איור: בתיה קולטון
נראה ששם המבצע המתגלגל בשטחים בשבועות האחרונים לא יכול היה להיות הולם יותר, קולע יותר, ככל שהדברים נוגעים לכיסוי העיתונאי שהתאפשר לכתבים הצבאיים של העיתונות הישראלית. הפעם, כזכור, נתן קצין צבא - לא המחשב הצה"לי - שם אירוני משהו למבצע, שלוכד את מה שהתבצע הלכה למעשה בשטח: צה"ל הקים חומת מגן כלפי הסיקור של הכתבים לענייני צבא.
אלא שמטיבן של חומות מגן להיסדק. בשבוע הראשון ללחימה בשטחי הרשות אמנם הצליח צה"ל, באמצעות מערכת דובר צה"ל, להשיג ציות מרבי להחלטתו לסגור את השטח כליל בפני כל העיתונאים, אבל החל מהשבוע השני הוסר לראשונה האיסור שהוטל עליהם להיכנס לשטחי הגדה. בתדריך לכתבים הצבאיים שערך ראש מחלקת מבצעים במטכ"ל, האלוף דן הראל, בתום השבוע הראשון למבצע, התקוממו הכתבים נגד ההחלטה לאסור על כניסתם לשטחי הרשות וסירבו להתחיל בתדריך בטרם יובטח להם כי ייכנסו לשטח. בסיום השיחה נבקעו בקיעים ראשונים בחומה הצבאית, ושלושת הכתבים הצבאיים של היומונים הגדולים הוכנסו לסיור עם נציגי דובר צה"ל בקסבה בשכם, זמן קצר לאחר סיום הלחימה שם. מרגע שנפרץ הסכר, החלו הכתבים הצבאיים כולם להיכנס לשטח, מי בתיאום מוקדם ובהסכמת דובר צה"ל - ואלה היו חריגים - בעיקר למקומות שהקרבות בהם הסתיימו (מתחם המוקטעה ברמאללה ומחנה-הפליטים בג’נין היו עדיין מחוץ לתחום בכל מצב), ומי בהתגנבות יחידים לשטח.
תזכורת: מדיניות דובר צה"ל במבצע, שלא להתיר כניסתם של כתבים לשטח, הותוותה על-ידי הדרג המדיני כלקח מהמבצע הקודם של כוחות הסדיר בערים הפלסטיניות, כמה שבועות קודם לכן. כתבה בערוץ 2 הראתה כוח מחטיבת הנח"ל שנכנס לבית פלסטיני ברמאללה מול עיניה הדומעות של בת המשפחה, כשאחד החיילים מקונן בפני המצלמה על היותו חייל עברי רחוק מהמולדת שאינו יודע בדיוק מה הוא עושה שם. התמונות הללו הובילו להחלטה של שר הביטחון, בנימין בן-אליעזר, למנוע הצטרפות כתבים לכוחות צה"ל במבצע "חומת מגן". רוב הכתבים הצבאיים רואים בכתבה של ערוץ 2 את קו פרשת המים ביחסים שבין דובר צה"ל לבינם. "זה היה הקש ששבר את גב הגמל", הודו כמה מהם, "ולצבא היה נוח להזדעזע כדי למנוע את הכניסה שלנו". אחדים מהכתבים אינם תולים את האשם בדובר צה"ל עצמו, תא"ל רון כתרי, שככל הידוע התנגד להנחייתו של בן-אליעזר וניסה לבטל את הגזירה. מבחינתם, כתרי ביצע את מדיניותו השגויה של הדרג המדיני, אלא שזה לא מנע ממנו לחטוף מהם את החצים בעומדו בקו הראשון של חזית המערכה מול התקשורת.
