"אני פשוט גאה להוציא את הספר הזה", אמר בראיון בגל"צ לפני שלושה ימים (15 במרץ) מנכ"ל הוצאת הספרים של "ידיעות אחרונות", דב איכנולד, בתשובה לשאלה בעניין האוטוביוגרפיה של אהוד אולמרט שרואה אור בימים אלה. לגאווה זו מה היא עושה? – האם ספרו של אולמרט מקפל בין כריכותיו יצירה ספרותית פורצת דרך? האם היא מוציאה לאור מחקר רב-שנים המציע פתרון חדשני לסוגיה היסטורית מוקשה? האם היא חושפת משורר לירי נחבא אל הכלים שיצירתו מבשרת מפנה בשירה העברית? בשם איזה הישג תרבותי מתהדר איכנולד כשהוא מתגאה בהוצאתו לאור של ספרו של ראש הממשלה הראשון בישראל שנשלח לכלא על עבירות שוחד, הפרת אמונים ושיבוש הליכי משפט?
עד כה לא ניתנה מספיק הדעת לזיקה הפסיכולוגית, העסקית והפוליטית שבין העיתון "ידיעות אחרונות" להוצאת הספרים שלו במה שנוגע לפגעיהם של קשרי הון-שלטון-עיתון. הוצאת ספרו של אולמרט, והקמפיין היחצני הרועש שמתוזמר סביבו, מספקים הזדמנות לעסוק קצת בכך.
הרוח הנושבת מהעסקה הגסה שתכננו לתפור בנימין נתניהו ונוני מוזס, כפי שהיא גלומה ב"תיק 2000", ניבטת גם מהתנהלותה של הוצאת ידיעות-ספרים. כשם שעמדת המוצא של מו"ל "ידיעות אחרונות" היתה שביכולתו לכפות על המערכת העיתונאית הכפופה לו את האינטרסים העסקיים שלו ולאלץ אותה להתעלם מערכים מוסריים ומשיקולים מקצועיים, כך מוכיחה התנהלותה של הוצאת הספרים של "ידיעות אחרונות" ששיקוליו העסקיים והפוליטיים של המו"ל מכתיבים את החלטותיה והודפים ערכים אחרים, כמו אתיקה עיתונאית ומוסר ציבורי.
דב איכנולד (צילום מסך)
מאז ומתמיד ניכר קשר מובהק בין פוליטיקאים, מושאי הסיקור היומיומי של "ידיעות אחרונות", לבין האינטרס העסקי המשותף הגלום באפשרות שיומניהם וזכרונותיהם ייראו אור בהוצאת הספרים של העיתון. ידיעות-ספרים היא הוצאה שמפרסמת ספרים רבים של ידוענים ישראלים, ומדיניות מו"לית זו נמצאת ברקע התייחסותו השוטפת של העיתון אליהם.
זה שדה מעניין לחוקרי תקשורת: לשחזר באופן פרטני את הסיקור שהעניק "ידיעות אחרונות" בזמן אמת להתנהלותם של פוליטיקאים ישראלים בולטים שהוציאו את זכרונותיהם או ספרים אחרים מפרי עטם בבית ההוצאה שלו: החל ממשה דיין, דרך אריק שרון, שמעון פרס ורבים אחרים – ועד אולמרט. המקרה של אולמרט בולט במיוחד, משום שניתן היה להבחין בסיקור המוטה, האוהד באופן מובהק, שהעניק לו העיתון לא רק בתקופת כהונתו בראשות הממשלה, אלא גם בזמן חקירתו והעמדתו לדין. כבר אז ניתן היה לנחש שמתגבש מיזם עסקי בין מושא החקירה להוצאת הספרים של העיתון.
