איור: גיא מורד
"...מה נעים ריח השאהידים, אני אלך למקומי בשמים, מה נעים ריח השאהידים"; "אני מנופף לכם לא כדי להיפרד, אלא כדי לומר בואו אחרי" - דברים אלה, הנאמרים על רקע תמונותיו של הילד מוחמד א-דורה, שמותו ותמונתו הפכו לסמל ברשות-הפלסטינית ובעולם כולו, משודרים תדירות בטלוויזיה הפלסטינית. קליפים כאלה ואחרים בכיכובם של ילדים הקוראים למאבק פרצו לתודעת הציבור הישראלי בעיקר באמצעות הצגתם באמצעי התקשורת על-ידי "מבט לתקשורת פלסטינית" בראשותו של איתמר מרכוס, והם הדרך היחידה, כמעט, שבה נתקל הציבור הישראלי בשידורי הטלוויזיה הפלסטינית. קליפים כאלה ודומים להם מחזקים את הדימוי החקוק בתודעת הציבור הישראלי - שהטלוויזיה הפלסטינית מפיצה שידורי תעמולה והסתה, ושהילדים הפלסטינים יונקים את ביטויי השנאה והאלימות מגיל צעיר. כמעט ואין עוסקים בשאלה באיזה אופן מוצגת האינתיפאדה בתוכניות הילדים והנוער הישראליות. למעשה, ההתמודדות עם אירועי האינתיפאדה כמעט אינה קיימת, ומצטמצמת לרוב לתגובות לפיגועים גדולים שבהם היו מעורבים ילדים ובני-נוער. כמו שלושת ילדי משפחת כהן שנפצעו קשה בפיגוע בכפר-דרום וכן הפיגוע הענק בדולפינריום.
שלא כבעבר, כאשר הטלוויזיה החינוכית והערוץ הראשון היו ערוצי הטלוויזיה היחידים, ומתוקף כך גם בעלי המונופול על תוכניות לילדים ולנוער, כיום נהנה קהל הצופים הזה מאפשרויות בחירה מגוונות יותר. האופציות העיקריות העומדות כיום לרשות הצופים הצעירים הם שידורי הטלוויזיה הלימודית (המתחלקת לחינוכית 1, חינוכית 2 וערוץ 23), שידורי הערוץ הראשון, ערוץ הילדים, ערוץ YTV של הטלוויזיה בלוויין וערוץ ביפ למנויי הכבלים הדיגיטליים. כמו כן קיימים ערוץ "הופ" לצעירים מאוד וערוץ "פוקס קידס".
בערוץ הילדים מעדיפים בימים של "אירועים שגרתיים" שלא להעלות את האינתיפאדה כלל, למעט פיגועים חריגים" אז מקדישים זמן בשידור החי לשיחה עם ילדים שהיו באירוע ונותנים לאנשי מקצוע, דוגמת פסיכולוגים ותרפיסטים, להשיב. הילדים יכולים להתקשר לאולפן, לשלוח פקס או הודעה בדואר האלקטרוני. זה גם אופי השידורים, במקרים של אירועי טרור גדולים בערוץ YTV בתוכנית הלילה.
בשידורי הטלוויזיה הלימודית, ההתמודדות עם אירועי האינתיפאדה נחלקת לשניים, האחת בתוכנית לגיל הצעיר "החדר של חני", שבה משוחחת חני נחמיאס עם ילדים על נושאים שונים; בכמה אירועים הביאו לאולפן בשידור חי פסיכולוג או אנשי ביטחון שהגישו סיוע נפשי וסיפקו מידע. התוכנית גם אירחה ילדים שנפגעו באירועים. עורכי התוכניות מעידים כי בימים שבהם נפתחו קווים לאולפן לשיחות על המצוקות שמעוררים הפיגועים, היענות הילדים היתה גדולה.
דרך נוספת שבה בחרו בטלוויזיה החינוכית להתמודד עם האירועים האלימים, מיד עם פריצתם, היתה סדרה של שלוש תוכניות תחת הכותרת "ממשיכים לדבר", שאחת מהן הפגישה ארבעה בני-נוער ערבים וארבעה יהודים. הדיון נערך בתיאטרון היהודי-ערבי ביפו, כאשר הקהל, גם הוא מורכב מבני-נוער, קיבל הזדמנות להעלות שאלות.