מכל מקום, המדיניות הזו של דובר צה"ל, הסגירה המוחלטת של השטח בשבוע הלחימה הראשון והפתיחה המסויגת בשבוע השני, הצליחה להקים עליה את הכתבים הצבאיים. הם חשו מותשים מהמאבק שניהלו עם דובר צה"ל על כל שביב אינפורמציה או סיור שהצליחו להשיג. "חוסר שביעות הרצון שלי מהמדיניות היא כפולה", אומר גור צלליכין, כתב ערוץ 1: "כאזרח במדינה אכפת לי ממה שקורה ומכעיס לראות כיצד הצבא לא מסייע לגולים שמכניסים לנו. ככתב, אני קובע שמקצועית, דובר צה"ל לא נותן לנו לבצע את עבודתנו כשהוא סוגר גישה למרכז הפעילות, ויש פער שהעמיק בין ההצהרות על פתיחות מצד ראשי הצבא לבין המצב בשטח. יש משבר והצבא טומן ראשו בחול ושומר על עמימות שמכפילה את הנזק, אבל ראשיו לא מבינים זאת". יואב לימור, כתב "מעריב", מסכים: "המדיניות שדובר צה"ל מממש מטעם הקצונה הבכירה ושר הביטחון - ולמיטב ידיעתי הוא מתנגד לה - לא חכמה. צר לי שקבוצת אנשים שלא מבינה שום דבר בתקשורת גורמת נזק בתחום שבו במידה רבה תוכרע המערכה. האנשים האלה לא זזים מטר בלי קצין המודיעין שלהם, אבל כשקצין המודיעין שלהם לענייני תקשורת מייעץ להם, הם מנפנפים אותו. גם אם השטח היה סגור ברור שהקצינים לא היו סגורים ודיברו אתנו, אז איזו מטרה השיג צה"ל? היתה טענה שכביכול הקצינים לא רצו שכתבים יסתובבו להם בין הרגליים, ובשטח קצינים אמרו לי אחרת והתפלאו שלא באנו קודם". לימור, צלליכין וחבריהם העמידו את אנשי דובר צה"ל על חומרת המפולת ההסברתית, רוויית השמועות, הצפויה כתוצאה מסגירת השטח, אך ללא הועיל.
הצרת הצעדים מטעמו של דובר צה"ל הביאה לציות מלא מצד הכתבים הצבאיים בשבוע הראשון. בשבוע השני, משהבינו לאן נושבת הרוח ומשהתייאשו מהיענות לבקשותיהם לביקורים בזירות הלחימה, הפסיקו רובם לשחק לפי כללי דובר צה"ל, נטלו את העניינים לידיהם ונכנסו עצמאית לשטח גם ללא אישורו. הם הבינו שאין כמו מראה עיניים כדי לתאר את המתרחש. ייתכן שלא היה מקום להפתעה מצדם לאור הניסיון מהמבצע הצבאי החשוב האחרון של צה"ל: הנסיגה מלבנון. גם אז הובטח לכתבים הצבאיים להצטרף לכוחות הנסוגים, הבטחה שדובר צה"ל לא עמד בה. פליקס פריש מ"Ynet", בצוותא עם צדוק יחזקאלי ורון לשם מ"ידיעות אחרונות", נכנסו לשכם, כרמלה מנשה מקול-ישראל הרחיקה עד ג’נין, גור צלליכין הגיע למתחם המוקטעה ברמאללה. שאר עמיתיהם קיצרו גם הם טווחים לכוחות הלוחמים.
התחושה של הכתבים היתה כי המדיניות הצה"לית מונעת מהם לבצע את עבודתם. מאחר שממילא ישנם חיכוכים בלתי פוסקים בין תא הכתבים הצבאיים לבין דובר צה"ל לא היתה בהחלטתם משום שבירת כלים רבתי. גם העובדה שצו של אלוף פיקוד מרכז אסר על כניסת אזרחים ישראלים לשטחי A לא הרתיע אותם, ולראיה - צה"ל, דובר צה"ל או משטרת ישראל לא נקטו נגדם צעדים כלשהם על הפרת הצו. התחושה של רבים מהכתבים היתה כי כניסתם מספיק חשובה, אף שהקפידו לעשות זאת במשורה. השליחות העיתונאית שלהם, הודו, לא מצדיקה שייפגעו על-ידי כוחות ישראליים או פלסטיניים, ודאי לא שייחטפו על-ידי האויב, וכן, גם רגש האחריות למשפחה הכריע את הכף. כתבי הטלוויזיה, צלליכין ורוני דניאל (ערוץ 2), כמו גם כרמלה מנשה, שפניהם מוכרות מאוד, הן לציבור הישראלי והן לציבור הפלסטיני, נוכחו שעובדת היותם מפורסמים הפריעה להם והם הרגישו פחות נוח לחצות את הקווים ולהעמיד את עצמם בסכנה. היחיד שבלט בהליכה על הסף היה כתב "ידיעות אחרונות" צדוק יחזקאלי, שהגיע לפאתי מחנה-הפליטים בג’נין והוגדר על-ידי עמיתיו כ"קמיקאזה".
