תיקי 2000 ו-4000 מתקיימים במשולש המשחית של כסף, כוח פוליטי וסיקור תקשורתי. גם בתיק 1000, תיק הסיגרים והשמפניות, קיימת נגיעה עקיפה למשולש הזה, דרך ארנון מילצ'ן. הקשרים המעוותים של ראש הממשלה עם מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס, עם בעל השליטה ב"וואלה" שאול אלוביץ' (ובעבר, גם עם הבעלים לשעבר של "מעריב" נוחי דנקנר והעורך דאז ניר חפץ) – כולם יושבים בכיסא הכבוד סביב השולחן, בסעודת חקירות ההון-שלטון-עיתון המקיפה ביותר שידענו במדינת ישראל.
נדמה שרק אורח כבוד אחד חסר כאן: שלדון אדלסון. קשה להבין איך ומדוע ארנון מוזס, ארנון מילצ'ן ושאול אלוביץ' הפכו לגיבורי חקירות פליליות, ואילו הסאגה המוזרה והמדהימה בת העשור סביב "ישראל היום" נעדרת מהן.
כבר עם הקמתו ליוו את "ישראל היום" שאלות בנוגע למודל העסקי שלו, שהלכו והתגברו עם השנים והידיעות על מחירי המודעות, המגיעים עד ל-90% ממחיר המחירון, וההפסד הכספי המצטבר של מאות מיליוני שקלים. עתירות שונות העלו לאורך השנים חשד לעבירות פליליות: תרומה אסורה בבחירות, הפרת אמונים, ואולי גם אפשרות של שוחד באמצעות "שלח לחמך". שתי העבירות הראשונות מתבססות על ההכרה ש"ישראל היום" הוקם כדי לאפשר לנתניהו לשלוט במסר התקשורתי, ששוויו האלקטורלי אינו מוטל בספק. המשוואה פשוטה: כאשר עיתון מדוור ומדברר את מסריך – אין צורך במודעות העולות ממון רב.
טענות מסוג זה קיבלו חיזוק לכאורה בתוצאות עתירתו של העיתונאי רביב דרוקר, שחשפה קשר ישיר וקבוע בין לשכת ראש הממשלה ללשכת עורך העיתון עמוס רגב בדיוק ברגעים הקריטיים של סגירת העיתון. לאלה התווספו ההתרשמות הגלויה והעדויות מבפנים, שלפיהן גם כאשר המציאות בלתי נוחה בעליל עבור ראש הממשלה (גם במקרה של ביקורת מימין), ב"ישראל היום" יתגייסו להטות אותה לטובתו.
אופציית השוחד באמצעות "שלח לחמך" (כלומר, חיזוק הקשר בין ראש הממשלה לאיש העסקים כדי לאפשר מתת עתידי) בקושי נבחנה בזירה הציבורית (ובוודאי לא בזירה הפלילית). משום שאדלסון אינו משחק באופן רשמי בזירה העסקית של ישראל מאז נטש את רעיון הקמת הקזינו באילת (במחצית השנייה של העשור הקודם), קשה יותר לבסס קביעה שהוא משקיע בנתניהו באמצעות העיתון בכוונה לקבל תמורה כספית, עסקית או חומרית כלשהי.
עמוס רגב, עורך "ישראל היום" בזמנו, מחוץ למטה יחידת להב 433 של המשטרה, לשם זומן כדי לתת עדות בפרשת "תיק 2000". לוד, 17.1.17 (צילום: רועי אלומה)
ועם זאת, ראוי לזכור שאופציית הקזינו באילת מרימה מדי פעם את ראשה המסתורי. כך למשל בתחילת הקדנציה הביע ראש הממשלה תמיכה מחודשת ביוזמה להקמת הסטריפ האילתי במטרה לחזק את התיירות בעיר. בעבר, כשהיה נתניהו שר האוצר, אדלסון הביע עניין גלוי ופעיל בהשקעה כזאת, ובערוץ 10 פרסמנו כיצד נתניהו סייע בעדו בעקיפין על-ידי העדפת המתווה האילתי על פני קזינו בבעלות המדינה במצפה-רמון.
בסיבוב הנוכחי אדלסון אמנם הכחיש כל מעורבות או עניין ביוזמה (היה מי ששיער שהפעם דווקא חבר אחר של נתניהו, המיליארדר ג'יימס פאקר, עשוי לגלות עניין), אבל אין ערובה שאדלסון לעולם לא יחזור למיזם שזנח לפני עשור, שנטש לטענתו בשל הביורוקרטיה הישראלית המתישה.
כפי שפרסמנו בעבר בגלי-צה"ל, ב-2014 אדלסון ורעייתו היו גם מעורבים ביוזמה חשאית להפוך את בית-החולים הדסה לבית-חולים פרטי למחצה. הם עשו זאת בסיוע מנכ"לית נשות-הדסה בישראל, אודרי שמרון, רעייתו של עו"ד דוד שמרון, מקורבו וקרוב משפחתו של ראש הממשלה.
לא ברור אם מאחורי העסקה הזאת, שנכשלה בין היתר בגלל התנגדות המדינה להפרטת בית-החולים, עמדו שאיפות עסקיות, או שהיא נידונה מסיבות פילנתרופיות בלבד. מה שכן ידוע הוא שעל-פי גברת שמרון, מרים אדלסון חשקה בתפקיד ממשי בדירקטוריון של בית-החולים העתידי.
שיחות "תיק 2000" לא היו מתקיימות לולא "ישראל היום". בלי הקמת החינמון לא היה נזקק מוזס לשיחות עם נתניהו כדי שיחליש את המתחרה בתמורה לסיקור אוהד או מינוי עיתונאים מטעם. בלי "ישראל היום" לא היה צורך בפעילות פסולה בכנסת בניסיון להעביר חוקים נגדו או בעדו. בלעדיו – נתניהו היה מתקשה הרבה יותר לתפלל את הזירה התקשורתית. ההחרגה מהחקירות של הקשרים בין ראש הממשלה לבין החינמון שהוקם למענו ולכבודו נראית לפיכך תמוהה.
התשובות לשאלות המנקרות סביב הקמת וטיפוח "ישראל היום" נותרו ללא מענה במשך עשור. נדמה שעכשיו, כשקשרי הון-שלטון-עיתון ניצבים במרכזן של חקירות פליליות, זוהי שעת כושר לפתוח גם את התיק הזה.