במחלקת הילדים והנוער של הערוץ הראשון קיים, לעתים, איזכור מינורי של האירועים במסגרת קטעי הקישור בין התוכניות, אך לא בתוכניות עצמן. שלא בנגיעה ישירה לאינתיפאדה, אך בקשר הדוק לדו-קיום ולהכרת האחר, משודרת בערוץ הראשון מדי שבוע תוכנית לנוער, "זאפ שח-תן", תוכנית טריוויה תחרותית בין שתי קבוצות, כשבכל קבוצה יושב זוג ילדים יהודי וערבי המשתפים פעולה בניסיון לנצח את הקבוצה השנייה. לתוכנית מנחה יהודי ומנחה ערבייה והשפה העברית והערבית משולבות בה בליווי כתוביות (על אף היתרון שניתן לעברית). בתוכנית אין נגיעה בנושאים פוליטיים וכן אין התייחסות לאירועים ספציפיים, גם משיקולים טכניים - התוכנית מוקלטת מראש בשל הצורך להביאה לתרגום. בסוף חודש אוקטובר שודרה תוכנית מיוחדת במסגרת "זאפ שח-תן", שמתעדת מפגש שנערך בוורמונט בין בני-נוער מאזורי עימות בעולם, ביניהם יהודים וערבים, במטרה המוצהרת להגיע למסמך משותף הקורא לפתרון הסכסוך.
בערוץ הילדים מתגבש עתה רעיון להנהיג מהדורת חדשות יומית קצרה, ובה ייעשה ניסיון להציב בפני הילדים תמונת עולם מורכבת יותר, שתראה כי ניתן לראות כל אירוע מכמה נקודות מבט. בערוץ הראשון תעלה גם, במסגרת תוכניות הילדים והנוער, תוכנית חודשית שתעסוק בפוליטיקה, ובה יידון, כמובן, גם הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
נשאלת השאלה, מה גורם לכך שהסכסוך היהודי-ערבי בכלל, והאינתיפאדה בפרט, מיוצגים במינון כה דל בתוכניות הנוער?
הדעה הרווחת בקרב עושי התוכניות לגיל הרך היא שאין להפוך את האינתיפאדה לנושא יומיומי ושיש להגביל את העיסוק בה מעל המרקע. קרני זיו, מנהלת ערוץ הילדים, מנסה לשלב בין שמירה על שגרת חיים רגילה אצל הילדים ובין הצורך לתת מענה והתייחסות למתרחש: "זו התלבטות קבועה בין עד כמה צריך לשוב ולדבר ובין הצורך לתת לילדים להמשיך בשגרה ובשפיות נורמלית, מתוך אמונה שמגיע לילדים לשמור על שגרה נורמלית". זיו מוסיפה עוד כי עצם הפיכת האירועים לסוג של שגרה, והעובדה שהטלוויזיה באה פעמים רבות במקום בילוי מחוץ לבית בתקופות כאלה, יש בהם כדי להשפיע על מינון העיסוק בנושא. גם לילך רחמן, מפיקת התוכנית "החדר של חני", סבורה שיש להביא את הדיון באירועים האלימים במינון לא גבוה מדי, במטרה לא להפוך את הנושא ליומיומי. היא מציינת: "האינתיפאדה היא אחד הנושאים, מתוך מגוון של נושאים שעלו בתוכנית, במסגרת התמודדות והעברת אינפורמציה ומסר על קשיים שילדים מתמודדים איתם".
משיחות עם הורים לילדים צעירים מאוד עולה כי הם אכן אינם ששים לחשוף את ילדיהם לאירועים הקשים. ודווקא בעתות שבהן קשובים כולם לדיווחים מהשטח, הם מעדיפים לגונן על הילדים ולנתב אותם לעיסוקים אחרים שלא יפרו את שלוותם.
דליק ווליניץ, מנחה תוכניות ילדים, גורס גם הוא כי "עד גיל 13 משימת העל של הערוצים הייעודיים לילדים היא לשמור על אי של שפיות במקום שבו העולם מתערער. העולם שבו יש סרטים מצוירים יכול להתמודד בדרכים עקיפות עם קבלת השונה ולא באופן ישיר". עוד מעיד ווליניץ כי בעתות של לחץ ומשבר, מוצאים לעתים גם האחים הבוגרים יותר "מקלט" בערוצים המיועדים לילדים הקטנים. כאשר מדובר בילדים מבוגרים יותר סבור ווליניץ כי "זו יוהרה לחשוב שהתא המשפחתי הישראלי הממוצע יכול לתת מספיק אינפורמציה לנער המתבגר, ושם יש חובה לדבר ולספר מה שמרגישים, וזה חייב להיעשות בשידור חי".