גם נסיונותיו של דובר צה"ל לרצות את הכתבים הצבאיים לא תמיד צלחו. בתחילת אפריל, כשהאזורים הלוהטים בשטחים היו שכם וג’נין, ארגן דובר צה"ל לכתבים סיור בטול-כרם וקלקיליה, שנכבשו ללא קושי כמה ימים קודם לכן וכבר לא היו מוקד חדשותי משמעותי. בהתייעצות משותפת של חבריו החליט תא הכתבים הצבאיים לוותר על התענוג.
האם ההגבלות שהטיל דובר צה"ל מנעו מהכתבים למלא את תפקידם? עמוס הראל, כתב "הארץ", סבור שבחינת דיווחיו מראה כי הביא לקוראיו את המידע מבלי שהפכו לכתבות-מטעם-הצבא, ועם זאת הוא מתרעם על כך שהמוצרים העיתונאיים שלו הושגו רק כתוצאה ממאמץ עילאי מצדו, לאחר שסירב להיכנע לתכתיבי דברור ונכנס למקומות שדובר צה"ל לא רצו אותו בהם. על אף שהוא מבין את צורכי הצבא, ומסכים שלא היה חייב בהכרח להיות על הטנק הראשון, הרי שלדעתו, החלטת צה"ל לחסום את השטח היתה משגה, במיוחד כשבצבא לא שקלו פתרונות ביניים כמו מתן אפשרות לכתבים להגיע לחפ"קים ולעמדות תצפית. הוא גם מתלונן על הגישה המתנשאת של צה"ל, שסירב להקל על תפקוד הכתבים בטענה שהעם תומך בצבא בסוגיה זו.
רוני דניאל (ערוץ 2) משוכנע שהצופה בו נפגע כתוצאה ממגבלות דובר צה"ל. "אני רוצה את המצלמה קרוב ומאמין שרפורטר צריך להגיע עד החוליה הראשונה שנלחמת. כשזה לא קרה, כי לא נתנו לי - הצופה נפגע כי רציתי להביא משהו טוב יותר וגאוותי המקצועית נפגעה. לא הצלחנו להמחיש את הסיטואציה הקרבית בזמן התהוותה". דניאל מספר כי אחת הדרכים לעקוף את צה"ל היתה מתן מצלמות לחיילי המילואים, שהעבירו לטלוויזיה קלטות שצילמו.
מאחורי הקלעים של המאבק על הכניסה לשטחי הלחימה התעורר עימות נוסף, אופייני, בין גופי התקשורת לבין עצמם: הם התחרו על בלעדיות בסיקור אזורים מבוקשים כמו המוקטעה, שכם ומחנה-הפליטים בג’נין. לעתים נדמה היה שרוב האנרגיה של הכתבים הצבאיים הושקעה במלחמות בעמיתיהם, בהיעלבויות מדובר צה"ל ובהפעלת לחצים עליו. הרבה דם רע זרם במסגרת מלחמות היהודים הללו. לקראת סוף שבוע הלחימה השני, אחרי שנחום ברנע ואחריו גם רון לשם ביקרו במתחם המוקטעה ברמאללה - וכתבי כלי התקשורת המתחרים ראו בכך עדות למורא שמצליח "ידיעות אחרונות" להטיל על הצבא - קיבל גם "מעריב" סוכריה כשיואב לימור הוכנס למחנה-הפליטים בג’נין לצורך הכנת כתבה בלעדית למוסף יום-העצמאות. כשנודע ל"מעריב" כי פול של כתבים מהטלוויזיה ומהעיתונות הכתובה יבקר באותו מחנה, הקדים לצאת עם הסיפור, יומיים לפני מועד הפרסום המתוכנן. זו היתה תגובת "מעריב" להחלטה של דובר צה"ל להרוס לו את הבלעדיות. במלחמת הכל בכל הזו יצאו כולם עם הרגשה שרומו.
