה של דנקנר מבוססת למעשה על ההנחה שהחוקרים והפרקליטות היו בשני מחנות שונים, כאילו החוקרים נאנסו להגשת כתב–האישום על–ידי הפרקליטות. תחקיר "העין השביעית" מעלה שבצוות החקירה ובפרקליטות היו אמנם דעות לכאן ולכאן בנוגע לשאלה, אם ניתן להשיג הרשעה. אולם לא היתה מחלוקת של ממש באשר לשאלה אם יש בתיק ממש.

טענתו האחרונה של דנקנר, מבחינת חומרתה, מתייחסת ל"מסירת מידע לא נכון על–ידי התובעת לבית–המשפט" ("הארץ", מאי 97’). אכן, טענה חמורה. בניגוד לרושם המתקבל מן הדברים, כאילו התובעת ניסתה להטעות את בית–המשפט, בית–המשפט אינו מותח ביקורת מסוג זה על התובעת. עיון בפרוטוקול מצייר אף הוא תמונה תמימה בהרבה מזו שמצייר דנקנר.

התובעת, הגב’ רות דוד, היום פרקליטת מחוז תל–אביב, טענה בבית–המשפט שמידע כלשהו הנוגע לחקירה נמצא בחיפוש במשרדו של נאמן. בו–במקום היא תוקנה על–ידי נציגת הסנגוריה, והודתה בטעותה. אין זה עניין זניח, אולם הפרוטוקול עצמו אינו מעלה עדות כלשהי שתתמוך בכך שזו היתה יותר מאשר טעות. מה בין טעות של התובעת בתיק לבין מזימה של עדנה ארבל? גם דנקנר אינו מציע ראיה כלשהי שתתמוך בכך שהיתה כאן יותר מאשר טעות.

את מרבית הטענות של דנקנר העלתה ההגנה במשפט. תשובות למרבית הטענות ניתן למצוא כבר בסיכום התביעה, שכלול כמובן אף הוא בתיק, שדנקנר למד היטב, לטענתו. אלה תשובות שגם אם לא מקבלים אותן, ראוי היה להתייחס אליהן, ולכל הפחות היה בהן כדי לערער במשהו את תיאורית הקונספירציה.

חמור מזה, דנקנר מאשים את הפרקליטות שמנעה מן המשטרה לשוחח עם מי שיכול היה לרוקן מתוכן את כתב–האישום. ואולם, בעוד שברור שמשקלה של הטענה שלו מונח כל כולו על כתפי הטענה שהפרקליטות כבלה את המשטרה, מפתיע שדנקנר לא שוחח עם מי מן החוקרים אשר יכלו להזים על נקלה את טענותיו, שלפיהן פעלו בעניין זה בהנחיית הפרקליטות. לא זו בלבד שזו הפגנה של אתיקה עיתונאית פגומה מאוד, אלא שדנקנר מאשים את הפרקליטות במה שהוא עצמו עושה כאשר הוא מפנה נגדה אצבע מאשימה, ללא בדיקה.

גם אם היו טענותיו של דנקנר מבוססות מבחינה עובדתית, אין בהן כדי להוכיח טפילת עלילה על נאמן. ואולם דנקנר נכשל בהנחת מצע עובדתי להאשמות החמורות מאוד שהוא מטיח בארבל. אף אחת מהשגותיו על ניהול החקירה והמשפט אינה נקשרת לארבל. דנקנר הולך שבי אחרי קיומו של מניע "להיפטר" מנאמן כשר משפטים, אבל מניע בלבד איננו מספק את האקדח לביצוע רצח שלא התרחש.

בעקבות מתקפתו של מזוז על הפרקליטות כתב דנקנר גם: "עכשיו זה רשמי - מותר, אפשר וכנראה שגם רצוי (אם יש סיבה טובה) להביע ביקורת קטלנית על צמרת הפרקליטות, בלי להיחשב אוטומטית לאויב שלטון החוק" ("מעריב, 16.6.04). נכון שמותר וחשוב למתוח ביקורת גם על צמרת הפרקליטות. אולם הטענה שהפרקליטות פועלת ממניעים פסולים היא טענה שהולכת רחוק יותר מאשר ביקורת עניינית כזו או אחרת. דנקנר אמנם מסתמך על דבריו של מזוז (שמצא לנכון לרכך את משמעותם), אבל כאשר בוחנים את האופן שבו הגיע הוא למסקנתו, מגלים שהיא אינה נשענת על בסיס עובדתי מוצק.

גיליון 51, יולי 2004