אם ניתן היה לצפות לטיפול אחר, מורכב יותר אולי, באירועי האינתיפאדה במסגרת התוכניות לנוער הבוגר, בני חטיבת-הביניים והחטיבה העליונה, גילאים שבהם היכולת להבין מורכבות גבוהה יותר, הרי בפועל לא זה המצב. הרושם הוא שפעמים רבות האחראים על התוכניות לגילאים אלה מעדיפים לא להתמודד עם נושאים שעשויים להיחשב שנויים במחלוקת או "כבדים", או שאינם מבטיחים צפייה גבוהה. הדעה הרווחת בין עורכי התוכניות האלה היא שאקטואליה שוטפת אינה מעניינת את הילדים. מי מבני-הנוער שמעוניין בחדשות פונה לתוכניות המבוגרים. הצידוק האידיאולוגי לגישה הזו: הרצון לנתק את הצופים הצעירים מהוויכוח הפוליטי, והאפשרות העומדת לרשותם לפנות לכלי תקשורת אחרים ולתוכניות לאוכלוסייה הבוגרת.
ד"ר רמי בר-גיורא, פסיכולוג לילדים ונוער: "עם אחריות חינוכית ציבורית צריך היה לאפשר לילדים ונטילציה, להיות חופשיים לדבר על הפחדים שלהם אם הם רוצים. אחרי מלחמת יום-הכיפורים היה טרנד שצריך לדבר, אבל אחר-כך למדו שיש אקלים רגשי כזה שאפשר לדבר אך לא חייבים". בר- גיורא מוסיף: "הטלוויזיה צריכה לדאוג לילד שלא מקבל את המענה הנכון לצרכיו לא מבית-הספר ולא מההורים. לילד כזה צריכות להיות סקירות על המתרחש. הנכון הוא לקחת קבוצה מדגמית מייצגת (מתנחלים, עירונים, קיבוצניקים וכו'), שייצגו את קבוצת הגיל ובעקבות סקירה רוטינית של מה שקרה השבוע, לתת להם להביע את דעתם".
אם לא די בכך שאין כמעט עיסוק באינתיפאדה, ברמה של דיון באירועים או ניסיון להביא בפני בני-הנוער את המורכבות של הסכסוך, תוכניות הנוער (למעט "זאפ שח-תן" ותוכניות המיועדות למגזר הערבי) כמעט אינן משתפות נוער ערבי. לו היו נוהגות אחרת, הן היו מאפשרות לצופים שלהן להתוודע לבני העם הפלסטיני ולראות אותם כיצורי אנוש, ובאופן זה לשבור סטריאוטיפים. אדריאנה סגל, מפיקת "זאפ שח-תן", מנתבת את התוכנית לעסוק בסכסוך ברמה עקרונית: "התוכנית עוסקת באיך אפשר למנוע אינתיפאדה. אנחנו תוכנית אנושית שבודקת איך אפשר להבין האחד את השני". מאירה אטינגר, מפיקת התוכנית, מוסיפה: "בגלל התהום הפעורה בין שני הצדדים צריך להאמין קודם בלגיטימיות של התחושות של העומד מולך - להאמין שמולך עומד אדם עם זכות לדעות משלו". השתיים מאמינות עוד כי העובדה שהתוכנית אינה עוסקת בשאלות אקטואליה, ומתמקדת במאמץ תחרותי משותף של שני הצדדים, מאפשרת פתיחות גדולה יותר ומגדילה את הסיכוי להשגת הבנה, היכרות הדדית והיחשפות למכנים משותפים לכלל בני-הנוער. ההבדלים בין הקבוצות והמשתתפים באים לידי ביטוי בשלב השאלות המחייבות הבעת דעה.