המאבק בין "ידיעות אחרונות" ל"מעריב" לא היה הקרב היחיד שהתנהל במחנה-הפליטים בג’נין. בפול הכתבים שנקבע לסיור במחנה בליווי דובר צה"ל, נועדו להשתתף שלושה: עמוס הראל ("הארץ"), גור צלליכין (ערוץ 1) ואילן אוסטפלד (גל"צ). סוכם שהם יעבירו את החומר לעמיתיהם עם שובם. כשנודע ההרכב הזה לכרמלה מנשה, היא הקימה קול צעקה וצורפה לסיור במקום אוסטפלד. הקבוצה שנכנסה אמורה היתה להיות היחידה באותו יום והיא סיימה את הסיור בעשר בבוקר. אלא שדובר צה"ל היה נתון למערכת לחצים כבדה לערוך סיור נוסף, והלחץ נשא פרי: בשעה שתיים בצהריים נכנסה קבוצה נוספת: עמיר רפפורט ("ידיעות אחרונות"), רוני דניאל, אילן אוסטפלד וינון מגל (ערוץ 10).
המוסרות שהוטלו על עבודת העיתונאים חידדו את השאלה, האם זכה הציבור לכיסוי נאות של האירועים? הכתבים הצבאיים סבורים שעבודתם נפגמה, אולם הם התגברו על הקשיים שהעמידו בפניהם הגורמים הרשמיים, בעבודה עם מקורות בתוך צה"ל שגילו נכונות גבוהה לשתף אתם פעולה במהלך המבצע הצבאי. "אני כעיקרון מעדיף להסתדר בלעדיהם (בלי אנשי דובר צה"ל) גם הפעם, ולכן אין לי תחושת שבר", מבהיר עמיר רפפורט מ"ידיעות אחרונות". "שוב התברר שדובר צה"ל הוא גוף שמייחצן את הצבא, וזכות הציבור לדעת לא בהכרח מעניינת אותם".
ובכל זאת, למרות המאמצים שעשו הכתבים הצבאיים למזער את הנזק, סיקור המבצע היה שונה אם הצבא לא היה מטיל עליהם מגבלות. בתנאים שהכתיב דובר צה"ל הם הגיעו באיחור למקומות ההתרחשות, וכשניתן להם להתוודע לזירת הקרב, נוכחו שתדרוכים מראש שקיבלו קצינים וחיילים, ונוכחותם של נציגי דובר צה"ל, מנעו מהמרואיינים לדבר בחופשיות. כל זאת לא מנע מהמידע הלא מכופתר להגיע לידיעת הציבור בסופו של דבר, אלא שבדרך היו כמה מחסומים, שבדרך-כלל פעלו כבומרנג כלפי דובר צה"ל (העיכוב בכניסת עיתונאים למחנה-הפליטים בג’נין, למשל, פרנס את טענות הפלסטינים כי צה"ל ביצע טבח במחנה).
לכתבים הזרים לא היתה עדיפות על הישראלים בכיסוי המבצע הנוכחי. הצוותים הזרים נעזרו תחילה בצוותים פלסטיניים, דבר שהישראלים לא יכלו לעשות, והותירו את הזירה פרוצה לתעמולה אנטי-ישראלית, אבל לא השיגו יתרון ניכר. החומר הישראלי ששודר היה דומה. צה"ל, מכל מקום, אמנם זרק רימוני הלם על צוותים זרים במוקטעה בימים הראשונים ללחימה, אבל מצד שני ניסה גם לרצות אותם. בין הכתבים שנכנסו למחנה-הפליטים בג’נין היו גם כתבים זרים. הרס"ר של גדוד 890 עבד שעות נוספות להשיג שכפ"ץ מיוחד לכתב "רוייטרס" דן ויליאמס, שלא הסכים להיכנס בלעדיו לסיור בבית-לחם.
