אינני מרכיב משקפיים. מפעם לפעם עיני הימנית מרצדת, מתקתקת שמאלה, אך לא מעבר. נקודת מבטי נטולת אמצעים. אין לי צורך להרים את מסך הבערות או לעשות כל תרגיל מחשבתי אחר. זו מציאותי.

נולדתי באשדוד. עיר הנמל המובטחת, צמודה לעיירה שהוחרבה איסדוד, שאליה נשלחו כ-20 משפחות מצפון אפריקה, ובהמשך מפולין. חלקן, על-פי עדויות, נפרקו במרחב הריק, פשוטו כמשמעו. הפרדיגמה הציונית – שמכתיבה את גבולות השיח שמתערערים בפעם הנוכחית ב"סאלח, פה זה ארץ ישראל" – ציירה בחול השממה את קו הגבול הפיזי.

בילדותי לא ידעתי מה הם אשכנזים ומזרחים. יש לי סיבה טובה: כל הסובבים אותי, רובם המכריע, היו בנים ובנות למשפחות יוצאות מדינות ערב או ברית-המועצות לשעבר שזה עתה הגיעו ארצה. לא ידענו מהו השסע העדתי – חיינו אותו.

בצבא זה השתנה. לפתע יש גם שניידר ורבינוביץ', לא רק אילוז וטובול. פתאום שם המשפחה הוא השם הפרטי, ועירך, היחידה שידעת, מתעוותת בהגייה. מסמנים לך: אתה משם, אנחנו מכאן. לא שמים לב, אי-אפשר לדעת מאיפה אתה, היו אומרים ושולחים אותי לבדוק אם שכחתי את הקרניים בבית. זו לא היתה אפליה, זו היתה המציאות.

באוניברסיטה אתה כבר זן נדיר. כמה מבני מחזורך בתיכון הלכו ללימודי מדעי הרוח? אף לא אחד, למיטב ידיעתך. מספר המזרחים העוברים במסדרונות גילמן – תסמכו עלי, חיפשתי קרניים – היה ועודנו בטל בשישים. הרוב המוחלט של חברי רכש השכלה גבוהה, מהסוג שהכסף קונה, בהתאם לכוחות השוק: הנדסה, מדעי המחשב, עריכת-דין, רפואה. עם תעודות שכאלו קל יותר לפרוץ גבולות.

קורות אלו ודאי מוכרים לבני הדור השני והשלישי ליוצאי מדינות ערב בכל הארץ. לכן אני מבין מדוע קרא קובי ניב ב"הארץ" ל"מעט אפליה מתקנת", גם אם אינני בטוח שאני מסכים עמה. תוכנית פיזור האוכלוסין שהולכת עמנו כבר 70 שנה נטועה עמוק בקרקע, אך זו החליפה אדרת: אם בעבר היו אלו ערוגות גזעניות הקובעות מי יזכה לחינוך, דיור ותעסוקה, עתה אלו כוחות השוק. כלומר, לא בטוח ששם משפחתך ימנע ממך להתקבל לעבודה מסוימת, כי אם מקום מגוריך יקבע אם בכלל תוכל לקבל הזדמנות להגיע ליחידה מובחרת בצבא או לפקולטה היוקרתית באוניברסיטה.

ואולם, בשתי נקודות בסיסיות ניב טועה מרה. הוא תוהה איך המזרחים, כמקשה אחת, ממשיכים להמליך על עצמם אשכנזים בלי "פירור של מזרחי". שתי הנחות מובלעות מקופלות כאן. באומרו "מבגין ועד נתניהו", ניב מדגיש: מזרחים בוחרים אך ורק בליכוד. מבחינתו, המזרחים לא הצביעו לעבודה, שבראשה עמד עמיר פרץ. במקרה הטוב מדובר בזיכרון היסטורי סלקטיבי.

חמור מכך, בחירה עקבית במועמדים אשכנזים במשך עשרות שנים היא מבחינתו לא רציונלית. אינכם רואים, מזרחים נפגעי האפליה, שהשליטים האשכנזים סימאו את עיניכם? תוהה ניב. האומנם כולנו עיוורים? חיים בתודעה כוזבת? ואם אותו ציבור ממשיך להצביע למועמדים אשכנזים, מה זה אומר על קלף פוליטיקת הזהויות שהולך ונשחק מרוב שימוש?

מוצא אתני, מתברר, אינו פרמטר בבחירות פוליטיות. מזרחים, תופתעו לקרוא, לא יושבים בחדרים פנימיים, חוככים בזקנם ובדעתם, מפשפשים בעברם של פוליטיקאים, אומרים בינם לבין עצמם: אדוני מגליציה, אדוני פסול. ייתכן, רק ייתכן, כי זה דווקא מעיד על היגיון ליברלי מצד מצביעים מזרחים – אם להשתמש בהכללה גסה, כפי שעשה ניב – ולא על תסמונת סטוקהולם.

כשאשכנזים, כבעלי מעמד וייחוס, בהכללה כפי שעשה ניב, מצביעים לשמאל המבקש צדק חלוקתי, קרי נגד האינטרס הצר שלהם – אין זה חוסר רציונליות. אז מדובר באידיאולוגיה פרוגרסיבית. כשמזרחים פועלים בניגוד לתבנית שניב ואחרים מייעדים להם, המנגינה הנשמעת מזכירה בורות משיר ממחלק המוסר השכל: מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה. זאת כבר הכללה גזענית שצריכה להיעלם.