העיתונאי לשעבר אלי קמיר, החשוד בהצעת שוחד לשופטת הילה גרסטל, שוחרר למעצר בית. כזכור, לפי החשד בתיק חקירה 1270 הוא הציע לנשיאת בית-המשפט המחוזי לשעבר להתמנות לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה תמורת הבטחה לסגור את תיקי שרה נתניהו בפרשת מעונות ראש הממשלה.

עכשיו, כשהוא כבר בבית, יש השואלים את עצמם: "מה הייתי עושה לו קיבלתי הצעה כזאת? האם הייתי רץ מיד למשטרה ומדווח? האם הייתי מסבך חבר, מתווך, שהעלה באוזני את ההצעה הפסולה?". אני נזכרתי בהצעת שוחד שקיבלתי לפני שנים רבות, ושאלתי את עצמי: האם נהגתי אז כראוי? האם הייתי צריך לפנות למשטרה?

זה קרה בשנת 1978. הייתי כתב "ידיעות אחרונות" בבית-המשפט בתל-אביב, וכיסיתי את חקירתו, מעצרו ומשפטו של ש"ר, ראש עירייה רב-כוח וחבר-כנסת ממפלגת השלטון. הוא נחשד בקבלת שוחד מקבלן שהפך לעד מדינה ובמתן טובת הנאה רבת-ערך לגנרל מפורסם, שנעשה כעבור שנים ראש ממשלה בישראל.

"ידיעות אחרונות" הוביל אז את הדיווח על הפרשה, והכתבות שלי הזיקו, ככל הנראה, לאותו נאשם, ראש עיר וח"כ. באותה תקופה קיבלתי רישיון לעריכת-דין, והתלבטתי בשאלה אם להישאר עיתונאי או לפרוש מהעיתון ולעסוק במשפטים.

מה עושים אחרי שמקבלים הצעה כזאת? ברור שהאיש מבין היטב עיסקאות שוחד. הרי הוא מואשם בקבלת שוחד. האם לפנות למשטרה? להפוך בעצמי לעד תביעה?

יום אחד, בשיחת מסדרון ליד אולם בית-המשפט המחוזי שבו התנהל משפטו של ראש העיר וחבר-הכנסת, הוא בירך אותי על הצטרפותי ללשכת עורכי-הדין והציע לי הצעה מפתה: "אתה יודע שיש לי קשרים עם קבלנים בעירי. אני יכול לסדר לך פרנסה יפה, אם הם ידרשו מרוכשי הדירות שלהם לערוך את חוזי המכר באמצעותך". הבנתי מיד שמדובר בהרבה מאוד כסף. להיות עורך-דין של קבלנים, שכל אחד מהם משווק עשרות או מאות דירות בשנה, ולערוך חוזי מכר, שכל אחד מהם בנוי על אחוז קבוע ממחיר הדירה – זהו פיתוי גדול לכל עורך-דין צעיר. אבל דחיתי בו במקום את ההצעה. נשארתי עיתונאי והמשכתי לדווח בהרחבה על משפטו של ראש העיר וחבר הכנסת, עד שהוא הורשע ונשלח למאסר.

אבל מה עושים אחרי שמקבלים הצעה כזאת? ברור שהאיש מבין היטב עסקאות שוחד. הרי הוא מואשם בקבלת שוחד. האם לפנות למשטרה? להפוך בעצמי לעד תביעה?

ר"ז, ראש צוות החקירה ביחידה הארצית לחקירות הונאה, החוקר ש"הפיל" את ראש העיר, היה חבר שלי לספסל הלימודים. ביחד עברנו את שנות הלימוד באוניברסיטה. ביחד קיבלנו רישיון לעריכת-דין. הייתי מיודד איתו. האם אפנה אליו?

לא עשיתי זאת. היום, במרחק של ארבעים שנה, אינני יודע מדוע. בחרתי בפתרון אחר. מיד אחרי קבלת ההצעה, באותו היום, פניתי לפרקליטת מחוז המרכז באותם ימים, עו"ד שרה סירוטה ז"ל, ששימשה תובעת במשפטו של ראש העיר וחבר-הכנסת, וסיפרתי לה על ההצעה שקיבלתי. סירוטה לא הופתעה. היא סיפרה לי שממש באותו היום הוא הציע גם לה הצעה מפתה: כחבר-כנסת ממפלגת השלטון הוא יוכל לדאוג למינוי שלה כשופטת בבית-המשפט המחוזי.

שנינו צחקנו – ועברנו על ההצעות לסדר היום. אולי ראינו בכך פרט פיקנטי וחסר משמעות. אני לא דיווחתי על כך בעיתון (המציע היה נאשם במשפט פלילי, וחשבתי שהדיווח יהיה "סוביודיצה"). סיפרתי לחברים על ההצעה שקיבלתי, כגימיק בשיחות רכילות. גם פרקליטת המחוז שרה סירוטה לא דיווחה על כך – ככל הידוע לי – למשטרה.

כאמור, הסיפור הסתיים בכך שמציע השוחד נשלח למאסר באשמת קבלת שוחד בתיק המקורי. הוא היה הח"כ הראשון בתולדות המדינה שישב בבית-הסוהר בעודו מכהן בכנסת. פרקליטת המחוז שרה סירוטה מונתה כעבור שש שנים לשפוט בבית-המשפט המחוזי. בזכות ולא באיזו עסקה אפלה.

כשאני קורא על השופטת הילה גרסטל, שסיפרה על ההצעה שקיבלה – ודחתה מיד – לחברתה הקרובה, השופטת אסתר חיות, אבל לא פנתה למשטרה או לפרקליטות (שעימה היתה מסוכסכת קשות באותה תקופה), נדמה לי שאני מבין למה היא פעלה כך. דז'ה וו.