עבר להגבלות על העבודה העיתונאית, מעוררת מדיניות דובר צה"ל שאלה גם לגבי הפגיעה שלה בשיח הציבורי שהתנהל סביב הלחימה. לגור צלליכין אין ספקות. "נכון שאנשים לא תמיד אוהבים שאומרים להם את האמת", הוא קובע, "אבל זו חובתנו המקצועית ועל אף אי הנוחות חשוב שנביא את הדיווחים, לא כי זה משרת את הימין או את השמאל, אלא משום שהשיח הציבורי צריך להישען על בסיס נתונים אמין ובלעדיו הדעה שאנשים מביעים לא תהיה מבוססת". יואב לימור סבור שלא היתה פגיעה בשיח, הודות למאמצי הכתבים לתת כל מידע שבידם, אבל בתחום הוויזואלי נוצר נזק בשל ההישענות על גורמים בינלאומיים ופלסטיניים, שסיפקו תמונות חד-צדדיות של המתרחש.
מה עשו שבועות הלחימה האחרונים ליחסים הטעונים ממילא בין דובר צה"ל לכתבים הצבאיים? הדעות חלוקות. אחדים מהכתבים סבורים שהמצב הגרוע ממילא רק החריף וניזון מהסחבת ומהתכסיסים שנקט דובר צה"ל, במיוחד סביב המאבק על הבלעדיות בסיקור המתרחש במחנה-הפליטים בג’נין. אחרים חושבים שמה שהיה הוא שיהיה ושבשוך הקרבות ימשיכו הצדדים לחיות זה עם זה, בשל הצורך ההדדי בשיתוף פעולה. ויש גם כאלה, כמו כרמלה מנשה הוותיקה, שכבר איבדו כל תקווה. "דובר צה"ל וראשי המערכת חייבים להבין שהם לא עושים לי טובה כשהם נותנים לי להיכנס לשטח והם חייבים לתת דין וחשבון לציבור. צה"ל הוא לא מפעל פרטי של אבא שלהם אלא של עם ישראל. כבר אין לי כוח יותר לצעוק בעניין ועד שהם לא יבינו את זה שום דבר לא ישתנה".
שי שנהר הוא משפטן ועיתונאי
דובר צה"ל: קיבלנו שיעור
"מבצע ’חומת מגן’ נועד בראש ובראשונה לאפשר לכוחות הלוחמים לבצע את משימותיהם, תוך הימנעות מפגיעה באזרחים, ובהם עיתונאים, במקום בו נלחמים", אומר דובר צה"ל בתגובתו. "הכתבות באמצעי התקשורת בישראל במהלך הלחימה היו לדעתנו מאוזנות בדרך-כלל וכללו דיווח אינפורמטיבי, שסופק ברובו על-ידי גורמי צבא וביטחון שונים. בתום הלחימה, במקומות שלא נשקפה סכנת חיים להערכת המפקדים בשטח, ועל-פי שיקולים ענייניים, הוכנסו אנשי תקשורת באורח מבוקר לסקר את המתרחש ממקור ראשון, כתוספת לאינפורמציה השוטפת שהועברה.
"ידוע לנו על מקרים בודדים בהם גורמי התקשורת נכנסו ללא אישור דובר צה"ל לשטחי הלחימה. סגירת השטח איננה יכולה להיות הרמטית ואין לשכוח שמטרת הכוחות היתה לחימה בטרוריסטים ולא חס וחלילה בעיתונאים.
"צה"ל, עפ"י מדיניותו, מחליט מתי כתבים ייכנסו לשטח, בהתאם לשיקולים מקצועיים, מבצעיים וענייניים. חשוב לציין שמי שהפר הסכמים אינו דובר צה"ל - ודי לחכימא.
"בשבועות האחרונים ’קיבלנו שיעור’ מהתקשורת כיצד לעמוד על דעתנו, גם אם זה בניגוד ללחץ העיתונאי (הבוטה לעתים, אך הטבעי), אך לא בניגוד לאינטרס הציבורי. ולראיה, מרגע שאפשר היה לפתוח את השטח בפני התקשורת, עשינו זאת ללא היסוס וללא מורא מתגובת מי שנכנס לשם קודם לכן להכנת כתבת צבע...
"ייעוד דובר צה"ל הוא לייצג נאמנה את המערכת הצבאית, אך זאת במתן מידע אמין וזמין לציבור, בכפוף למדיניות הדרג המדיני ולסייגים המבצעיים. אנו מאמינים שדרך זו הוכיחה את עצמה גם הפעם".
גיליון 38, מאי 2002