פרי ההבנה הזו הוא הספר "בגוף ראשון", שמסע היחצנות סביבו ממלא עד לזרא את כלי התקשורת בימים האחרונים. אין, כמובן, פסול ברצונו של אולמרט להגיש לציבור את גרסתו על תפקודו הציבורי ועל התנהלותו האישית שהביאה אותו לכלא מעשיהו, אבל יש מקום לתהות על התנהלותה של הוצאת ידיעות-ספרים בהקשר זה: האם מנהליה נתנו דעתם לממד המוסרי של החלטתם לתת פתחון פה לעבריין מורשע שמעל באמון הציבור ונמצא אשם בקבלת שוחד? האם מובן מאליו שהוצאת הספרים נותנת ידה להפצת האשמות והכתמות שמטיח אולמרט בממלאי תפקידים ציבוריים רמים (שופטים, אנשי פרקליטות המדינה, מבקר המדינה, חוקרי משטרה, שרים וראשי ממשלה) ולטינוף מכוער שהוא משליך לעברה של שולה זקן, מי שהיתה עוזרתו הנאמנה כל השנים?
אהוד אולמרט על שער מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", 16.3.18
גם האופן שבו מייחצנת הוצאת ידיעות-ספרים את האוטוביוגרפיה של אולמרט מעורר דחייה: ראש הממשלה לשעבר, אדם יהיר וחזק, מוצג בפיו של איכנולד כאיש מסכן שרכן ימים ולילות על שולחן קטן בתא כלאו וכתב בזיעת אפיו, במו ידיו, בעיפרון, על גבי דפים צהובים, את זכרונותיו. "בדם לבו", הוא עשה זאת, מציין מנכ"ל ההוצאה כשהוא מבקש לעורר בלב המאזינים, הקוראים והצופים, אמפתיה למחבר הספר.
הזהו אולמרט – הגאוותן, החסין, ששביעות רצונו מעצמו סינוורה את עיניו עד שחצה את הגבול הפלילי, האסור, שאליו התקרב לא פעם קרבה מסוכנת במהלך פעילותו ארוכת הימים בזירה הציבורית? והרי מי שקורא את הקטעים מתוך האוטוביוגרפיה שכבר פורסמו נוכח ששחצנותו, התחסדותו ובוטותו המוכרות של אולמרט לא פחתו כהוא זה, ושספרו הוא "אני מאשים" צדקני וצעקני – ולא הכאה על חטא ובקשת סליחה של מי שעבר עבירות חמורות.
במקום לשבת בבתיהם מבוישים וחפויי ראש ולנסות למצוא לעצמם מחדש מרחב מחיה צנוע לאחר שחרורם מהכלא, החברה הישראלית מאפשרת לעברייני הצווארון הלבן המפורסמים לתפוס מחדש מקום בולט בזירה הציבורית
התנהלותם של "ידיעות אחרונות", העיתון והוצאת הספרים, מקוממת משום שהיא ממריצה ומחזקת את הלגיטימציה שהחברה הישראלית מעניקה לאולמרט, כמו גם לידוענים אחרים שנשלחו לכלא על עבירות שחיתות. דבר אחד הוא להניח לפוליטיקאים סוררים לשקם את חייהם הפרטיים לאחר שריצו את עונשם, ודבר שונה לחלוטין הוא להחזיר אותם למעמדם כידוענים וכאנשים בעלי השפעה (ראו מקרה אריה דרעי). במקום לשבת בבתיהם מבוישים וחפויי ראש ולנסות למצוא לעצמם מחדש מרחב מחיה צנוע לאחר שחרורם מהכלא, החברה הישראלית מאפשרת לעברייני הצווארון הלבן המפורסמים לתפוס מחדש מקום בולט בזירה הציבורית.
אולמרט ריצה את עונשו, והוא ראוי לקומם את חייו ולפנות לענייניו; הוא לא זכאי, מוסרית, להפוך מחדש לדמות ציבורית שכל כלי התקשורת מחזרים אחריה ומייחלים למוצא פיה. זה בדיוק מה שמאפשרים לו עתה "ידיעות אחרונות", העיתון וההוצאה, כשהם מונחים על-ידי שיקול אחד בלבד – למקסם לעצמם ולו את התשואה הכספית מהסקרנות שמעורר ספרו. והרי המניע העסקי הזה הוא גם שעמד מאחורי חתירתו של נוני מוזס להגיע לעסקה עם ביבי נתניהו ב-2014, כאשר דנו השניים בקיצוץ כנפיו של החינמון "ישראל היום" תמורת סיקור אוהד למנהיג הליכוד ב"ידיעות אחרונות".