על פי רוב (למעט מקומות שבהם יש מגע יומיומי בין האוכלוסייה היהודית והערבית), המפגש של הנוער היהודי עם ערבים בכלל ועם נוער ערבי בפרט הוא רק בהקשר לאירועים אלימים. אז מוצגים היהודים על פי רוב כקורבן הראוי לסיועם של אנשי מקצוע. לעומתם, מטבע הדברים, נתפס הערבי כתוקפן, כמי שהמיט פורענות וגרם למצוקה. מכאן שההבניה התקשורתית ותמונת העולם שאליה נחשפים הילדים והנוער הישראלים היא של היהודים כקורבן והערבי כדמות שלילית - הבניה שמלווה אותם אל תוך עולם המבוגרים. "הטלוויזיה היא אמצעי התקשורת הדומיננטי בתרבות הנוער", אומרת ד"ר דפנה למיש מאוניברסיטת תל-אביב. "תרומת אמצעי התקשורת גדולה כשאין מקורות אלטרנטיביים למידע. עבור רוב הנוער היהודי המפגש הראשוני עם ערבים הוא דרך אמצעי התקשורת, ולכן זה הופך את הפוטנציאל של אמצעי התקשורת להבניית המציאות לגדול יותר". למיש מוסיפה כי תפיסת הישראלי כקורבן אינה נחלתם של הילדים בלבד והיא רווחת בשידורי הטלוויזיה גם לאוכלוסייה המבוגרת.
כיפאח מסארווה, יועצת לתוכניות טלוויזיה ועוסקת בפתרון קונפליקטים, מוחה על עצם העובדה שכאשר מארחים בתוכנית בני-נוער ערבים הם יופיעו כמעט תמיד "על תקן סקטוריאלי של ערבי". "התרומה האמיתית יכולה להיות אם אראה בתוכניות נוער ערבים ולא כעלה תאנה", אומרת מסארווה ומוסיפה: "יש וילדים יהודים מופיעים בתוכניות והם לא ילדים 'מבריקים'. כדי שערבי יופיע צריך להיות ילד 'לוקסוס' - ילדים רגילים לא מגיעים. ברוב התוכניות, הילדים מהמגזר הערבי מגיעים כערבים ולא כחובבי ספורט למשל".
במרבית המערכות של תוכניות הילדים והנוער תולים את העובדה שנוער ערבי כמעט שאינו מופיע בשידורים העבריים בהעדר יוזמה מצדו או מצד הוריו ומחנכיו. עם זאת מאשרים שם, שחלקן אינן רואות את הקהל הערבי כקהל היעד של התוכניות. "אם היה מגיע מכתב של ילד ערבי הייתי מזמינה אותו לאולפן", אומרת לילך רחמן. לעומתה, בערוץ הילדים רואים בילדים ערבים חלק מקהל היעד, אך טוענים כי בגלל האינתיפאדה ייצוג הסקטור הזה קשה יותר.
כיפאח מסארווה דוחה על הסף את הטענה שהציבור הערבי מתעניין פחות בתוכניות הילדים המיועדות למגזר היהודי: "הדמיון בין בני-נוער יהודים וערבים הוא של מאה אחוזים כמעט. האחיינים שלי צופים בערוץ הילדים ובתוכניות שמיועדות לקהל היהודי. הם מכירים את יעל בר-זוהר ומיכל ינאי ומכירים ואוהבים את אביב גפן". למרות זאת, "במקביל אני תומכת בערוץ משלהם (המיועד לאוכלוסיית הנוער הערבי" ד"ו) עם דגש על דברים שמעניינים אותם ושעוסק בדילמות שלהם".
דולי וולברום, מנהלת תוכניות בטלוויזיה החינוכית, מאשרת כי אין מדיניות עקרונית בסוגיה זו. לשאלה, מדוע אין המשך לפרויקטים דוגמת "ממשיכים לדבר", מצביעה וולברום על בעיה תקציבית ומזכירה את התוכנית "רחוב סומסום" ששילבה ילדים יהודים וערבים. האידיאולוגיה שממנה צמחה התוכנית היתה להתחיל לחנך מגיל צעיר להכיר את השונה והאחר. צלילה רוז, מנהלת מחלקת תוכניות הילדים והנוער בערוץ הראשון, מעידה שאצלם מעדיפים "התייחסות שוטפת לנושא מאשר התייחסות ביום של פרעות. כשישנן בעיות פוליטיות קשות אנחנו מורידים את הטון, אך ככלל אני מאמינה בקיום השגרה".
חשוב להדגיש כי ההתעלמות מהצד הערבי בתוכניות הילדים והנוער אינה תולדה של קשר או של תוכנית-אב אלא ביטוי להבניה תקשורתית שמשפיעה על דפוסי החשיבה של הדור המבוגר, בתוכו עורכי תוכניות הילדים והנוער בערוצי הטלוויזיה. עד לסגירת הגיליון לא הגיעה תגובת הטלוויזיה הפלסטינית לשאלות שהוצגו לה על האופן שבו מצטיירת ישראל בתוכניות הילדים והנוער שלה.
דנה וינקלר היא סטודנטית ללימוד תקשורת
גיליון 35, נובמבר 2001